אתמול בלילה כתבתי פה פוסט ענקקקקקקק ומושקע שנמחק בשניה שלחצתי "שמור"....
אני שונאת את ישרא.
בכל אופן,
השבת שלי לא הייתה מדהימה.
אמא שלי לא הפסיקה לנדנד לי על לסדר את החדר, אפילו שאמרתי לה שאני אעשה את זה בצהריים. הוויכוח הפך לריב, והיא קטעה אותו. אני התרגזתי, ורצתי לחדר בטריקת דלת, כמה הו-אני-מתבגרת-מיוסרת-אופיינית מצידי.
עליתי על המיטה שלי, ואא, וכמה זמן שלא עשיתי את זה- חיבקתי את ריתי ופרצתי בבכי.
הרגשתי בדיוק כמו בכיתה ה'..
למי שלא ידע, בכיתה ה' היה לי משבר די עצוב, שפשוט לא הצלחתי להפסיק לבכות. כל דבר זעיר שאמרו לי [כמו "עדי, למה לא תפסת את הכדור שזרקתי?"] גרם לי לבכות. הפכתי לבכיינית והרגשתי כל כך מטומטמת כל פעם שלא הצלחתי לשלוט על זה...
פשוט הרגשתי באופן תמידי שאין לי חברות, שאף אחת לא באמת אוהבת אותי, אבל כשאמרתי את זה לאנשים אף אחד לא הבין. הייתי פשוט לבד.
בזמן האחרון הרגשתי שתקוע לי המון מאחורי העיניים, ושאולי בכי אחד טוב ישחרר את זה, אבל לא הסכמתי ולא וויתרתי לעצמי- לא רציתי לצאת שוב הבכיינית, החברה המעצבנת. ניסיתי לשמוח על חזות כמה שיותר מאושרת, ולהפתעתי זה גם די השפיע עלי פסיכולוגית ובאמת הרגשתי טוב יותר.
אבת אתמול פשוט הכל יצא בבת אחת...
כל הדברים שהדחקתי עלו לי-
- המחסור בשינה,
- הדיאטה המזורגגת,
- הבצפר שאני פשוט נכשלת בו [ועוד יש אסיפת הורים השבוע שלא סיפרתי עלי הלהורים],
- הבדידות [וזה לא עוזר שהחברים הכי טובים שלי ניתקו איתי קשר לאט לאט. ובכלל, זה לא שאין לי חברות, אבל זאת מין מעוקה פנימית כזאת שאף אחד לא באמת לגמרי שם בשבילי],
- המצב החברתי המחורבן שאני תקועה בו,
- צמרת שמוצצת לי את הדם והחיים- רכזת חולת נפש, חניכים שלא באים ופעולות שנופלות,
- אביטל והניתוח, [הפלאשבקים מבית החולים],
- הגעגועים לכל כך הרבה דברים,
- ואמא שלי... שכן, במשבר כיתה ה' היא הייתה שם, אבל עכשיו היא פשוט לא יודעת כלום ממה שעובר עלי, והתמיכה היחידה שהיא יכולים לספק זה נזיפות.
ועוד כל כך הרבה דברים אחרים...
אם הם היו יודעים חצי, הם היו שולחים אותי כבר מזמן לפסיכולוג... ולרופא... אבל זה לא קשור.
אז אח"כ אמא שלי באה לחדר והתנצלה, אבל היא לא הבינה שהיא לא יודעת חצי ממה שמטריד אותי.. כל הזמן חזרתי על "זה לא רק זה"... וכל מה שהצלחתי להגיד [מודעת לזה שכל המשפחה מחכה בסלון לארוחת שבת] היה- "יש לי חברה עם חורים בבטן!!!"
יאפ.
אניווי, את רוב המשך השבת ביליתי בשינה וקריאה [השטן לובשת פראדה- אחלה ספר!] קמתי לאכול, להתקלח ולראות פרנדס, וחזרתי לישון.
טשקה- אם את קוראת פה-
רפואה שלמה... מקווה שתחזרי אלינו מהר...
אוהבתותך! 
וגם את כולכם...
מי שבכלל קורא פה.
מו, אבל הפסקתי להתלונן על זה.
טוב, חפרתי... יום נעים לכולם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
