פצעים ונשיקות

זה שכששתים מתות נשארת השלישית.

חשבתי קצת על בתי קברות.

זה כל כך עקום שהולכים לשם כדי להיזכר במת.

אחרי הכל, כן, זה המקום האחרון שהוא מבקר בו לפני שהוא חוזר לאדמה, אבל לא, הוא אפילו לא מכיר אישית את המקום הזה.

הוא נמצא שם לקצת זמן, ואז הגוף שלו מסיים להתפרק והא כבר לא שם.

אז למה ללכת לשם? כדי לשבת מעל מרובע אבן קר וגדול שחרוטים עליו תאריכים ריקים, ולבכות שהיה? האדם הזה כבר לא שם מתחת. זה רק פיסת אדמה מרקיבה עם מצבת שיש. זה אפילו לא קשור אליו.

אם אתם רוצים לבָכות מישהו, לכו לבית שלו או למקום ששם הוא בילה הכי הרבה זמן בחיי, ושם תחשבו עליו. מקום שבו כל גרגר על השטיח יזכיר לכם סיטואציה אחרת שהוא היה שם.

להסתכל על בית קברות ולהגיד "אבא של פלוני אלמוני שם" או "אחות של בנציפלונה שם" זאת פשוט טעות. זה לא נכון. הבנאדם לא שם, רק לוח האבן שמציין שהוא היה קיים פעם נמצא שם!

המת עצמו,

נמצא רק בזיכרונות.