פצעים ונשיקות

הם נמצאים שם.

גם אתה לא רואה אותם. גם אם אתה לא מחשיב אותם ליותר מתפאורת הרקע.

"הם לא רואים אותנו. אנחנו לא בני אדם בשבילם. בשבילם, את לא יותר מחפץ, מהכיסא שעומד שם בפינה".

הם מגישים לכם את האוכל,

ומפנים את הצלחות הדוחות שלכם,

ומנקים ומסדרים ומקפלים ומוסיפים ועורכים לכבודכם את השולחן,

ואתם אפילו לא תתנו להם טיפ.

לא ראיתי את זה ככה עד עכשיו.

הייתי בחתונה. פאקינג חתונה...

החתן והכלה? לא ראיתי אותם. הם לא ראו אותי.

הם לעולם לא ידעו מי מילצר בחתונה שלהם.

הם לא יודעים שחברותה ענקית של אנשים השתתפה בערב המיוחד שלהם,

ולא ממש נהנתה כשחושבים על זה.

פשוט מסתובבים שם.

כמו חפץ. כמו מגש מהלך.

כמו מיסטר צלופן במחזה שיקאגו.

זה היה כל כך מתיש. לא נחתי דקה. רצה מהמטבח וחזרה, כמו במירוץ שליחים, מעמיסה צלחות נוטפות רוטב ככל שאוכל, ממלאת קנקנים ומאמצת לעייפה את שירי הדואבים.

וזה לא נגמר... 5 שעות שזה נמשך רצוף ככה.

אבל הי. יש לי 140 ש"ח בארנק. לא שזה אומר הרבה, בביביסיטר באנגלית הרווחתי אותו דבר בלי להתאמץ בגרוש. אני חושבת שאני אחזור לזה... למרות שהקיטרינג הזה עושה כושר. שיהיה.

השבוע הזה היה מזעזע פיזית.

חצי חולה, חצי מותשת,

פיגרתי בכל שיעורי הבית [עדיין לא עשיתי כלום],

לא הגעתי לרוב השיעורים [ובאלה שהייתי לא הקשבתי...]

ואני שמחה שהוא נגמר, כי בשבת אני אשן כמו שצריך ואעשה אמבטיה ענקית ואקרא את כל החומר להיסטוריה ואנגלית וספרות וכזה, ויהיה בסדר.

למרות שנפשית? היה דווקא שבוע סביר למדי.

או שאני סתם לא זוכרת עכשיו כלום...

ידעתי שהעומס ישנה דברים.

אני כותבת די הרבה כשאני לא נרדמת.

הכל במחברת מתחת למזרון. יום אחד את תצטרכי לקרוא את זה.

בקרוב, אני מניחה.

אני הולכת לצאת לעיר שוב לעשן ולשתות סתם כי בא לי.

לא כי אני חייבת את זה.

אוח, על מי אני עובדת, אף פעם לא יהיה לי זמן... P=

עריכה:

השתחררו תוצאות הבגרויות שלי.

סופי:

אנגלית - 94.

צרפתית 3 יח"ל- 89.

לשון- 88 [WTF?! איך זה קרה?!]

מתמטיקה- 98.

צרפתית יחידה אחת- 92.

תנ"ך- 92.

סבבה.