פצעים ונשיקות

שכולם מתים בו על ימין ועל שמאל.

אבא של דפנה, וההיא מהבית אבות, וההוא מרמות שכל הבנות בכיתה הכירו,

ודי כבר. כולם ביום אחד.

כמה אפשר לסבול?

ולא נקלט לי במוח, לא נקלט לי כלום, לא קלטתי שאבא שלה מת- זה פשוט נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה.

אולי כי עברתי יותר מידי מהסוג הזה, המוח שלי פשוט לא קולט יותר דברים כאלה.

עד הרגע, ששמעתי את חגית בטלפון מודיעה לאביטל, ושמעתי אותה בוכה.

ועכשיו זה שובר גם אותי.

אלוהים, למה אתה עושה את זה?

מה עושה לך טוב בלהרוג אנשים??

אני לא אצליח לספוג יותר בשורות רעות,

ואני חייבת להפסיק להיות אגואיסטית. לא מדובר כאן בי.

אף אחד לא יצליח לספוג עוד.

עריכה מהיום שאח"כ:

הבנתי למה זה לא נקלט לי...

פשוט כי אני לא רואה בנאדם כמו דפנה בסיטואציה הזאת. לא עולה לי תמונה של דפנה בלי אבא...

וגם אולי כי זה קצת כמו בהארי פוטר 7, שכשכולם מתים קשה לבכות כל פעם מחדש.

חברה שלי אמרה היום, שאפילו שהיא לא מאמינה בזה- מישו אמר לה שבחודש מעובר [שנה מעוברת] קורים פול דברים רעים.

אני לא מאמינה בזה, אבל הצירוף מקרים הזה מפחיד. תחשבו על זה, מה שקרה מתחילת החודש-

לדולי כמעט ירדה האצבע ובמזל תפרו אותה, אביטל נותחה, אבא של דפנה מת, וההוא מרמות, וההיא מבית האבות, ועוד איזה שנים שדיברו עליהם בבצפר אם אני לא טועה, ושכחתי אבל היו עוד כמה. הצילו!