פצעים ונשיקות

לא, אני מתנהגת כמו ילדה שהלב שלה כבר נראה כאילו הוא ממש עשוי מסלוטייפ.

אני כרגיל לא מצליחה להתנתק מהמחשב.

עוד פיסה לגנוב מהלילה לפני, עוד כמה דקות הקלדה על המחשב לפני שתיהרס האווירה וההשראה,

עוד טיפה של יצירתיות להשחיל למסך לפני הבוקר.

הפסקתם להגיב לי, והאמת?

לא מזיז לי בגרוש.

אז אני לא יודעת מי מכם קרא את הפוסט הקודם שלמטה, אבל הוא יצא ממש מפורט וכאלה, אם מישהו בכל זאת מעוניין לעשות לו טובה.

ואם לא, מילא.

המקום הזה הוא יותר יומן שאם מוזמנים לקרוא מאשר דרך לחפש צומי בתגובות.

האמת היא, אני אפילו שמחה שכבר לא ממש קוראים פה. ככה אני יכולה להתפרק יותר, לא רק לכתוב הכל בתור טיוטות שנרקבות.

בכל אופן...

מכירים את זה שתוקפת אתכם עייפות כזאת מהחיים, נכון?

כרגע אין לי את זה, אבל אני לא יודעת למה- כל השבת / חג הייתה לי מין תחושה כזאת בבטן. אם לא ישנתי- לא הייתי רגועה.

הייתי מוטרדת מעצם העובדה שאני חושבת.

נתקעו לי בראש מחשבות שלא ירדו ממני, פשוט לא הצלחתי לשבת בשקט לבד עם עצמי ליותר משתי דקות. התחרפנתי ממחשבות מעצבנות שסתם נטפלו אלי בלי סיבה. מחשבות שאני כבר מכירה ממזמן, מחשבות שעבר זמנן ושאני יודעת עליהן את התשובה. והן בכל זאת מסרבות לעזוב אותי, לתת לי מנוחה.

אוהבת לא אוהבת, שונאת לא שונאת, אנורקסית לא אנורקסית, לסבית לא לסבית, קולנוע לא קולנוע, כל החרא הזה גורם לי לבחילה פנימית.

אני חושבת שאולי זה איכשהו קשור להורמונים וכזה, מהסוג שאין ממש לבנים-

תחשבו על זה, זה פשוט לא הגיוני שכל פעם זה חוזר על עצמו... פוסט של "אני מאושרת", ואז פוסט של "אני צריכה שינוי, נמאס לי מהחיים".

אין לי כח למעגליות האינסופית הזאת.

מה שיכול לנקז אותי קצת מזה זו אהבה חדשה, התמכרות חדשה, אובססיה למשהו טוב לשם שינוי.

משהו שימלא לי את החיים במשמעות קצת שונה.

חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאם אני נשארת בפלך ונשארת סטרייטית, הסיכויים שלי אשכרה להתאהב שוב עד סוף י"ב לא ממש מוחשיים.

אני באמת לא יודעת איך אני הולכת להחזיק מעמד ולגרור את המצב ככה עד השנה האחרונה שלי בתיכון. איך אני הולכת ללמוד את כל י"א - י"ב בלי אהבה כלשהי.

זה לא עסק, להמשיך ככה.

ומי בכלל אמר שעדיף להחזיק ככה? זה לא ביזבוז מטורף, לנסות בכוח להעביר בשפיות את השנתיים האלו? זה לא ביזבוז חולני של שנות צעירות, לזרוק ככה על חפירות את גילאי 16 עד 18, הגילאים הכי מגניבים בחיים האלה?

אבל מה בעצם יש לי לעשות בזמן הזה? איך למלא אותו אחרת? זה מתחיל להסתבך קצת. מה, ללמוד עוד דברים? ללמוד לנגן על עוד משהו, לפתח כישרון בעוד משהו, לקבל מיומנות חדשה, להוציא עוד מאיה, להתנסות בעוד משהו חדש, יופי באמת. מה הטעם בזה אם סתם גוררים?

אני לא יודעת.

אני מסתכלת אחורה.

רואה ילדה בשחור. היא לובשת שחור וחושבת שחור. העיניים שלה עצובות. במקרה הטוב רואים את הדמעות. היא מדממת מבפנים ומבחוץ. חותכת לעצמה את הגוף בניסיון להוציא את הדימום רק לבחוץ. היא שומעת מוזיקה ששוטפת לה את המוח, מכניסה לה רעיונות מטורפים לראש, ומאוהבת באנשים שעתידים להרוס לה את החיים.

היא מתבגרת, היא לומדת לא לבטוח באנשים, הלב שלה נשבר שוב ושוב, היא לומדת שהחיים קשים ומרים.

היא לומדת שיש גם דברים טובים בחיים, אבל היא איבדה את התמימות והאמונה שהדברים האלה שווים את הרוע שיש.

היא מפתחת אישיות ועצמאות שלא מתאימה לה בכלל- מסתגרת מהמשפחה, או להפך- מתחילה להתייחס אליהם שונה, בפתיחות של מבוגרת.

היא מאבדת חברים, מצמיחה אחרים, ושוב.

אני שונאת להסתכל עליה בחוסר אונים כזה.

אני מרחמת עליה. יודעת מה יצמח ממנה.

יודעת מה קורה לה שם בפנים. היא נראית כל כך פתטית, כל כך עלובה, כל כך אומללה.

ועצוב לי שזה מה שקרה לה.

אלוהים אדירים, אני רוצה להפוך את הפוסט הזה לטיוטה.

אני רוצה שאף אחד לא יקרא אותו. אני שונאת לחשוב על הדברים האלה.

אני שונאת לחפור בעבר.

למה אני עושה את זה לעצמי? למה אני מחטטת בפצעים?

אני חושבת שאני אכתוב פוסט מלא עידכונים ישר אחרי הפוסט הזה, בתקווה שאף אחד לא יהיה משועמם מספיק כדי לעבור גם לפה.

באמת שאין לי מושג מה קורה לי פתאום, למה הכתיבה משחררת ממני כל כך הרבה. אולי אני אהפוך את הפוסט הזה באמת לטיוטה ברגע שאתפוס מספיק אומץ, או כשאתעשט על עצמי.

אז לילה טוב, אני בורחת מהפוסט הזה ועוברת לכתוב קטע חדש על עידכונים אחרים.

הוא הולך להיות מנוסח לגמרי רגיל.

אם קראתם את זה בכל זאת תגידו לי... לא שזה כל כך קריטי, אבל אני רוצה לדעת עד כמה אני בסכנה XP