פצעים ונשיקות

קמתי היום בבוקר והרגשתי מוזר.

חירות מוזרה.

כאילו.... מה? כמעט 10 בבוקר? איזה יופי. שום לחץ. לחזור לישון....

אני בשוק. לא ידעתי שזה בגלל הלימודים, שלא הצלחתי לישון בזמן האחרון מעבר ל9 גם אם נורא רציתי...

פשוט שבבוקר היו מתחילים לי חלומות על חומר הלימוד, שגרמו לי להיות בטוחה שיש יותר מידי דברים שלא הספקתי לעשות והזניקו אותי מהמיטה.

מין מתח נפשי תמידי, מנגנון ששומר אותי ערה בבקרים ולא נותן לישון.

ועכשיו, כשכבר אין בצפר [כביכול, שוב..] אני חופשיה.

אז כנראה שהלחץ הלימודי כן נתן את אותותיו, גם אם בזמנו כל העומס נראה לי כעושה לי טוב נפשית.

ועכשיו אני לא יכולה להפסיק לחכות בציפיה נואשת לחופש האמיתי, לרגע שיסתיימו הבגרויות והכל ירד לי מהראש, פרט לשינה שעלי להשלים ומהר.

מחר יש בגרות במ"מ שחזרה להלחיץ אותי.

למה חזרה? כי תכננתי לעשות אותה שוב עם מגן חדש בשנה הבאה, והיום דיברתי עם המורה ויש לי מגן 95, פשוט כי היא מלאך והיא העלתה לי את הציון השנתי באיזה 8 נקודות- רק כי היא רואה שאני במגמת עליה והשתפרות.

תחשבו על זה.

אני אוכל להתחיל לישון עד ממש מאוחר... וללכת לישון? מוקדם- בבוקר!

לשוטט כל היום בבית בחוסר מעש בלי לחשוב כל הזמן בפינה של הראש "טוב, אז יש לי עוד 3 שעות עד שאני צריכה לצאת... עוד שעתיים... הספקתי לעבור על החומר שוב?"

ימים שלמים של בזבוז...

איזה תענוג.

אה, והטיסה.

וואו, לא ידעתי שזה כל כך חסר לי.

ופתאום, אחרי שהייתי מאושרת מבחירת המגמות ומהמחשבה להישאר עד מאוחר בבצפר,

אין לי כח לשנה הבאה.

יואו, שנה הבאה.

לא העזתי באמת להקדיש לזה מחשבה עד עכשיו.

כאילו שזה משהו שריחף שם, צופן לי בעתיד, אבל לא מוחשי במיוחד.

ועכשיו זה מה שנותר לי לצפות לו.

כיתה י"א.

כל כך לא אני.

איך נקלעתי לזה?

יש אפשרות לעצור את המירוץ המטורף הזה?

זה כמו בסרט חומות של תקווה...

בהתחלה הם שונאים את הכלא, רוצים לצאת....

אחרי הרבה זמן בתוכו, זה הדבר היחיד שהם מכירים.

הדבר היחיד שבטוח.

וכשאחד מהם השתחרר הוא התאבד מחוסר אונים.

קצת מאמלל.

ולנושא אחר לגמרי-

אני במין ציפיה דרוכה נורא שמשהו יקרה, משהו ישתנה כל רגע,

כשברור לי שזה פשוט לא קורה.

נדמה לי שאני צריכה להניח להכל.

לנוח בעצמי.

לילה טוב.