פצעים ונשיקות

נראה לי שתכלס, כל מה שבנאדם צריך כדי להיות מאושר, זה שיאהבו אותו בחזרה

היה סרט של בנ"ץ.

זה פשוט הרגיש כל כך טוב, כל כך נכון,

כאילו שוב יש קבוצה, כאילו שוב יש פעילות, והיה את יוני ונועם, והיו אנשים שאני אוהבת, והיתה את ההרגשה הטובה הזאת של הביחד בכיף.

ליויתי את מאיה למרכזית והיה מצחיק ברמות מוזרות,

* "אההההההה!!!!!"

"אההעעההה!!!!!! אמאלה!!!!! מה יש שם???"

"הגשר!..... הוא... ורוד!!!!!!!! גשר המיתרים ורווווווודדדד!!!!!!" * חחח...

קיצר, הכל יכל להיות נחמד, אם פשוט הייתי עולה איתה על האוטבוס והולכת לישון בבית,

אבל לאאאא, אני ילדה טובה והלכתי לסיור סליחות המטופש הזה...

גררו אותנו בקור מקפיא בבית קברות, ואפילו לא עברנו בין מצבות, וסיימנו את זה ב2 במקום ב4.

אז ישנתי איזה שעתיים על הרצפה של הכותל,

כדי לגלות שההסעות לא יעברו בבנייני האומה, אז נאלצתי ללכת ברגל לכיכר ספרא [אחרי שכל הלילה הייתי על הרגליים, לכו להיזדיין].

קיצר היה סיור מחורבןןןן אבל לא נורא,

יש לי יום חופש עכשיו.

אני שוקלת אולי אולי אולי ללכת לים בצהריים,

אבל אני אצטרך לחזור באיזה 10 כי יש סיור של צמרת אח"כ.

טוף,

אז כמו מטומטמת קמתי עכשיו לאכול אחרי 3 שעות שינה [אי אפשר לישון כשהבטן מעכלת את עצמה, מה לעשות] ונראה לי שאני אהיה נחמדה לעצמי ואחזור לישון.

אני רוצה להתנשק.

עריכה:

שוב קמתי ב14:14,

ואז הבנתי שעוד לא החלפתי את השעון.

ישנתי איזה 5 שעות בקושי... ארג. חח.

כרוב זה בכלל לא טעים.