היום אביטל שאלה אותי מה הקטע עם ההתבודדות שלי.
ונזכרתי בקטע שכתבתי במחברת לא מזמן... נדמה לי שאחרי הגיוסים.
אני משחררת קטעים כאלה רגישים מהמחברת רק אחרי שכבר עבר זמנם, אז לא להילחץ.
הנה הוא.
זה מחלחל בי.
מפעם בתוכי.
מן הבנה עיקשת שכזאת, מגרדת מבפנים.
סוג ההבנות שהיית רוצה לבכות בכי תמרורים כשהן מכות בך.
אבל לא- זה לא מכה בי.
זה סתם משהו שחדר לתודעתי יותר ויתר, כאילו אין סיכוי להדחיק את זה, כאילו שזה משהו שאני כבר יודעת ומנסה לא לחשוב עליו.
אני לבד.
באמת לבד.
מתי הפכתי להיות כזאת? זאבה בודדת...
לא לבד במובן של "אף אחד לא מבין אותי, אני צריכה מישהו לרוץ איתו, בוהו"... ממש לא.
לבד במובן של מתבודדת.
בכוונה. כי אין לי שום אמון באנשים.
וגם אין לי רצון. כבר אין לי חשק לחלוק את חיי עם עוד אנשים.
פעם לא יכולתי אפילו לחשוב על זה.
כל כך תמימה.
אוהבת את כולם ומצפה שיאהבוני.
מוקפת אנשים תמיד.
חולקת הכל.
פתוחה בלי לשאול. בלי להסס.
חברותית.
והיום? נאדה.
למה לי לטרוח ולעייף את צמי בחיפוש אחרי מישהו אמין ואוהב, כשמימלא טוב לי לבד?
**** כזאת, אני חושבת.
היא אוהבת להתבודד. היא מודה שטוב לה בלי חברים.
אני תוהה...
גם היא עברה את כל זה?
גם היא אהבה אנשים עמוק מידי וקיבלה לפרצוף?
גם היא התבגרה ככה?
וזה לא שלא טוב לי עם אנשים, פשוט לא כאלה קרובים מידי רגשית. טוב לי להיות בכיתה. לא טוב לי להיות בקשר עמוק.
ובא לי לבכות על זה. באמת שכן.
אבל מאוחר מידי.
ולפעמים...
לפעמים לא טוב לי לבד.
לפעמים כל כך, אבל כל כך, בצורה מטורפת, בא לי חיבוק.
ובא לי מישהו לבכות אליו, ובא לי להיפתח עד הסוף ולנשק ולקבל אנשים.
אני מסתכלת מסביבי... רואה את כל האנשים שאהבתי.
וממש מתגעגעת.
אני כבר לא מעניינת יותר.
הדחקתי את עצמי יותר מדי לפינה.
קצת כמו אז, בכיתה ו'.
שהייתי בצד, ילדת רפאים כזאת שלאף אחד לא באמת אכפת ממנה.
אז זה לא הפריע לי לפעמים, כי הייתי רגילה.
אבל אני חושבת שאחרי שנה שעברה, שהייתי רגילה להיות מרכז העיניינים, פתאום קצת קשה יותר עם זה.
על מה אני מדברת, סבלתי טיכו בכיתה ו'.
בעצם בכיתה ה', אולי.
היה כל כך קשה.
עכשיו פחות, כשחושבים על זה.
אבל שוב... אחרי כיתה ט' זה משונה.
אלוהים, עברו שנתיים מאז. אני חייבת להתגבר.
האם בכלל יש סיכוי לתקן את מה שהרסתי?
לפעמים נדמה לי שלא.
ופתאום ממש כבר לא מוצא חן בעיני הכל...
למה את שוב מרגישה כל כך דוחה?
לא הגענו כבר למסקנה שיותר טוב כמו ילדה קטנה, בלי כל ההתעסקויות ה..מיניות האלה של גיל ההתבגרות?! לא סיכמנו שיותר טוב להיות נזירה טבעית וזהו?!
נו, זאת לא הייתה שבירה של מוסכמות... בסה"כ מגע זה טוב, ואין רע במישהו שמחבק ונשען עליך, במישהי שתומכת בך ונותת לך להרגיש אהובה...
אל תהיי טיפשה. זאת לא בת רגילה. היא נמשכת לבנות. היא מנסה להתחיל איתך. מה את עושה?!?!
מטומטמת, מטומטמת.
כבר אי אפשר לסמוך על אף אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
