אז ככה. אני באמת לא יודעת מה הולך.
עם עצמי, זאת אומרת. קורים יותר מידי דברים.
הייתה היום בגרות ראשונה. הלך מחורבן, קיבלתי רק 90. ואל תגיבו לי "פלכיסטית אחת, 90 זה טוב". כי זה לא. לא בשביל מה שאי ציפיתי.
יש מחר יום חופש בגלל המתכונת ואין לי מושג מה לעשות.
היה לי שבוע שהייתי קצת חולה וסיוטים ממש הזויים בלילות, אז נמאס לי קצת לישון.
גם הייתי בשבעה והיה ממש בסדר, האמת. כמעט כיף. יש אחלה אוכל והדודים שלי נחמדים.
זה קצת עקום שחברות מרגישות שהן צריכות להיות שם. אני מתכוונת- ממש תודה, אבל השבעה לא ממש קשה לי.
בלוויה שיוועתי למישהו. הייתי שם, והייתי לבד, ופחדתי. ממש פחדתי- לא רציתי להיות שם, לא רציתי שמשהו חיצוני יפגע בי ויפתח לי את הסכר. פחדתי לבכות שוב, להישבר מחדש... בסופו של דבר סימסתי לחגית שאני מפחדת. זה לא ממש הקל אם להגיד את האמת, עדיין הייתי לבד. רציתי מישהו שיהיה שם ויחבק אותי, מישהו שאני אוכל לבכות לו על הכתף בלי להרגיש פוסטמה, כי על הכתפיים של האחיות שלי אני פשוט לא מצליחה לבכות. אבל לא היה שם אף אחד, ובלילות שאח"כ עוד היה לי קשה. ביום שני הייתי היסטרית כבר. התקשרתי לכל רשימת הטלפונים שלי ואף אחד לא היה שם בשבילי. נשברתי. אבל למחרת זה לגמרי עבר.
קמתי מישומה עם חיוך, עד שנזכרתי שבטח עכשיו אנשים ירצו קצת הסברים.
אני לא יודעת מה יותר מפריע לי. שהם יוצאים, או שהאחרים.
בכל אופן...
הייתה לי התלבטות, אבל אני חושבת שקיבלתי עליה את ההחלטה כבר לפני יותר מידי זמן. עכשיו השאלה מה עושים עם זה.
אני חושבת שאני יודעת למה קשה לשכוח אהבה ראשונה. כי אחרי שהיא נגמרת, לא בטוחים שזה יחזור אי פעם שוב, ובגלל שזו רק פעם ראשונה גם לא יודעים איך להתמודד עם כל הרגשות והתחושות שבאות אח"כ.
אני מרגישה עכשיו יותר מידי דברים. קצת קשה לי להתנסח בגלל זה.
הקטע הוא שבדר"כ אנ ייודעת מה אני צריכה- או קצת שקט, או קצת להתפרע, או לצאת לאנשהו, או יום חופשי מבצפר, אבל הפעם אני פשוט לא יודעת מה לעשות כדי לעבור את זה.
הייתי ממש לבד בשלב מסויים. אני חושבת שאני לומדת לחיות עם זה לאט. לנסות להתמקד בעצמי כשאין אף אחד אחר שיעשה את ז איתי.
לעבור חוויות לבד. לספר את זה לעצמי בראש כשאין למי.
זה די מעניין.
אבל זה כל כך לבד.