וממש בא לי.
בא לי ישראבלוג ישן.
בא לי שיהיה לי המון מה לעשות פה,
בא לי המון בלוגים ששיש לקרוא, בא לי לחטט ולחפור בלי שיימאס,
בא לי לכתוב פוסט נורא ארוך ורציני ומשעשע,
ואין.
פשוט אין.
אפילו תגובות אין.
אני גם רוצה לכתוב. סיפור. יש לי דחף כתיבה באצבעות ואין לי על מה. זה מתחיל להרגיז.
אני לא יודעת אם החוסר אכפתיות הזה שאני חיה בו הוא לטובה.
לכאורה, הכל בסדר.
וגם אין שומדבר שהוא לא בסדר.
הלימודים מתחילים להתייצב קצת [או לפחות לוקחים אותי בידים בכח, כל המבוגרים האחראיים התעשטו סופסוף].
צמרת... יהיה בסדר, בשנה הבאה ההדרכה תרד לי מהראש ועד אז לקחתי על עצמי לבנות קבוצה מרשימה שתעלה לט'.
וחיי חברה? מתנתקת מהם. משתדלת לא לחיות אותם.
אני תוקעת את הראש בפלך ואוטמת את האוזניים, באשליה שבכך אני באמת גורמת לכל הצרות להיעלם.
אין חיי חברה וזהו, ככה הכי פשוט.
אז מה לא בסדר כאן, אני שואלת?
אין לי על מה להתלונן. הכל רגוע והולך חלק כמו תחת של תינוק, אז איך קורה שאני מרגישה כאילו עוד רגע תבוא התפרצות?
אין על מה... זה לא מסתדר.
שאלון שבועי על נשיקות [שכחתי לכתוב את זה קודם]:
נשענים על הקיר ?
לא נדמה לי... ואם כן אני לא זוכרת.
בבית הספר?
לא.
על המיטה שלך ?
כן.
על המיטה שלו ?
...כן. אפשר להגיד.
כשההורים שלו או שלך תפסו אתכם ?
לא, למזלי. למרות שהם בהחלט ידעו על אחד.
בשירותים ?
לא. איכ.
במקלחת ?
לא.
עם אותו המין ?
כן.
באמצע הרחוב כשכולם מסתכלים עליכם ?
כן.
עם החבר של החברה ?
לא. אני לא זונה.
עם מישהו, כשאת בקשר עם אחר ?
לא. כנ"ל.
נשיקת פרידה ?
כן.