פצעים ונשיקות

נמאס לי.

אבל ממש.

זה לא יעבוד ככה.

לרגע מאושרת, לרגע לחוצה.

כמו פעם?

לא נראה לך שכבר עברנו את השלבים האלה? את הדבר הזה?

כבר עשיתי את הטעויות ואין לי כח להתנהג שוב כמו טיפשה בת 14.

אני הולכת על זה?

לא יודעת.

אני אשאל, אני חושבת.

רוב הסיכויים- שלא. אם לא, זה יהיה קל יותר.

אני ארים את הראש [על מי אני עובדת] ואמשיך הלאה, אני אנסה להתגבר על זה כמה שיותר מהר וזהו. די. שלום.

אני לא צריכה את כל הדבר המיותר הזה עכשיו.

ואם כן... אם כן, אז מה? יש לי כח להיכנס לזה עכשיו?

יש לי כח כי אני מרגישה.

אבל האם אני רוצה להרגיש את זה?

אני מניחה שאם כן, אני אלך על זה רק כדי לנסות. אם לא יעבוד... נו, בואו נגיד שאני כבר יודעת מראש איך זה מרגיש ואיך מתמודדים.

ואני יכולה פשוט להמשיך.

אני יכולה לא לספר כלום, לא לדבר על זה, להמשיך כמו שאני.

אבל בשביל מה? בשביל הסיפוק הרגעי? כן, אז אני מחייכת כשאני מרימה את השפופרת. האם אני רוצה לגרור ככה את גיל 16? לא ממש.

לא נראה לי, בכל אופן.

וחבל לי.

אולי כל התחושות וההחלטות האלה יפוגו מחר. אולי אפילו בעוד שעה.

אבל כרגע נראה לי שהתבייתתי על דרך יציאה.

אני לא מאמינה שיכול להיות שאני אוותר על זה... אבל ככה זה.

סליחה.

נראה לי שאולי... מקסימום שני אנשים יבינו חלק מהפוסט הזה.

השאר- אתם לא אמורים להבין.

אתם לא תבינו וזה לא משנה.

העיקר שאני מבינה.

לילה.

עריכה:

ופתאום אני שוב רוצה לתת לזה זמן.