פצעים ונשיקות

מפחיד. מרתק. מזעזע. מדהים. מבחיל. טירוף. חוסר פרופורציה. מהמם. מעורר פלצות. מרגש. מחריד.

לא נתפס.

כלומר, כן, נתפס. אבל כל כך קטן.

כן, אני תופסת את הזוועה שעבר אחד, כי קראתי את הספר שלו. ועוד אחת, כי קראתי את השיר שלה. ועוד אחד. ועוד אחת. ועוד כמה כאלה, קטנים.

אבל לחשוב על המספרים הגדולים... כל כך קשה. אני מצליחה להבין את זה היותר טוב כשאני מפלגת את זה קצת... אני אומרת לעצמי "קחי עשרת-אלפים. עכשיו קחי עוד. ועוד. טוב, קחי מאה-אלף. ועוד. ועוד. ועוד. ועוד כמה כאלה... זה ייתן לך מיליון. עכשיו קחי שישה. יפה. עכשיו תוסיפי להם את כל השאר, אלה שאת אפילו כבר לא בטוחה בכמותם".

מרגיז אותי שאומרים "איך החזקתם מעמד ככה? אחרי כל מה שעברתם, לא היה קשה להמשיך?" תגידו לי, מה, אתם דפוקים על כל השכל?! איזה להמשיך? מה להמשיך?! מה הם יכלו לעשות??? זה כי לא הייתה להם ברירה! זה לא שהם יכלו להגיד "טוב, נמאס לי, אני מתחפפת מהעסק הזה". לא! הם יכלו רק להמשיך ולציית לנאצים עד הסוף, להמשיך לקום כל בוקר... פשוט כי לא הייתה שום אפשרות אחרת. פשוט כי האופציה היחידה שנותרה להם הייתה שיהרגו אותם. וברור שכשזה מגיע למות, אנשים יעשו הכל כדי להישאר בחיים.

אני רוצה לנסוע לפולין. אני רוצה להיות שם, ולהבין. אני רוצה לקרוא עוד ספרי שואה. אני רוצה לראות סרטי שואה. אני רוצה להזדעזע. אני רוצה לזעזע משהו כל כך עמוק בתוכי, רק כדי להתקרב להבין. רק כדי לתפוס את זה בחדות שתישאר, לא בהבזקי תפיסה שיסתיימו בדמעות. עד כמה זה חולני?

האמת? זה פשוט מפחיד אותי.

תראו כמה אנושות יכולה להגיע רחוק כשלא עוצרים אותה בזמן.

איך זה קרה בכלל? איך זה שאף אחד לא קם ואמר "היי! חולי נפש! תעצרו רגע ותראו מה אתם עושים!" איך זה שצעקות כאלה לא טילטלו יותר? איך הם הצליחו להגיע למצב כל כך נמוך?

מתי הם הספיקו להגיע למצב שילדה קטנה תעמוד מול קצין נאצי, בן אדם כמו כל אחד אחר שנושם, אדם עם חיים ומשפחה ואהבות וכאבים, איך זה קורה שהיא עומדת מולו והוא לא מרגיש שום חמלה, רק יורה?

איפה הלב שלו? מפחיד אותי לחשוב שיכולתי לעמוד מול אדם כזה, ולבכות ולהגיד לו "תראה! אני חיה! למה אתה רוצה להרוג אותי? אני מפחדת! אני כל כך קטנה לעומתך!" וכל מה שהוא היה עושה זה לחנוק אותי עם ציקלון בי.

אלוהים אדירים.

היה לנו טקס שואה יבש מאוד יחסית לאלה שהיו בדרור, וניצולה קצת מפוזרת, אבל היה לנו ניצול מדהים שריתק את הקהל והיה מלא כריזמה ואפילו הצליח להשחיל הומור [שחור, אבל עדיין הומור] לתוך הדברים. כשהוא בכה, אנחנו בכינו. כשהוא צחק, גם אנחנו.

הבנות בכיתה התלוננו על זה שעוד לומדים אחרי הטקס. אמרו שזה מוריד את אווירת השואה מהיום הזה. אני אמרתי "הנה לכן, שואה. לומדים אחרי טקס." הן כעסו קצת, אחרי הצחוק הראשוני. אני ממש מצטערת, אבל אני לא מקשרת הומור שואה למלחמת העולם עצמה. אני רואה את זה כעוד סוג של הומור שחור, סתם כי זאת עוד מציאות שאפשר להוציא ממנה יופי של בדיחות. אני לא חושבת על זה כעל אשכרה לצחוק על שואה.

בכל אופן... לא ממש בכיתי בטקס ובשיחות וכאלה... היו לי דמעות, בעיקר בצפירה, אבל מה שבאמת גרם לי לבכות היה מה שקראנו בספרות, קטעים של ק.צטניק שגרמו לי באמת להבין. זה היה נורא. ועם זאת, שוב, מרתק. וזה ממש עשה לי חשק לקרוא את "השעון" ואת "בית הבובות" וכאלה שלו.