פצעים ונשיקות

*יש פוסט למטה, ואני לא בטחה אם מישו קרא אותו*

הייתי היום בבצפר ויצאתי בערך ב12, איזה בזבוז של יום.

הייתי עם אביטל בעיר, היא ניגנה ואני מכרתי צמידים.

לא קנו. אז חזרתי הביתה, כי קצת הלך לי המצברוח. במקום להיפגש עם חגית וללכת לבקר את עמית בבית הפתוח...

הגעתי למסקנה שאני צריכה פשוט למכור צמידים רק בבצפר, עד כמה שזה לא נעים... זה ממש מרגיש לי גזילה, למכור משו לאנשים שאני רואה יום יום וכזה.

אבל זה הדבר היחיד שיעזור...

דיברתי עם אמא על הדמיי כיס, ושוב הגענו למסקנה שדברים שאני צריכה כמו מכנסיים וכזה אני פשוט צריכה לבקש.

עדיין לא נעים לא אבל אני מניחה שאני אצטרך להמשיך עם זה, עד שאני אסגור איתם על סכום סביר ואז אני כבר לא אהיה תלויה בהם.

בכל אופן, החלטתי לאזור אומץ וללכת לקנות את המכנסיים והחצאית האלו.

אני אקח מהם כסף כשאני אברר כמה זה עולה...

הערב יש היפהופ,

ומחר ביביסיטר תודה לאל.

זאת שאני עושה אצלה [חברים של המשפחה, הבת שלהם היא כמו אחותי] סידרה לי לעשות את זה אצל עוד מישי, ואני הולכת מחר להכיר את הבנות שלה [יש 4].

*חחח זה כל כך מצחיק... השניה אחינועם נכנסה ואמרה שהיא ראתה את טשי ברחוב וחיפשה כסף לתת לה אבל כל מה שהיה לה זה איזה 30 אגורות...

זה ממש משעשע שיכולתי להיות שם.

טוף. אז אני הולכת לי כי אם אחי פה אז מן הסתם יש גם חברים.

בהביי אנשים...

בעצם, יש ל עוד משו לכתוב פה.

הייתי רוצה שאף אחד לא יקרא את זה, כי אני יודעת בדיוק איך כל אחד יגיב ויחשוב.

אבל בכל זאת.

הפכתי להיות תחרותית בצורה מוגזמת.

אולי כי המזל שלי התהפך.

פעם הייתי בטוחה שאני ילדה מושלמת. יפה ומוכשרת והכל. כשהייתי קטנה יותר.

עכשיו כל מה שאני מרגישה ככל שהדקות עוברות זה "יואו. אני כל כך חסרת ערך".

ואני באמת כזאת.

חסרת ערך, זאת אומרת.

או לפחות אני מרגישה ככה...

ככח שהדקות עוברות, אני רואה כמה אני פחותה.

לא רק מאחרים דווקא.

אלא ממה שאני יכולה להגיע אליו.

מהפוטנציאל שלי.

וכן, אולי גם מכל השאר שפתאום מתחילים להצליח.

מה אני שווה?

אני נכשלת כמעט בכל הלימודים, אני לא מאושרת בבית, אני כבר לא יפה כמו שהייתי, אני לא רזה ולוקח לי 100 שנה להרזות [אל תכחישו את זה. בבקשה.], כל הפופולאריות שהייתה לי שנה שעברה התנדפה כלא הייתה- איפה כל החברים, המעריצים הקטנים וכל האלה? קצת חסרים.

כל מה שיש לי, פחות טוב ממה שיש לאחרים. פחות טוב ממה שאני יכולה להשיג. פחות טב מכפי שאני מצפה מעצמי שיהיה לי.

אני לא רואה מה נותר להעריך עוד.

אני נואשת, אני מנסה לתקן כמה שיותר.

אבל בינתיים זה כל כך מדכדך.

לראות את כולם מצליחים מסביב.

לדעת שאני לא הכי טובה שאני יכולה להיות.

אולי זה כי ככה זה צריך להיות בפלך. כשכולם כל כך מושלמות, זה דוחף בנות להשקיע בלימודים ולתמרן את עצמן להיות הכי טובת. התחרותיות הזאת היא מפעל ענק בפלך. בחברה שאני חיה בה כרגע.

אבל קשה לי לנשום את כל זה.

לי אישית זה לא מביא למוטיבציה לכיוון הטוב.

זה דוחף אותי לשטויות.

אבל אני חייבת להצליח להתמודד עם זה..

אני מזה לא אפסיק לנסות.