פצעים ונשיקות

הייתי וסיימתי עכשיו טקס של צמרת... היה.. וואו. היה די חזק בשלבים מסויימים.

כן, הטקס לא היה מי יודע מה גדול ומאורגן ומלא בהצגות וכאלה, אבל בשביל צמרת- זה היה משהו.

באה משלחת של 180 אנשים מBBYO בארה"ב לראות אותנו, ואז העברנו להם פעולות.

אני קצת נלחצתי כי קטע הקריאה שלי לטקס היה באנגלית, אבל הסתדר בסוף.

בכמה דקות שלפני הצפירה ישבנו בחצי גורן בין הבמה לקהל אז ראינו את המצגות שהקרינו להם, ובניהן- תמונות של חיילים נקברים, של טנקים שרופים וכו'. חשבתי על יהודה והתחלתי לבכות משומה. אף פעם לא הפריע לי שהוא חייל. זה לא שהאמנתי פעם שהוא ימות. אבל ביום הזיכרון הסכנה שמרחפת מעליו נראתה כל כך מוחשית יותר... בכל אופן, בצפירה בכיתי כמו מטומטמת, פשוט בכי שמרעיד את כל הגוף וכל הפנים נוטפות דמעות וכזה.

אחרי כל זה הדרכתי קבוצה של איזה 20 אמריקאים מקסימים, ששאלו שאלות והצביעו והיו חניכים למופת, והיה פשוט כיף.

אבל כאב לי הראש ממש בשיחת סיכום, וזה קצת חבל.

אה, ואני ממש מסכימה עם הפוסט של חגית... אני ממש גאה להיות ישראלית. כמה גאוות יחידה יכולה להיוצר מלדבר באהבה על הארץ שלי ועל ההקרבות שחיילים נותנים בשבילה.

אני שוקלת ברצינות להבריז מחר. אני יודעת שזה ממש לא בסדר, אבל היי- כבר הייתי בטקס אחד, וחוצמיזה ההורים שלי חוזרים והבית הפוך כמו אנלאיודעת מה. אז אני חושבת לשים שעון מעורר לכמה דקות לפני הצפירה למקרה שהיא לא תעיר אותי, ואני אשתדל לא להתפנן יותר מידי מחר..

היתה לי הארה מצחיקה היום. רותרות אמרה שהיא לא מתחברת לקטע שלה ולא מצליחה להקריא אותו כי היא לא איבדה אף אחד. ואז חשבתי על כמה אני איבדתי. בערך כל שנה איבדתי מישהו אחר. זה הפך לחלק מאוד שיגרתי.... פעם זה כלב, פעם זה סבתא, פעם זה תוכי, פעם זה כלבה, וזה ממש מתסכל לחשוב ככה.

הוא כל כך מגעיל אותי. אבל אני לא ממש מתייחסת אליו אקסטרה.

וואו, אני ואביטל ראינו היום שתיקת הכבשים, והתאהבנו ברוצח הפסיכופת חניבעל לקטר. הוא כל כך חכם!!! וכל כך מפחיד... הוא פשוט רוצח חולה נפש שחושב בראש של פסיכיאטר והכל מחושב ומתוחכם אצלו, כל כך קריר ובטוח במה שהוא עושה... קריפי.

טוב, חפרתי דיו להיום.

חברים, יום עצמאות שמח ויום זיכרון חזק ומחזק.