"...ליל א' תשרי, ערב השנה החדשה,
ומה שעשיתי זה - שכבתי במיטה ובכיתי.
בכיתי על חוסר הביטחון העצמי שלי.
חוסר הביטחון, שגורם לי לדפוק כל הזדמנות שיש לי, חוסר הביטחון שגורם לי להרגיש רע כל הזמן, להרוס כל כך הרבה, להפיל מערכות יחסים,
חוסר הביטחון שגורם לי לשנוא את עצמי.
אני שונאת לבכות לבד. "
- לצערי זה מה שכתבתי. כן, דוחה. חיללתי חג.
אבל כל כך פחדתי.
זוכרים את הערב ההוא, יום העצמאות של כיתה ט'? בכיתי כמו חולת נפש על סלע בגן סאקר, כשלטינוס ישב ורעד כמוני ובכה איתי וחיבק אותי. לא באמת דיברתי על מה שהרגשתי באותו רגע. רק עם לטינוס. אולי אחרי זה עם אביטל, אני לא יודעת.
וחשבתי שהתגברתי על הכל, וכבר חשבתי שלמדתי לחיות,
אבל הנה- כל התחושות חזרו מפעם, כל השנאה העצמית התהומית הישנה, כל הגועל,
התחושה שאני בסה"כ גוש גדול ודוחה של חוסר תועלת, של שומנים ושל שקרים ואיכסה,
התחושה הזאת שלא נשאר מה לאהוב בי,
התחושה שכל האנשים שמחבקים וקוראים לי דושי לא מכירים אותי בשיט, ואלה שכן מכירים- להם אני משקרת ומסתירה ומרגישה לא נעים לבכות להם,
וכל כך פחדתי.
לא רציתי להיכנס לסרטים האלו שוב.
רציתי להתקשר, לבקש שיהיו איתי, שיחזיקו לי את היד כמו אז.
אבל לא הייתי מסוגלת, לא יכולתי להביא את עצמי להרים טלפון מחורבן, כי הרי זה חג. ולטינוס? ידעתי שאסמס אחד יגרום לו לבוא אלי. אבל לא רציתי לנצל את זה.
כמו שהרגשתי, היה ראוי לי שישנא אותי באותו רגע.
אני מניחה שזה הכל היה מצברוח הורמונלי. נדמה לי שב2 לחודש אני אמורה להיות בדיכאון או משהו.
אבל הייתי כל כך מלאה בשנאה עצמית, שפחדתי להיות לבד.
ובכיתי.
אבל להיות עם אחינועם [אחותי] עושה לי מצברוח טוב, וקראתי ספר מדהים. יש.
אבינו מלכנו,
אהבתי. בגדתי. גנבתי. דחפתי לגרון והקאתי. השתכרתי. ורידים חתכתי [יצא עקום].
זיינתי תשכל. חייכתי מזוייף והסתרתי. טימאתי חג ושבת. ישנתי על חשבון שיעורים ותפילות.
כתבתי דברים אסורים. לקחתי כדורים. מירמרתי אנשים. נירגלתי. סיננתי חברים.
עישנתי. פישלתי. צמתי כאנורקסית. קיללתי. רימיתי. שיקרתי. תיעתעתי באיפור.
סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו.
ממש דתיה ילדה טובת ירושלים, מה?