מישו שונא אותי שם למעלה.
ברצינות.
זה כמו כזה מן קטע, שמישהו יושב שם למעלה עם פטיש ומסתכל על כל הדפוקים שמשפילים את הראש.
הוא נותן להם לקוות, אבל ברגע שמישו מרים תראש ונושם יותר מכמה שניות- הוא דופק להם מכה ומוריד להם את הראש בתוספת "לא כל כך מהר, לוזר".
ככה אני מרגישה. ראיתם את הפוסט הקודם?
היה נורא נחמד, נכון.
ועכשיו אני מרגישה כל כך מגעיל.
הכל מגעיל. אני נגעלת, אני אפילו מוגעלת.
זה לא רק אני, זה גם אנשים מסביב. כל העולם. וזה כולל אותי, שלא תחשבו.
אני מרגישה מלוכלכת, מטונפת.
אבל אני גם מרגישה שאני לא היחידה שמזוהמת.
וזה עוד יותר רע.
אלכוהול מגעיל אותי, והידיים שלי מגעילות אותי, ואנשים כאלה מגעילים אותי, ומעשים כאלה מגעילים אותי, וכל התחושות הישנות האלה שגורמות לי להקיא עולות חזרה משנה שעברה, ואני לא יודעת מה לעשות.
אני צריכה את הנקודות אור שלי.
אני צריכה לישון, אלוהים, כמה שאני צריכה לישון.
ואתם שואלים למה לא? כי השיער שלי רטוב וכי אני חוזרת מאוחר.
סיבה מטומטמת.
אבל אני פשוט מתמוטטת.
וזה לא עוזר שאני לא בבית....
אני פשוט מתווכחת עם עצמי ללא הרף.
אני יודעת מה עלי לעשות.
אני יודעת מה אני צריכה לעשות.
אני יודעת מה יעזור לי להשלים עם החיים.
וזה פשוט לא הולך, כל הדברים האלה.
אני לא מצליחה לעשות כלום, או לא רוצה, או לא מוכנה.
אוף.
היה היום נחמד.
קצת.
היינו בעיר ולא קניתי כלום,
אח"כ ראיתי אצל מיכל סרט [ג'ונו] ועכשיו אני סחוטה אחרי היפהופ.
ורות, אם את קוראת פה- אני מקווה שאת לא חולה, אבל אם כן רפואה שלמה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
