פצעים ונשיקות

כשאתה אוהב מישהו, אתה בסה"כ רוצה שיהיה לו רק טוב.

אז אתה ממשיך לאהוב אותו, כדי שיהיה לו טוב.

אבל מה קורה אם כואב לך לאהוב אותו?

אם כשאתה אוהב אותו אתה פוגע בעצמך, זה נחשב מזוכיזם!

אז אתה ממשיך לאהוב אותו כי אכפת לך ממנו, בזמן שאתה מכאיב לעצמך.

וזה מעגל סגור, בסה"כ.

כמובן, יש גם את האפשרות לשנוא את מי שאתה אוהב בכאב,

כדי להפסיק להכאיב לעצמך,

אבל שנאה לא פחות קשה.

ואתה תאבד קשר חשוב לך.

ותפגע במי שאתה אוהב.

ואם לא רוצים שזה יקרה, הדבר היחיד שנותר זה להמשיך לקוות לטוב.

אתמול דיברנו על החיים והאמונה בצמר"ת.

דיברנו על זה שאם לא מרשים לך לקיים מצוות או לעשות דבר שאתה מאמין בו, אתה מרגיש כאילו אין יותר טעם לחיים. ואתה רוצה למות, ואולי באמת לא שווה לך להמשיך לחיות אם שום דבר שאתה מאמין בו לא מתקיים ואתה לא יכול להרגיש כמו בנאדם.

וכששמעתי אנשים מעלים את הדעות האלה, פשוט ירדו לי דמעות.

חבורת תמימים שכמוכם, אין לכם מושג מה זה לאבד חיים. למות.

איך אתם יכולים להשוות בכלל? איך אתם מתייחסים לחיים? כאילו הם דבר שכל כך קל לזרוק?

אני למדתי על בשרי [תרתי משמע] כמה החיים שווים את עצמם.

שמעתי פעם משפט חכם שגרם לי לשנות את כל התיאוריות שהיו לי-

כשאתה חי, תמיד יש תקווה להמשך, שמשהו ישתפר. כשאתה מת, אין ולעולם כבר לא תהיה תקווה.

לא מוותרים ככה על השריד האחרון לתקווה, גם אם נותר ממנו בקושי רמץ.

כשאני בבית שלי [ולא שזה קורה הרבה תודות לצמר"ת] כל הצרות מתגמדות.

היום באוטובוס חשבתי המון, חפרתי המון, ואיך שנכנסתי הביתה- זה היה כאילו העולם ההוא כבר לא קיים, ההורים האוהבים שלי מקיפים אותי,

זאת רק אני הישנה בבית האהוב והטוב שלי וכל האנשים שמעיקים עלי מסביבי כבר לא קיימים, וגם אם כן-

למי אכפת?

הו גיווס אה דאמ?

אמרת שאני הקשר הכי ארוך שהיה לך, ושלא תוותר עלי, אבל מה אתה כבר עושה שמונע מאיתנו להתרחק?

איכשהו,

העבר ממש חוזר על עצמו. שוב. מכל מיני בחינות.

ואני תמיד יודעת לזהות את זה, להריח את זה המוווון זמן לפני שזה קורה.

מצחיק, איך שהגורל עובד.

זה כאילו שבגלל שכנראה ששברתי יותר מידי לבבות בעצמי,

נגזר עלי להיות זאת שתמיד יושבת בצד, מסתכלת, מתאכזבת.

אולי אני תמיד אהיה זאת שתלך "לבכות" בפינה.

ואז אני חושבת שאולי משהו לא בסדר בי. אולי אני עשיתי משהו לא בסדר. כנראה שמשהו פגום בי.

למה?

למה אני צריכה להיפגע מכל העסקים האלה?

די כבר. שומדבר לא חרא אצלי וזאת לא אשמתי, ואני לא אפיל את עצמי שוב לתוך זה.

כמו שאמרתי אתמול לאביטל- מכל דבר, ממש מכל דבר שעשיתי אני לומדת לקח.

ואולי זה גיל ההתבגרות שלי, בעצם- לנסות כמה שיותר דברים כדי ללמוד כמה שיותר, וככה להכין את עצמי לחיים האמיתיים.

כל מה שאני רוצה זה משהו פרטי שלי שאני לא אצטרך לשתף בו אחרים. ואז אין מצב שאני אהיה זאת שיושבת בצד.

חברה, הפוסט הזה לא אמור להיות דיכאוני כמו שהוא בטח נשמע לרובכם.

אל תעשו מזה עינין, אל תגיבו כאילו אתם מדמיינים אותי יושבת בבית ובוכה על הכרית,

כי אני לא.

יש לי הארי פוטר בעיברית ואולי במוצ"ש אני אראה המצפן הזהוב עם אביטל [איכסה, הם קראו לזה "מצפן הזהב" וזה פחות יפה ככה],

ויש צמר"ת- סמינר חנוכה , ליתר דיוק- ביום ראשון הזה.

אני ממש מקווה שיהיה כיף. כי כמו שאמרתי, אני יודעת להריח דברים כאלה מראש.

ואני בטוחה ב100% שיקרה משהו.

רק צריך לחכות לראות מה.

אני מרגישה ממש רע, אתמול שיקרתי להורים שלי [כדי לישון אצל אביטל, היה כיף] ואבא שלי חשד קצת,

אבל אמא שלי אמרה לו "לא, עדי בחיים לא תספר לך סתם סיפורים כאלה".

ואני גם בקושי בבית, ואני מתגעגעת להורים שלי והמון לאחותי הגדולה שכראה לא כל כך אכפת לה ממני יותר.

וזה לא ממש עוזר שאני בקושי רואה אותה אז אין תקווה שזה יסתדר בקרוב.

אבל אולי יהיה לי פלאפון חדש לחנוכה.

לפחות זה, מילא.

יצא פוסט ענק.

מקווה שהצלחתם להחזיק מעמד עד עכשיו...

חגית, סליחה. אוהבתותך.