יש כזה קטע עם חברים,
שאומרים שאמורים לאהוב חברים בהתחלה בגלל שהם כיפים, אח"כ לקבל גם את המגרעות שלהם, ובסוף לאהוב אותם דווקא בגלל המגרעות.
אני לא חושבת שזה נכון.
אני רואה את החברות שלי עם מישהו מפותחת יפה כשאני מכירה במגרעות של מישהו, ופשוט מקבלת. אני לא חושבת שצריך לאהוב מישהו בגלל המגרעות, כי אז זה כבר לא מגרעות- זאת סיבה לאנשים לאהוב אותו.
אני חושבת שאם יש לי חברה למשל שאני יודעת בדיוק מה הפאקים שלה, ואלי אנשים אחרים היו שואלים "למה את חברה שלה?", ואני מצליחה להגיד עליה "לא אכפת לי מהפאקים האלה, הם שווים אותה", זה אומר שהיא חברה באמת.
וזה כיף שאני מצליחה את זה.
אני רק לא אוהבת את הקטעים שכבר לא מצליחים לחיות עם פאקים של מישהו יותר מידי זמן, ומשהו נדפק.
איזה מזל שזה לא קורה לי הרבה 
ולעינייני היום....
הייתה שבת משותפת לי, לחגית ולאביטל בבית שלי.
ישנו המון, וקראנו המון, ובישלנו [טעים!] ואכלנו המון, וצחקנו המון, וניקינו את הפנים עם כל הקרמים והמי פנים והסבנוים האפשריים ושמנו מלפפונים על העיניים, ואח"כ שרטנו את עצמנו עד זוב דם בטיול בשדה [טעות שלי, אני מודה ששכחתי שזו לא רק עונת הפריחה אלא גם עונת הקוצים], ועכשיו גם ניקיתי המון. אבל באמת שהיה כיף נורא.
בכל אופן, אני הולכת לי לראות סרט... ותהנו כולם!
אה, רגע, שכחתי להגיד שהלכתי למיונים למשלחות לחו"ל של צמרת בקיץ [בהרצליה (המיונים)] ואני לא בטוחה שהתקבלתי כי אין מצב שמקבלים את כל הירושלמיות, וחגית ואביטל ותהילה אמריקאיות.
אניווי, ליל"ט!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
