פצעים ונשיקות

הייתה שבת מעניינת.

הלכנו לטייל ליד המעיין, אנחנו ומשפחת כהן- חברים של המשפחה.

היה כל כך יפה ורגוע.. שקדיות והכל... ואח"F רצתי קצת בשדה, וראיתי כמה שאני לא בכושר, זה היה זוועה. התנשפתי כמו אסמטית אחרי כמה מטרים בקושי.

ואכלתי הרבה יותר מהדרוש.

ובמוצ"ש הייתי אצל סבתא בבי"ח.

היא בערך צמח-לא צמח. לא מדברת או מזהה אנשים, אבל נושמת והכל רגיל.

אוף.

ומחר בצפר עד 7.... טוב, לילה טוב לכולם!

תשובות לשאלון השבועי:

בלונדיני או שחור? תלוי בצבע עיניים.

ג’ינג’י או שטני? אם ג'ינג'י אז בלי הנמשים... ואני לא בטוחה.

ספורטאי או גאון? גם וגם... חחח

חמוד חנוני או גבר-גבר? שילוב! אוף...

קעקוע או פירסינג? פירסינג.

אימו או גוטי? גותי, נראה לי. כי אימו זה בכייני מידי, מניסיון. למרות שמבחינת מראה שניהם ילכו טוב.

מיליונר או רומנטי אבל בלי כסף? רומנטי... נדמה לי.

ג’רארד ווי או ג’אסטין טימברלייק? איכ. לא יודעת. אם אני חייבת אולי ג'אסטין... למרות שגם ג'רארד חמוד. אבל ממוסחר מידי. וכבר לא יותר מידי הטעם שלי..

עבד נרצע או מלך שולט? שידע להיות גם וגם, אבל שלא יהיה רכרוכי סתם ככה.

18.2.08

פעם, נפתחתי בגדול מידי.

סיפרתי הכל. לא הסתרתי כלום. בסופו של דבר, כמובן, גם לא היה לי יותר מאחורי מה להסתתר.

סיפרתי הכל לכולם... טוב, אולי לא לכולם, אבל בכל זאת, שברתי את המעטפת שלי, הקליפה שלי, והפקדתי אותה אצל אחרים.

ואז, כשנשארתי פגועה וחשופה לגמרי, בלי הקליפה שלי,

הבנתי כמה זה לא טוב.

ונשארתי חלשה כל כך... בלי מגן...

זה לא שפגעו בי עד כדי כך, זה גם ש..

זה פשוט לא מרגיש בסדר, להיות חשוף כל כך בלי שום קלפים קרובים רק ללבך ופרטיים, אין שום תירוצים מהעולם.

שום מסתור, שום פרטיות.

אז עכשיו, כל פעם שנוסף לי פרט קטן רק לעצמי, סוד או משהו, אני אוספת אותו קרוב ובונה לעצמי קליפה חדשה.

כל פעם שאנ ימוצאת דברים חדשים אני מסתתרת מאחוריהם יותר, מרגישה הקלה שהקליפה מסביבי נבנית.

זה לא אומר שאני לא אפתח יותר שוב.

זה אבל כן אומר שאני מוגנת, מהעולם.

טוב, אז זה מה שכתהתי בתאריך ההוא. היום, ב24.2 אני חושבת אולי קצת אחרת. כתבתי שוב.

כשאת גדלה, את מבינה כמה באמת את לבד בעולם.

אנשים שם, הם מתעניינים אבל האמת היא שלכל אחד יש החיים שלו ואף אחד לא באמת רואה אותך כמו שאת רוצה, ב100%.

זה לא שהם לא שם. הם כן, אבל מטבע הדברים זה רק חלקית.

כל אחד מרוכז בעצמו. לא יודע מה באמת קורה מתחת לפני השטח.

נכון, לפעמים, אם תקימי דרמה ויהיו דמעות וסיפורים גדולים כמו כותרות בעיתונים, אנשים ישימו לב ויהיו לגמרי איתך.

אבל בשלב מסויים נגמרת ההצגה, הדרמה, חולפת ההתעניינות ואת תישארי לבד, פגועה ונטושה שוב.

ותילמדי להיסגר, ותשנאי להסתגר, אבל זה פשוט יקרה.

טבעי.

תפסיקי לבטוח באנשים יקרים לך. לא תרוצי ותצעקי כל מה שעל הלב לכל הרחוב, שוב. יתנפצו לך האשליות- תוותרי המומה לבדך. ואנשים חושבים שהם יודעים, שהם יודעים הכל, אבל הם טועים. הם לא יודעים כלום.

כלום.

זה לגיטימי שלא תמיד יהיו שם. אי אפשר לצפות מאנשים שתמיד יסבבו סביבי, זה אנוכי להפליא. אבל זה עדיין צורב מבפנים.

ראית את זה כשזה קרה לה. ראית אותה.

היא ניסתה להיאבק, והייתה דרמה ודם ודמעות,

אבל כשזה חלף- ההתעניינות פגה שוב, כצפוי.

וראית בעצמך איך לאט לאט היא התחילה להתחבא מאחורי המסכות שלה.

איך היא נפתחה פחות ופחות.

הסתגרה והתעטפה בשתיקה.

היא למדה על בשרה מה זה להיות בודדה. עטופה באהבה אבל בודדה מבפנים.

כמו מבוגרת, בעצם.

אז מה הפלא שעכשיו כשאת מנסה לגעת בתוכה, במה שחשבת שהכרת פעם, מה פלא שהיא כל כך מרירה?

כל כך מכונסת בעצמה?

גם את הופכת לכזאת. בדיוק לאחת כמוה. מגעיל.

ולפעמים בא לך לצרוח. ודרמה וכל שאר הזיבולים.

אבל את יודעת שזה חסר טעם, שזה רק מעגל שימשך ויחזיר אותך לנקודת ההתחלה.

אז את משלימה עם הקיום המאמלל הזה בעולם?

איכס, מבוגרת.

ובאופטימיות זו אשחרר אתכם מהקריאה המייסרת,

אם בכלל מישו עוד טורח להציץ פה מידי פעם.

לא שאני מתלוננת, כשיש פחות קוראים יותר קל להפוך את זה ליומן אישי יותר.

אוהבת אתכם...

אני.

נ.ב. תזכורת לעצמי:

מחר-

מבחן בהלכה על כל החומר מתחילת השליש,

להגיש 3 בחנים לבראון,

מבחן חוזר בכימיה [+עבודה מסכמת לשליש].

אני עומדת להיכשל בטוח ב-

גמרא, מחשבת ישראל, הלכה.

ממש כל הכבוד עדי, נכון?