פצעים ונשיקות

חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה.

כל התקריות הקטנות האלה מהזמן האחרון רק מוכיחות לי את זה- ואני מקווה שהן לא מטעות ומסמאות אותי לשווא.

תקרית הדודו, תקרית הטלפון.... הכל.

אני בסדר. אני שפויה שוב. וחופשיה - אני מקווה שלגמרי לשם שינוי.

יש לי אור של קיץ, ויש לי עבודה שכוללת ספורט, כסף ועיסוק לרוב היום,

יש לי קומץ אנשים פעוטים שאכפת לי מהם,

אבל הכי חשוב- יש לי אותי.

רק קצת עייפה יותר, זה הכל.

נה הא הא.

עריכה:

[סתם כי אין לי כח לכתוב פוסט חדש.. ממילא אף אחד לא קורא אז למי אכפת]:

יש היום 25 מעלות ואני המאושרת באדם- זה כזה מזגאוויר כיפי של סתיו.

נדמה לי. עוד לא יצאתי החוצה.

הממפף, אני יוצאת לעבודה עוד איזה 10 דקות, ובינתיים נשארת להסתלבט בבית.

קערת דגני מולטי-צ'יריוס עם חלב וכל השטויות האלה שנורא אופנתיות בבוקר.

אני מתלבטת אם לצבוע כמה פסים קטנים בירוק- רק פסים קטנטנים, כי עוד נשאר לי טיפה של ירוק וקצת חומר מחמצן.

אני פשוט לא רוצה שאחרי שיגמר הירוק יהיו לי פסים קטנים בלונדיניים. מילא היו לבנים, אבל בלונד??

טוב, רק רציתי להכניס לפה שאלון שבועי קצר בעצם...

:)

אז תשובות לשאלון השבועי:

באיזה צד של הכוס את שותה את המשקה שלך?
...יש צדדים לכוס?
טוף, נראה לי שאם זה ספל אני מחזיקה את הידית בימין, לא יודעת.

באיזה יד את מחזיקה את המזלג?
שמאל.

באיזה אצבע את מגרדת באוזן?
בבוהן כף הרגל. לא יודעת!!

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
בודקת מה השעה ומקללת על ששוב שקמתי ב9 ולא ב11.
יורדת מהמיטה, עוברת דרך המראה לבדוק כמה אני מזעזעת על הבוקר הפעם והולכת לשטוף פנים ולצחצח שיניים.

איך את מחזיקה את הספר כשאת קוראת בשכיבה? ובישיבה?
כזה.... עם הידיים.
מחזיקה אותו. אתם מכירים צורות שונות יעני?

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
פולטת הי למי שבסביבה והולכת לזרוק את התיק שלי בחדר.

האם את נועלת קודם את נעל ימין או קודם את נעל שמאל?
מה שיוצא, נראה לי.


האם את מלבישה גרב ונעל ואז עוד גרב ונעל או 2 גרביים ואז 2 נעליים?
2 גרביים ו2 נעליים.

מה את עושה כשאת הולכת ברחוב וממש ממש משעמם לך?
שומעת מוזיקה בדר"כ, אז אף פעם לא כ-ז-ה משעמם.
הכי גרוע אני בודקת את ההשתקפות שלי בחלונות ראווה ומסתכלת על עוברים ושבים...
טוב, על מי אניעובדת. אני תמדי מסתכלת על אנשים ברחוב.

תני דוגמא לחפץ בבית שלך שבחיים לא התעמקת בו. הסבירי.
*יוצאת לסיור קצר בבית*
הא!
כד חלב ישן כזה שיש לנו על ארונות המטבח.
יש לנו תקרה בגובה של 3 וחצי מטר בערך, אז בעצם יש המון מקום מעל הארונות. תודות לכך אבא שלי מילא את המרווח בכל מיני צינצנות עם אוכל מיובש וכאלה לקישוט. אל תשאלו אותי.
בכל אופן יש שם גם כד חלב כזה של רפת בין השאר. חמוד קטן.

האם כדי לכתוב את צריכה להתרכז בנקודה משעממת או להתבונן מסביב ולקבל מוזה?
לא.
כדי לכתוב אני צריכה לחשוב, זה הכל.

האם כשאת הולכת את מסתכלת למטה או קדימה?
באלכסון, קצת קדימה וקצת למטה.

כשאת חייבת לספר למישהו משהו, למי תחייגי ראשונה?
תלוי אם זה קשור למישהו ספציפי,
אבל אני מניחה שאם זה סתם שטות אני אתקשר לאגרול.

האם את קודם מפהקת ואז נמתחת או קודם נמתחת ואז מפהקת?
גם וגם.

תני דוגמא להרגל שעם השנים את מבצעת ביתר מקצועיות.
לשקר להורים.
><

1, 2, 3.

1. קיץ בכלל מוציא אותי מהמציאות שלי.

או ליתר דיוק, זורק אותי בחזרה לתוכה ומנער אותי מהבועה על הדרך.

כל החורף יש כאילו תפאורה על העולם שלי - הוא קודר, עגמומי ומדכא. אפור להחריד, וכלכך, כלכך יפה.

בקיץ מישהו מושך את שמיכת העננים הקרירה באנוכיות לקצה השני של העולם, אבל מהצד השני נותן לנו לנשום קצת. הוא מוריד את מעטה הבאסה מעל ראשי.

אני שונאת קיץ. חם ומזיע, וממש דוחה. פשוט מגעיל.

ובכל זאת, בלי הקיץ בטח הייתי מתה איפושהו בין יום סגריר אחד למשנהו:

בחורף ישנה בערך מחצית השעות שאני זקוקה לה בכל לילה, כלומר אני בקושי ישנה. עייפות מצטברת שכזאת מביאה אותי למצב שבו רוב היום המוח הקודח שלי הוזה דברים חולניים, מכניס אותי לסרטים וכאלה. העייפות ממסטלת אותי כל שנת הלימודים. ניתן להבחין בתופעה מתגברת עוד יותר בלילות.

כשמשלבים את זה עם תאורה גשומה, חשוכה ומקפיאת עצמות על הבוקר, אפשר להבין למה אני מסתובבת חצי שנה עם הבעה של זומבי על הפנים ומחדד-חתוך-את-עצמך בתיק. 

הדיכאונות שלי הרבה יותר מוגדרים ומוסברים בחורף. כאילו מישהו מסמם אותי ומערפל את ההיגיון המוחלט שלי- חורף שכזה בשבילי הוא סרט שבמזל גדול מספיקים להחזיר אותו לוידאון לפני שהוא הורג אותי.

אז לא, לשאלכתם, אני ממש לא טיפוס של קיץ, אבל אם לא היה קיץ בטח הייתי מתאבדת. פשוט כי הקיץ מטלטל אותי קצת, נותן לי פוש של היגיון שרק שילוב של שמש בריאה ומינימום של 9 שעות שינה בלילה ממוצע יכול לספק.

ובקיץ פתאום יש לי מצברוח טוב, או לפחות... שפוי.

אני באמת מרגישה שפויה כשהשמיים בהירים. מצחיק, לא?

רק חבל שזה גוזל ממני את יכולת הכתיבה [העגומה קמעה] שלי.

2. הפסיכו שלי.

מה רציתי לכתוב עליו?

.....

אה, כן.

אני אצוטט את עצמי מפוסט ישן יותר:

"אני כמו עצם, עצם שנשברה והתאחתה מחדש בצורה לא נכונה, עקומה. מעוותת."

הדימוי הזה עדיין נכון. אבל מה שעושה הפסיכו, כך החלטתי, הוא בעצם לנסות לתקן אותי כמו שרופא מתקן.

נכון, אביטל, כמו שאמרת- הוא מעלה למודע שלי עוד צרות. דברים שהיו קיימים רק בתת מודע עד עכשיו.

אבל הדברים האלה עדיין השפיעו... השבר הפנימי שלהם.

ומה הוא עושה?

כמו שניתן להסיק מהדברים שלך... הוא שובר אותי מחדש.

הוא שובר אותי בדיוק במקום בו כבר נשברתי בעבר, מעלה במודע את הכאב מחדש, גורם לי לבכות על פצעים ישנים, גורם לי להכיר ולשנוא את הצרות שלי.

הוא שובר אותי שוב במקום שלא התאחה נכון.

ואז, בעזרתי המהוססת, מנסה לחבר מחדש את החלקים- והפעם בסדר הראוי. שנינו ביחד מנסים לעזור לי להחלים בצורה תקינה. ישרה.

אז נכון, אני בוכה וכואב לי. ונכון, אני לא חושבת וגם הוא לא חושב שנצליח לתקן הכל עד הסוף ולהחזיר את המצב לקדמותו.

איך אמרתי פעם? "ואיבדנו כבר יותר מידי, את יודעת.." או לסירוגין, כמו שאמרו איימי לי ובן מודי- "יש פשוט יותר מידי שהזמן לא יוכל למחוק."

אבל אנחנו לפחות עושים משהו.

וגם אם על הפצע השבור והמאוחה מחדש תישאר צלקת- זה עדיף על שבר שמעולם לא ראה רופא.

3. ההורים שלי.

[אני לא מצליחה להיזכר טוב מה התכוונתי לכתוב בכלל].

רציתי להגיד משהו על התמונות שלי מגיל 14, אבל בשביל זה אני צריכה ציטוט מהספרת "שומרת אחותי" והוא בבצפר. אני אשכתב את החלק הזה ביום הבא שאהיה שם - שלישי או רביעי- ראו הוזהרתם!

אה, ורציתי גם להגיד משהו על... אהה.... זה עמד לי על קצה הלשון לפני רגע... [כן, כל הקטע הזה עומד להשתכתב].

נו?

אה!!!

אז אשמה.

סתם רציתי לציין שנראה לי שבמקום עמוק כלשהו, הרגשתי אשמה להתבגר.

ואולי האשמה המודחקת הזאת הביאה לכעס גדול עוד יותר על ההורים שלי.

כלומר, רוב המתבגרים יכולים להרשות לעצמם לעשות צרות כמה שהם רוצים ולהתעלל בהורים שלהם - הם יודעים שההורים ינסו לעמוד כמו קיר איתן ולספוג את כל המהלומות שיונחתו עליהם לאורך גיל ההתבגרות של ילדיהם. הרי הורים מחכים בחשש להתבגרות של הילד כבר מרגע היוולדו. הורים שמתפקדים כמו שצריך יוכלו להתמודד עם לא מעט זוועת שיפיל עליהם הטינאייג' הממוצע, כל עוד הזוועות בגדר הפרופורציונאליות.

אבל אני? אני לא יכולתי להרשות לעצמי את זה.

כשהתחילו הבעיות שלי, הן הופנו כלפי הורים שבורים. אמא מרוסקת ואבא שנשאר להיות עמוד התווך לבדו, מנסה להשליט סדר במצב.

לא יכולתי להתמוטט ולקרוס ותוך כדי כך לבנות את עצמי מחדש, בלי לזרוע עוד יותר הרס וחורבן במצב שלנו שכבר היה קשה ממילא.

לא יכולתי להתפרע.

הייתי עסוקה מדי בלהרגיש לא נאהבת והכל, יה נואו.

אז כעסתי עליהם כמו הגיהנום, על זה שגרמו לי להרגיש אשמה שאני מתבגרת.

כעסתי שלא נתנו לי להתפרע ולהיות טינאייג'רית טיפיקלית [אני נשמעת כמו אביטל], כלבה מתמרדת והכל, לא יכולתי להרגיש ככה בלי לשמוע אותם מנגד מטיפים על כמה שזה אנוכי להחריד מצידי בהתחשב במצב.

כעסתי על האשמה.

מצחיק שכתבתי את כל זה כשאני עוד נתכוונת לערוך. וזו רק מחשבה, אני אצטרך לבדוק אם יש לזה ביסוס פסיכולוגי כלשהו ביום חמישי... P=

4. [יש 4? מה? =\ נקרא לזה 3.5? הו וול. הו גיבס אה שיט.]

ועוד יותר מצחיק זה שהתחלתי לכתוב חסרת מוזה או כח כתיבה...

ותראו איזה אורך דפקתי.

הכל כי אני במצברוח שפוי מכדי להתעסק בפריקה כל היום,

אז מחשבות ששוות את זה מצטברות איפשהו עד שנאגרות לכאן בבום אחד... חחח

סי יה ביצ'ס! שבוע טוב בינתיים!....

ותוך כדי התמקדות חוזרת ונשנית על אותם משפטים בכיתי לאורך כל הדרך.

באמת אכפת לה ממני.

באמת אכפת.

אני משמעותית לה. היא הכירה אותי. היא כתבה כל כך הרבה דברים נכונים שנגעו בי, והיא חתמה באהבה.

אכפת לה והיא צודקת בהכל.

יש לי מחנכת מדהימה,

ואני ברת מזל שנפל בחלקי אוצר שכזה.

אתמול בלילה, בשעה מאוחרת מכדי שמוחי יתפקד כראוי,

היית גלויה ואמרת שאת חוששת כל שנה לחזור לחנך.

אמרת שאת לא רוצה להרגיש שאת בוגדת בתלמידותייך הקודמות, מזניחה את ההכרות איתן לטובת בנות חדשות מתחלפות.

את יודעת מה אני חושבת?

בזכותך עליתי. חלק ניכר מההתקדמות שלי נזקף אצלי לזכותך.

אם לא הייתה לנו את השיחה הראשונה ההיא שבה סיפרתי הכל, כנראה הייית מתפרקת.

ואם לא את שדירבנת אותי ללכת לפסיכולוג ולהתקדם בשביל עצמי, בטוח הייתי מתפרקת.

אני מפחדת אפילו לחשוב כמה גדולה הייתה התרומה שלך לשנה שלי.

אז אני חושבת שאי-חזרתך לחנך עוד כיתות שקולה בעיני כעבירה פלילית.

למנוע מבנות את הפריבילגיה להתחנך אצל מורה כמוך זה פשוט חוסר צדק... פשע.

רק לדעת שאולי תעזרי לעוד בנות במצבים כמו שאני הייתי בהם- רק לדעת את זה בעתיד יעשה לי טוב על הלב.

אם את רוצה בטובתן של עוד בנות,

תחזרי ללמד.

ואני יודעת שתהיי מדהימה.

התעודה שלי מוצלחת. לא משהו מיוחד בעיני,

אבל אמא שלי הגאה התקשרה למחנכת להודות לה ואפילו נתנה לי מתנה קטנה.

אבא שלי חזר ונישק אותי, ושניהם התנהגו כאילו עד עכשיו הייתי התלמידה הגרועה עלי אדמות [היי, הסתכלתם פעם על הציונים הסופיים שלי? הם היו גבוהים מאוד למרות ההתנהלות שלי], וכאילו עברתי כברת דרך מטורפת.

הציונים שלי בכלל ירדו השנה. רק ההערכות עלו.

זה די הצחיק אותי.

אה, והטיול?

המסלול היה מחורבן ומיותר, וגם לא אמרו לנו שנוכל להיכנס למים אז לאף אחת לא היו דברים להחלפה, וכמעט לא נכנסו בנות.

גם לא אמרו להביא אוכל לכל היום, אז אכלנו [בקושי!] רק מאוחר בערב.

קיבלנו תעודות ב12 בלילה,

והלינה הייתה כל כך מחורבנת שלא כדאי לדבר.

נזכרו לכבות את האורות [שעשו כאב ראש נוראי] רק ב3 בבוקר,

וגם אז החמשושות המזדיינות לא סתמו את הפה.

מה שכן, זה הכין אותי טוב להיות שמיניסטית- "אתן מוכנות ל2 דקות להעמיד פנים שאתן בוגרות יותר ממה שאתן, ולתת למאהל הזה לישון בשקט?!"

הן לא סתמו. הן פאקינ לא סתמו.

וכשהן כן נזכרו לסתום ב4 בבוקר, התחיל המואזין.

היו תנאים כל כך מחורבנים...

והיה כל כך כיף.

והכל כי אני כלכך אוהבת את השכבה שלי!!!!!

אני שמחה שאני עולה לי"ב דווקא איתן.

קרני שמש מנצנצות, חודרות ומבליחות מבין העלווה העלים הירוקים. שמש של שעת בין הערביים שמתכוננת לשקיעה.

אני אוהבת את רגעי הקסם האלה, שתמיד הכל נראה בהם יפה ומרגיע יותר.

בדר"כ אני מקדישה את השעות האלו לטיפוח עצמי.

נכון לעכשיו, הדבר מתבטא למשל בקליעה זריזה אך עדינה של צמיד עשוי חוטים בצבעים ססגוניים.

הוא קשור לכף רגלי היחפה, שזה עתה סימתי למשוח בלק במעין עצלות מתפנקת.

או למשל, סירוק סתמי של החתולה תוך כדי התבוננות באלבומי תמונות- מיותר לגמרי, שכן בערב היא תחזור להתכרבל ולישון עם האפרוחים, פעולה שמדבללת ומלכלכת מחדש את פרוותה.

אני גם מתקלחת, ומקדישה מעט יותר זמן לחפיפה או התמרחות בכל מיני תפנוקי רחצה ריחניים.

יש שיקראו לזה ניצול לא יעיל של הזמן, ואף ביזבוזו ושריפתו מתוך שיעמום, בייחוד לאור העובדה שיש לי מתכונת בתנ"ך מוגבר ביום ראשון.

בכנות? אני שוקלת פשוט להיכשל במקצוע הזה ולהוריד אותו מתעודת הבגרות.

אין לי את החומר ואין לי כל אפשרות וסיכוי להצליח להספיק ללמוד את כולו עד ראשון בבוקר.

נו, כך או כך לא הקשבתי מתחילת השנה, והמקצוע לא חוזר שוב בשנה הבאה- מקצוע שגם כך זילזלתי בו. [אם אתם תוהים למה, סימן שלא שמעתם את המורה שלי פוצה את פיה].

אז אני מתמכרת בערגה לחג שנרקם אל תוך השבת היפה הזו, אוכלת מטעמים משמינים ומדהימים שבושלו בעיקר לכבוד החג, שוכבת על הבטן בערסל בגינה וקוראת שוב את אותם ספרים...

נהנית.

ואז, לרגע אחד, הזמן עצר מלכת.

ולרגע אחד, הזמן חזר שוב אחורה ופעם בכאב חי.

לרגע אחד, הכל חזר אלי.

המשפחה שפעם הייתה לי. החברוה העליזה שהיינו בבית הספר- קטנות, תמימות וחמודות, טיפשות. הרגע ההוא שבו הכל החשיך והתערפל, מלבד לסיר השחור של חומרי הבעירה לתנור שנשאר הדבר היחיד הממוקד והמוחשי- הרגע ההוא בו אבא סיפר לי שבוני מתה.

קילומטראז' השנים התגלגל אחורה במהירות מצמררת והמספרים רצו.

לרגע אחד רציתי לבכות.

ותם.

כל מה שנותר זה טעם לוואי מריר מידי,

וזיכרון של אובדן שנחווה ולעולם השאיר את חותמו. ילדות שהצתלקה בהפתעה, וכבר קיוויתי וחשבתי שהגלידה. לפחות קהתה.

עבר.

לפני אולי שבוע היינו אצל הפסיכולוג, אבא ואני.

הוא עזב לרגע את החדר, משאיר אותנו להתבוסס בדממה שנותרה עקב מילותיו האחרונות. מילים אדירות מכדי שנוכל להכילן.

בליעת רוק, ואז,

"זה די מפחיד... לא? מה שהוא אמר. שאולי לא נצליח לעולם לתקן ולהחזיר דברים." הוא ליהג בקול מבוהל, מסכן; קטן.

הנהנתי בחשש לא מעורר רחמים פחות משלו, ואז הצתנפתי לכיוונו, ובלי לחשוב יותר ולעשות חשבון הנחתי את ראשי בחיקו.

אני בספק אם הוא בכלל ידע שאני בוכה-

הדבר היחיד שאולי רימז לו על כך הוא הרטיבות שקיוויתי שלא דבקה בחולצתו.

פחדתי. פחדנו.

עצב שמלווה את ההשלמה עם היגון כבר שטף את החדר בשובו של הפסיכו', שמצא אותנו כך.

מכורבלים בניסיון להתנחם, להחזיק עוד רגע אחד ודי. אבודים.

...וכרגע, ברגע האחד הזה - כל מה שרציתי היה לחזור להיות ילדה קטנה שוב,

ושמישהו גדול ממני יחבק אותי ויגיד לי, "הכל בסדר.... שששש. הכל יהיה בסדר".

הפוסט הזה היה אמור להיות שמח. ממש שמח. וככה הוא גם יגמר.

אני מצליחה להיות לבד עם עצמי ולהרגיש די טוב בדר"כ, אתם שומעים? :)

I'm safe up high, Nothing can touch me... But why do I feel this party's over? No pain inside, You're my protection.. But how do I feel this good sober?

שבועות בקולטורה, היה אחלה.

מוזיקה טובה, אנשים כיפיים, ואין לי בכלל רגליים עכשיו.

נסעתי עם הנעליים החדשות המזעזעות כל כך שאני אוהבת, גרביונים שחורים קצת קרועים, משקפי השמש החדשות והסופר-אופנתיות-ומגניבות-שנראות-עלי-כמו-זבוב-מעוות, שמלת מיני שחורה בלי שרולים והסוודר השחור של רננה.

גאד, השמלה הייתה צמודה!!!! ויש לי יותר מידי ציצים!!!!! וחשתי ממש שמנה!!!

אבל היי, איכשהו גם הרגשתי יפה. סופסוף. הפעם האחרונה שאני זוכרת שהרגשתי יפה הייתה בשבוע ההוא שצבעתי לאדום ועשיתי פירסינג בגבה, לפני חצי שנה.

ולהרגיש יפה [או כוסית, כמו שהחברים שלי זימרו לי שעה] עשה אותי ממש מאושרת. קצת.

אז רקדנו והיה כיף ובלה בלה.

קמתי ב12 וחצי בצהרים כי אחותי פוסטמה ועושה רעש, אחרי שנכנסתי למיטה באיזה 7/8 כזה.

אכלתי.

הרגשתי ממש מגעיל, לא ממש הנגאובר- אבל בכל זאת לא פיקניק...

לא ממש הבנתי למה, אבל הרגשתי מגעיל בעיקר נפשית. והרי נהנתי. לא חזרתי עם טראומה הביתה סופסוף ממסיבת איגי, היפ-היפ-הריי!!!

אז החלטתי שזה כי לא ישנתי מספיק [יש לי נטיה מטורפת להיכנס לדיכאון כשאי עייפה, בעיק בלילה.]

חזרתי לישון וקמתי שוב רק ב5.

עכשיו טיטאתי את הגינה, ומשומה הרגשתי שהשליטה קצת חומקת לה שוב. נוזלת לי בין האצבעות לאט לאט, שקופה, ככה שלא ארגיש עד שהדיכאון יכה בי שוב ואראה כמה נפלתי בלי לראות את המכה מתקרבת.

אז הכרחתי את עצמי לחשוב על הילדה הבריאה והיפה שתהיה אני יום אחד,

ולפתע שוב רציתי לבכות- והפעם מאושר.

וואו.

אני מקווה שזה לא יבריח אותי ואני עדיין אצליח להמשיך לכתוב.

לפחות קצת.

הנה אני מנסה...

לרגע שהבזיק כהרף עין, ראיתי אותה.

היא עמדה שם, מתפקעת מצחוק ומחוייכת כולה, חופשיה.

היא הסתכלה אחורה במבט משועשע ומלא רחמים על הילדה שהייתה, כבולה ואזוקה לדיכאון שלה.

היא השתחררה. היא המריאה.

היא חיה. שרדה.

ההבזק דעך לאיטו,

ואני נותרתי מאחור עם החלום.

פנטזיה על ילדה שתהיה כשתצליח. ילדה מלאת שליטה במצב, ילדה שהשאירה את הגרוע מכל מאחוריה ולמדה איך לחיות, ילדה בריאה.

"אני רואה שם בתוכך את הילדה הבריאה הזאת, אבל היא ירודה וחלושה כל כך."

כמעט שקופה. אבל אתה יודע? גם אני יודעת שהיא שם לפעמים. פשוט עמוק כל כך, וקטנה כל כך.

"אני לא חושב שאת אפילו קרובה לזה בינתיים."

ואתה יודע מה עוד?

אני אתגבר, ואוכיח לך שאתה טועה. שאני מסוגלת להיות חזקה. שגם נרקומנים מסוגלים להיגמל...

נכון?

עריכה, שעה אח"כ בערך:

ואם עד הרגע הייתי אופטימית,

תגובה אחת קצת פוררה אותי [למרות שהיא לא הפילה! אני עוד יכולה לעמוד עם ראש זקוף! הא!].

אני מתגעגעת אליך, אתה יודע את זה?

אלוהים, הייתי החבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי.

היית כל מה שעשה לי טוב.

וממש אהבתי אותך. ואני יודעת, אני זוכרת, שאהבת אותי.

טלפון אחד איתך יכל לתקן הרגשה מחורבנת. ועוד איזה טלפונים, שיחות של 3 שעות ב3 בבוקר.

בילוי של כמה שעות איתך ניקה את הראש.

האמת? אני בקושי זוכרת עכשיו המון קטעים מהרצף הזה.

לפעמים היא צריכה להזכיר לי כמה דברים שהיינו עושים ביחד, ולא עוד.

יש לי את הזיכרונות הקטנים שלי שמשתמרים. הפעם ההיא שם. והרגע ההוא במקום הזה. הרבה דקירות קטנות, ומתוקות.

אולי הדחקתי, אולי שכחתי מחמת הזמן שעבר...

אבל את הצריבה הזאת של הגעגוע לעולם לא אשכח.

שנה וקצת, אני חושבת.

שנה וקצת שלא דיברנו באמת.

עדיין קשה לי בכל רגע שעובר, לדעת מאחורי כתפה מה עובר עליך- אבל לא להיות מסוגלת להישיר מבט ולהתבוננן בעיניים.

עדיין קשה לי שאתה רואה אותי משתנה, מתחלפת, מצטבעת ומתפשטת,

וכל זה בלי להחליף ולו מילה אחת.

אני יודעת שאתה בטח חש קצת אשם לפעמים.

מותר לך. פגעת בי. אבל אתה לא היחיד בכל הסיפור הזה, אתה יודע.

ובכלל, אני מניחה שאם הפגיעה לא הייתה עמוקה כל כך עוד הייתי יכולה להבין איכשהו, אולי כמעט לסלוח, הייתי יכולה להמשיך להיות חברה שלך.

אבל ניפצתם אותי לרסיסים במקום כל כך עמוק,

ותראה מה קרה.

לא כתבתי לך הרבה זמן, נכון.

אולי לא הייתי מסוגלת.

המשכתי לעמוד נטויה באבלי אבל מתקדמת הלאה, מנסה להשאיר אתכם מאחורי.

להעמיד פנים שכבר לא משנה לי ולא אכפת.

אבל בעצם כן אכפת.

לך אכפת? אתה עוד נזכר בי מידי פעם? מתגעגע?

מצטער על שאיבדת, באמת מצטער?

אולי אפילו כואב?...

אני מתגעגעת אליך.

מאוד.

כואב לי לדעת שעכשיו אתה החבר הכי טוב של מישהי אחרת, ושאתה מדבר וצוחק ומסתכל בעיניים שלה.

קשה לי לחשוב שהיא תפסה את מקומי, ואני נאלצת להביט בפניה כל יום. לחיות עם זה ואיתה.

קשה לי לדעת שאתה תפסת את מקומי.

נושלתי.

פעמיים.

הלוואי ויכולתי פשוט לחזור ולדבר איתך.

אבל אתה מבין... הרסתי ושרפתי כל כך הרבה גשרים. התבצרתי בתוך כל כך הרבה חומות.

הרחקתי אותך מעלי כמעט בכל דרך אפשרית, עכשיו אני שומעת דיווחים יבשים על חייך רק מפעם לפעם דרכה. אני בטוחה שהם אפילו לא אובייקטיביים מידי, ועברו צינזורים וסינונים.

המרחק ממך הוא אסמס אחד. שיחה אחת. הודעה אחת.

תגובה מזדיינת אחת על תמונה אהובה אחת.

ובכל זאת מעולם לא היה לי כבד יותר לשלוח את היד.

אני אפילו לא מנסה.

"הקרב הזה אבוד מראש, ווטסון..."

לעולם לא אהיה שוב חברה שלך.

ואיך אוכל, אחרי כל מה שאמרתי? ועשיתי?

אחרי כל מה שאתם עשיתם?

אחרי שחזרתי שוב ושוב על המנטרה שלי, שגורסת שאין מחילה על צלקות...

רק רציתי שתדע את זה.

ולא הייתי פגועה כל כך, אם לא הייתי עדיין - אוהבת.

על מה אני מדברת?

אתה בכלל פוץ.

נדמה לי שנגמר עידן ה'סטוצים'.

כלומר... בפעם  הקודמת היה לי מין קטע פורקני, פורעני ומזוכיסטי שכזה- אולי סוג של ריבאונד עקום- להיכנס לקשרים שאני רק חושבת שאני מעוניינת בהם, לפתח חשק ותחושה של רגע ואז לזרוק אותם אחורה כשנמאס.

ועכשיו... עכשיו התקופה חזרה שוב, אבל בגל וגוון מתון יותר.

היו לי פעמיים קשרים שהתבררו כחסרי משמעות מבחינתי, ועכשיו התעייפתי.

אני יודעת מה נדרש כדי שאתאהב שוב באמת, ואין לי כח לתת את זה. אין לי כח לזה.

לא שאין לי את הכוחות הנפשיים להפריד את עצמי מהקשר החזק בו אני שרויה, אלא שפשוט- התעייפתי מלהתחבר מחדש.

אין לי חשק מטורף או מוטיבציה להתחבר שוב לבנאדם, לבטוח בו ולקוות,

עייפתי מתלות את כל מאווי באדם אחר ואז להתאכזב.

כרגע? כרגע רק בא לי לנוח.

להיות איזו תקופה ממושכת לבד, לצבור כוח נפשי ולהירגע, לבטוח שוב באנושות...

ולהפיג כל שריד של תלות בקשר הנוכחי שלי. לטפס מעל המחיצה הזאת ולעבור אותה עד הסוף- ולא דווקא בדרך הקשה והרעה.

אני צריכה להיות קצת זמן עם עצמי לבד, ולהשלים את החסר.

פיספסתי כל כך הרבה בשנה האחרונה שבה לא הקדשתי הרבה תשומת לב לעצמי.

בא לי עכשיו על מישהו ספציפי, בן לשם שינוי.

אבל אני חושבת שאני אתן לזה להבשיל קצת, להתבשל קצת,

ואולי אחרי שאהיה מספיק זמן לבד- מבודדת ובודדה, ובעיקר בעיקר שלמה- אולי להתאהב שוב. לתת [כמעט! חשוב שזה יהיה רק כמעט!] את כל כולי לאדם הזה.

אני אשמור אותו לימים טובים יותר...

ולשם שינוי אני אופטימית.

עברתי את הקריז, אני חושבת.

ואני אמורה להיות ממש מותשת מהכל ולהתפרק- אבל אולי אפילו את זה כבר עברתי, לא?

כי אני מרגישה שיש לי כח... אבל כח להתבודד.

לא ליצור קשרים חדשים- אולי זה יפרק אותי, וכל האנרגיה החיובית וההשקעה שהצטברה עד כה תרד לטימיון, ואאילץ להתחל שוב מחדש.

יש לי כח נפשי להתמודד עם הבדידות סופסוף

להשתלם. לחזור אלי.

וזה יבוא כשיבוא,

ויהיה טוב.

באמת יהיה.

i'm not a perfect person,

but i will be.

כי אם אין אני לי, מי לי?