פצעים ונשיקות

הייתי שם. הייתי שם. הייתי שם.

טוב, לא הייתי ספציפית שם בפנים, אבל הייתי רחוב אחד מעבר, עומדת עם חברים מחוץ למועדון הEVE אחרי מסיבה להט"בית גאה,

מחכה שחבר שלי ירד מהדראג - יפשוט את השמלה בה הופיע ויסיר את האיפור...

עמדנו שם, מתלבטים לאן ללכת.

האם להישאר בת"א, ללכת למועדון אחר, ללכת לים או אולי לחזור לירושלים?

חבר אחד שלי החליט ללכת לברנוער. הוא ניסה לשדל אותנו להצטרף אליו, וחברה שלי מצידה ניסתה לשכנע אותו להישאר. מאוחר יותר הבנו שהעובדה שהיא עיכבה אותו איתנו אולי הצילה אותו מירי... הוא פשוט הגיע לשם כמה דקות מאוחר מידי. למזלו.

חיכינו שם, ואני וחבר שלי בדיוק דיברנו על איך שתל אביב זו עיר חמה ובעיקר דוחה ומגעילה, ועל זה שהדבר היחיד שטב העיר הזו הוא הקבלה שלה לגייז.

ואז הגיע הטלפון ההוא, או אולי זה היה אסמס- אני כבר לא בטוחה,

אני רק זוכרת שחברה שלי אמרה פתאום, "היה ירי בברנוער".

לקח לכולם כמה שניות לקלוט מה לעזאזל היא אמרה הרגע, ואז התחיל מרתון השיחות המוכר לי כל כך מימי האינטיפאדה.

כל אחד התקשר לכמה חבר'ה שהוא מכיר שאולי במקרה היו שם.

גם אני התקשרתי. לחבר שלי שנוהג ללכת לשם, ולבר המזל ההוא שאיחר לשם בזכות חברה שלי.

זה היה... מוזר. סוריאליסטי. לא מציאותי.

עמדנו שם נבוכים, לא ידענו מה לעשות.

הרוצח עוד הסתובב חופשי, נמלט כשהוא חמוש ברובה. רק רחוב אחד לידנו. אחרי שירה באנשים שאנחנו הכרנו.

בהחלטה מהירה, הגענו למסקנה שעדיף לחזור לירושלים כמה שיותר מהר. לצאת מאיזור האירוע לפני שהוא ימצא גם אותנו.

למרבה הבושה לאנושות, לאורך כל הדרך חזרה למרכזית, מלווים בקולות הסירנות של אמבולנסים ומשטרה, חברי ניסו לטשטש את העובדה שגם הם, בני נוער, גייז.

הגענו לירושלים ופנינו כולנו לבית הפתוח, מקום המפלט שהכרנו כמקום הבטוח בשבילנו, מקום שבו נקבל תשובות ועידכונים למה שקרה.

כל הלילה המשכנו להקשיב למבזקי חדשות, לאסמסים, טלפונים, כל דבר שיכל להעניק קצת מידע.

לאט לאט מספר הפצועים קשה הפך להרוגים, ואנשים נלחצו יותר ויותר.

חברה שלי התחילה לצרוח באמצע האוטובוס כי חשבה שחברתה נורתה.

ואני? אני לא קלטתי כלום.

רק זועזעתי מכך שבני נוער בגילי, ילדים, יצאו לבלות- ויכול להיות ששיקול הדעת הספונטני הריגעי ההוא בעצם הוביל למותם.

שלבטי ה- "לצאת היום? אולי אשאר בבית? טוב, נו, אני גר קרוב והבטחתי להם שאבוא"... ההחלטה הקטנה והטיפשית הזאת הכריעה הכל.

מציק לי לחשוב שאפשר להגיד, "הם היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון."

כי אין. המפשט הזה לעולם לא יהיה הנכון.

מי החליט שתל אביב, תל אביב פור גאד סייק, ועוד בר לנוער גאה בתל-אביב-בירת-הגייז-בישראל, מי החליט שזה המקום הלא נכון? איך המקום הזה יכול להיות לא בטוח לאנשים שלהם הוא נועד?

והזמן? איך לעזאזל קורה שבמשך 40 שנה מאז סטנוול, אחרי כל מצעדי הגאווה והקבלה שהתחילה הקהילה לקבל... איך קורה שבימנו אנו אנשים עוד מרשים לעצמם להרוג ילדים על רקע נטייתם המינית?

מאוחר יותר, כשהגענו לבית הפתוח, ישבנו כמעין קבוצת תמיכה משונה בה כל אחד סיפר מה הוא יודע, איך הוא מרגיש ומה מיקומו בעניין.

היה לי קשה לדבר. לא ידעתי מה להגיד.

לא ידעתי מה לחשוב.

לא הבנתי.

רק אז, כשיונתן המנכ"ל הזכיר את הלוויות שיתקימו למחרת, רק אז הבנתי.

רק אז הפנמתי.

לוויה. ילד בן גילי מת, סיים הערב את חייו הקצרים כל כך בלי סיבה ממשית.

אמא אחת תעמוד ליד מצבה אחת טריה, וכשישאלו אותה "למה?", היא תגיד...."כי הוא היה הומו." 

אולי היא אפילו לא ידעה.

אני לא יודעת מה להגיד, באמת שלא.

קשה לי להאמין שאידיוט אחד יכול להחליט לסיים לכמה צעירים את החיים רק כי מה שהם עושים במיטה לא מוצא חן בעיניו. רק כי אורח החיים שלהם אולי שונה מהנורמות המסריחות שעליהן הוא גדל.

איך אדם כל כך מזעזע יכול להתפתח בחברה האנושית כיום? איך דיעות כאלה עדיין קיימות?!

הכי משונה לי זה מה שקורה עכשיו. כשיצאתי בשלוש לפנות בוקר מהבית הפתוח לתפוס את האוטובוס האחרון, נתקלתי בחברה שלי. היא סיפרה לי על העבודה שלה למחרת ועל כל מיני שטויות.

כל מה שעבר לי בראש זה, "היי, את לא יודעת? את עוד יוצאת לבלות? איך לא שמעת שלכמה אנשים אחרים נעצר היום העולם? ואיך אנשים ממשיכים כאילו כלום?"

ועכשיו, כשכל הפייסבוק שלי מוצף בנרות נשמה ודגלי גאווה... זה בכלל הזוי.

אני לא בטוחה איך לסיים את הפוסט הזה, אם יש לו בכלל סיום ראוי.

אני רק יודעת שמפחיד אותי לחשוב שסגרו אתמול בערב כמה ממועדוני הגייז בת"א כי לא היה בטוח יותר להיות שם,

אני רק יודעת שאנשים שאני מכירה ישבו היום בלוויות של חברים שאולי עוד היו בארון,

אני רק יודעת שבמזל זה לא היה הערב שלי.

ומה עושים עכשיו?

[לכתבה בYNET- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3755393,00.html]

תמליצו?

חשוב לי שאנשים ידעו.

חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה.

כל התקריות הקטנות האלה מהזמן האחרון רק מוכיחות לי את זה- ואני מקווה שהן לא מטעות ומסמאות אותי לשווא.

תקרית הדודו, תקרית הטלפון.... הכל.

אני בסדר. אני שפויה שוב. וחופשיה - אני מקווה שלגמרי לשם שינוי.

יש לי אור של קיץ, ויש לי עבודה שכוללת ספורט, כסף ועיסוק לרוב היום,

יש לי קומץ אנשים פעוטים שאכפת לי מהם,

אבל הכי חשוב- יש לי אותי.

רק קצת עייפה יותר, זה הכל.

נה הא הא.

עריכה:

[סתם כי אין לי כח לכתוב פוסט חדש.. ממילא אף אחד לא קורא אז למי אכפת]:

יש היום 25 מעלות ואני המאושרת באדם- זה כזה מזגאוויר כיפי של סתיו.

נדמה לי. עוד לא יצאתי החוצה.

הממפף, אני יוצאת לעבודה עוד איזה 10 דקות, ובינתיים נשארת להסתלבט בבית.

קערת דגני מולטי-צ'יריוס עם חלב וכל השטויות האלה שנורא אופנתיות בבוקר.

אני מתלבטת אם לצבוע כמה פסים קטנים בירוק- רק פסים קטנטנים, כי עוד נשאר לי טיפה של ירוק וקצת חומר מחמצן.

אני פשוט לא רוצה שאחרי שיגמר הירוק יהיו לי פסים קטנים בלונדיניים. מילא היו לבנים, אבל בלונד??

טוב, רק רציתי להכניס לפה שאלון שבועי קצר בעצם...

:)

אז תשובות לשאלון השבועי:

באיזה צד של הכוס את שותה את המשקה שלך?
...יש צדדים לכוס?
טוף, נראה לי שאם זה ספל אני מחזיקה את הידית בימין, לא יודעת.

באיזה יד את מחזיקה את המזלג?
שמאל.

באיזה אצבע את מגרדת באוזן?
בבוהן כף הרגל. לא יודעת!!

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
בודקת מה השעה ומקללת על ששוב שקמתי ב9 ולא ב11.
יורדת מהמיטה, עוברת דרך המראה לבדוק כמה אני מזעזעת על הבוקר הפעם והולכת לשטוף פנים ולצחצח שיניים.

איך את מחזיקה את הספר כשאת קוראת בשכיבה? ובישיבה?
כזה.... עם הידיים.
מחזיקה אותו. אתם מכירים צורות שונות יעני?

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
פולטת הי למי שבסביבה והולכת לזרוק את התיק שלי בחדר.

האם את נועלת קודם את נעל ימין או קודם את נעל שמאל?
מה שיוצא, נראה לי.


האם את מלבישה גרב ונעל ואז עוד גרב ונעל או 2 גרביים ואז 2 נעליים?
2 גרביים ו2 נעליים.

מה את עושה כשאת הולכת ברחוב וממש ממש משעמם לך?
שומעת מוזיקה בדר"כ, אז אף פעם לא כ-ז-ה משעמם.
הכי גרוע אני בודקת את ההשתקפות שלי בחלונות ראווה ומסתכלת על עוברים ושבים...
טוב, על מי אניעובדת. אני תמדי מסתכלת על אנשים ברחוב.

תני דוגמא לחפץ בבית שלך שבחיים לא התעמקת בו. הסבירי.
*יוצאת לסיור קצר בבית*
הא!
כד חלב ישן כזה שיש לנו על ארונות המטבח.
יש לנו תקרה בגובה של 3 וחצי מטר בערך, אז בעצם יש המון מקום מעל הארונות. תודות לכך אבא שלי מילא את המרווח בכל מיני צינצנות עם אוכל מיובש וכאלה לקישוט. אל תשאלו אותי.
בכל אופן יש שם גם כד חלב כזה של רפת בין השאר. חמוד קטן.

האם כדי לכתוב את צריכה להתרכז בנקודה משעממת או להתבונן מסביב ולקבל מוזה?
לא.
כדי לכתוב אני צריכה לחשוב, זה הכל.

האם כשאת הולכת את מסתכלת למטה או קדימה?
באלכסון, קצת קדימה וקצת למטה.

כשאת חייבת לספר למישהו משהו, למי תחייגי ראשונה?
תלוי אם זה קשור למישהו ספציפי,
אבל אני מניחה שאם זה סתם שטות אני אתקשר לאגרול.

האם את קודם מפהקת ואז נמתחת או קודם נמתחת ואז מפהקת?
גם וגם.

תני דוגמא להרגל שעם השנים את מבצעת ביתר מקצועיות.
לשקר להורים.
><

1, 2, 3.

1. קיץ בכלל מוציא אותי מהמציאות שלי.

או ליתר דיוק, זורק אותי בחזרה לתוכה ומנער אותי מהבועה על הדרך.

כל החורף יש כאילו תפאורה על העולם שלי - הוא קודר, עגמומי ומדכא. אפור להחריד, וכלכך, כלכך יפה.

בקיץ מישהו מושך את שמיכת העננים הקרירה באנוכיות לקצה השני של העולם, אבל מהצד השני נותן לנו לנשום קצת. הוא מוריד את מעטה הבאסה מעל ראשי.

אני שונאת קיץ. חם ומזיע, וממש דוחה. פשוט מגעיל.

ובכל זאת, בלי הקיץ בטח הייתי מתה איפושהו בין יום סגריר אחד למשנהו:

בחורף ישנה בערך מחצית השעות שאני זקוקה לה בכל לילה, כלומר אני בקושי ישנה. עייפות מצטברת שכזאת מביאה אותי למצב שבו רוב היום המוח הקודח שלי הוזה דברים חולניים, מכניס אותי לסרטים וכאלה. העייפות ממסטלת אותי כל שנת הלימודים. ניתן להבחין בתופעה מתגברת עוד יותר בלילות.

כשמשלבים את זה עם תאורה גשומה, חשוכה ומקפיאת עצמות על הבוקר, אפשר להבין למה אני מסתובבת חצי שנה עם הבעה של זומבי על הפנים ומחדד-חתוך-את-עצמך בתיק. 

הדיכאונות שלי הרבה יותר מוגדרים ומוסברים בחורף. כאילו מישהו מסמם אותי ומערפל את ההיגיון המוחלט שלי- חורף שכזה בשבילי הוא סרט שבמזל גדול מספיקים להחזיר אותו לוידאון לפני שהוא הורג אותי.

אז לא, לשאלכתם, אני ממש לא טיפוס של קיץ, אבל אם לא היה קיץ בטח הייתי מתאבדת. פשוט כי הקיץ מטלטל אותי קצת, נותן לי פוש של היגיון שרק שילוב של שמש בריאה ומינימום של 9 שעות שינה בלילה ממוצע יכול לספק.

ובקיץ פתאום יש לי מצברוח טוב, או לפחות... שפוי.

אני באמת מרגישה שפויה כשהשמיים בהירים. מצחיק, לא?

רק חבל שזה גוזל ממני את יכולת הכתיבה [העגומה קמעה] שלי.

2. הפסיכו שלי.

מה רציתי לכתוב עליו?

.....

אה, כן.

אני אצוטט את עצמי מפוסט ישן יותר:

"אני כמו עצם, עצם שנשברה והתאחתה מחדש בצורה לא נכונה, עקומה. מעוותת."

הדימוי הזה עדיין נכון. אבל מה שעושה הפסיכו, כך החלטתי, הוא בעצם לנסות לתקן אותי כמו שרופא מתקן.

נכון, אביטל, כמו שאמרת- הוא מעלה למודע שלי עוד צרות. דברים שהיו קיימים רק בתת מודע עד עכשיו.

אבל הדברים האלה עדיין השפיעו... השבר הפנימי שלהם.

ומה הוא עושה?

כמו שניתן להסיק מהדברים שלך... הוא שובר אותי מחדש.

הוא שובר אותי בדיוק במקום בו כבר נשברתי בעבר, מעלה במודע את הכאב מחדש, גורם לי לבכות על פצעים ישנים, גורם לי להכיר ולשנוא את הצרות שלי.

הוא שובר אותי שוב במקום שלא התאחה נכון.

ואז, בעזרתי המהוססת, מנסה לחבר מחדש את החלקים- והפעם בסדר הראוי. שנינו ביחד מנסים לעזור לי להחלים בצורה תקינה. ישרה.

אז נכון, אני בוכה וכואב לי. ונכון, אני לא חושבת וגם הוא לא חושב שנצליח לתקן הכל עד הסוף ולהחזיר את המצב לקדמותו.

איך אמרתי פעם? "ואיבדנו כבר יותר מידי, את יודעת.." או לסירוגין, כמו שאמרו איימי לי ובן מודי- "יש פשוט יותר מידי שהזמן לא יוכל למחוק."

אבל אנחנו לפחות עושים משהו.

וגם אם על הפצע השבור והמאוחה מחדש תישאר צלקת- זה עדיף על שבר שמעולם לא ראה רופא.

3. ההורים שלי.

[אני לא מצליחה להיזכר טוב מה התכוונתי לכתוב בכלל].

רציתי להגיד משהו על התמונות שלי מגיל 14, אבל בשביל זה אני צריכה ציטוט מהספרת "שומרת אחותי" והוא בבצפר. אני אשכתב את החלק הזה ביום הבא שאהיה שם - שלישי או רביעי- ראו הוזהרתם!

אה, ורציתי גם להגיד משהו על... אהה.... זה עמד לי על קצה הלשון לפני רגע... [כן, כל הקטע הזה עומד להשתכתב].

נו?

אה!!!

אז אשמה.

סתם רציתי לציין שנראה לי שבמקום עמוק כלשהו, הרגשתי אשמה להתבגר.

ואולי האשמה המודחקת הזאת הביאה לכעס גדול עוד יותר על ההורים שלי.

כלומר, רוב המתבגרים יכולים להרשות לעצמם לעשות צרות כמה שהם רוצים ולהתעלל בהורים שלהם - הם יודעים שההורים ינסו לעמוד כמו קיר איתן ולספוג את כל המהלומות שיונחתו עליהם לאורך גיל ההתבגרות של ילדיהם. הרי הורים מחכים בחשש להתבגרות של הילד כבר מרגע היוולדו. הורים שמתפקדים כמו שצריך יוכלו להתמודד עם לא מעט זוועת שיפיל עליהם הטינאייג' הממוצע, כל עוד הזוועות בגדר הפרופורציונאליות.

אבל אני? אני לא יכולתי להרשות לעצמי את זה.

כשהתחילו הבעיות שלי, הן הופנו כלפי הורים שבורים. אמא מרוסקת ואבא שנשאר להיות עמוד התווך לבדו, מנסה להשליט סדר במצב.

לא יכולתי להתמוטט ולקרוס ותוך כדי כך לבנות את עצמי מחדש, בלי לזרוע עוד יותר הרס וחורבן במצב שלנו שכבר היה קשה ממילא.

לא יכולתי להתפרע.

הייתי עסוקה מדי בלהרגיש לא נאהבת והכל, יה נואו.

אז כעסתי עליהם כמו הגיהנום, על זה שגרמו לי להרגיש אשמה שאני מתבגרת.

כעסתי שלא נתנו לי להתפרע ולהיות טינאייג'רית טיפיקלית [אני נשמעת כמו אביטל], כלבה מתמרדת והכל, לא יכולתי להרגיש ככה בלי לשמוע אותם מנגד מטיפים על כמה שזה אנוכי להחריד מצידי בהתחשב במצב.

כעסתי על האשמה.

מצחיק שכתבתי את כל זה כשאני עוד נתכוונת לערוך. וזו רק מחשבה, אני אצטרך לבדוק אם יש לזה ביסוס פסיכולוגי כלשהו ביום חמישי... P=

4. [יש 4? מה? =\ נקרא לזה 3.5? הו וול. הו גיבס אה שיט.]

ועוד יותר מצחיק זה שהתחלתי לכתוב חסרת מוזה או כח כתיבה...

ותראו איזה אורך דפקתי.

הכל כי אני במצברוח שפוי מכדי להתעסק בפריקה כל היום,

אז מחשבות ששוות את זה מצטברות איפשהו עד שנאגרות לכאן בבום אחד... חחח

סי יה ביצ'ס! שבוע טוב בינתיים!....

"...עמדתי מול המראה, משיבה לה מבט נוקב ומחושב,

ולשבריר שניה הרגשתי יפה שוב. יפהפייה.

מלאת כח. עצמתית. נהדרת, חזקה, שלטת. מדהימה.

הייתי כל מה שהייתי צריכה להיות, ובו ברגע גמרתי אומר בליבי שבקרב הזה לא אוותר ולא אחזור אחורה. בקרב הזה אנצח, ואת - את תעמדי בצד, נבוכה ומופסדת.

אהיה טובה כל כך עד שעינייך יצאו מחוריהן. מבט אחד בי ותבקשי נפשך להתפרק.

אתלבש בטוב טעם, יפה מתמיד. שערי יבריק בדיוק בגוון המושלם, פני יזהרו בנגה בוהק, כל כולי אזרח כמו הלבנה.

אהיה מסחררת, עוצרת נשימה. מבטים ברחוב ילכדו בי, גם מבטך לא יסור ממני. תשוועי לקירבה אלי, כל קרבה שהיא בנמצא.

אהיה שנונה מתמיד, מבריקה ממש, מצחיקה ומרשימה. אהיה סוחפת, מטריפה.

תעריצי אותי מרחוק, תסגדי לי.

מבט אחד במראה- תמציתי אך חודר- וידעתי שאני מסוגלת. אני יכולה לך, הא.

אני יכולה להיות היא, אני יכולה להיות אני, ואהיה אני.

בקור נושב ומחוכם הפנתי את גבי למראה, מסתובבת ויוצאת מהחדר, וידעתי, ידעתי-

השמיים הם הגבול רק למי שאין האמצעים לעקוף אותם"...

כשאגדל, או אולי בעצם מחר- מתישהו בכל אופן, אמות.

לא, אני לא מתכננת שום דבר פזיז ואין לי שום דחף מורבידי כרגע. אני פשוט יודעת כמו כל אחד אחר שזמני יגיע יום אחד.

אני לא יכול לצפות לו. אני יכולה לשער שהוא יגיע בגיל הזה והזה, מהסיבות האלה והאלה.

אני יכולה להניח שלא יפול בגורלי להידרס מחרתיים.

אבל אני לא אדע בוודאות לעולם, ויכול להיות שהרגע הזה יגיע מוקדם מהצפוי.

בינתיים אני פשוט מנצלת את הזמן שעומד לרשותי - ונושמת.

החלום שלי?

כשאמות, ישאר לי הבלוג הזה. לא אכתוב בו יותר, ואולי יום אחד יכנסו לכאן כמה שנהגו לקרוא אצלי- יכנסו ויתהו למה לא עידכנתי כבר שלושה חודשים.

ישאר לי הבלוג הזה, בו רשמתי במשך שלוש השנים הארוכות והקשות בחיי את כל מאווי, שאיפותי, חלומותי, כעסי, שמחותי,

תיעדתי כל עליה וירידה, כל נפילה וקימה איתנה.

ישאר לי הבלוג הזה שהפך לטורים ארוכים של כמעט כל דבר שחלף במוחי בתקופות האחרונות.

כתבתי כאן כל כך הרבה. כבר עכשיו בסה"כ יש לי 474 פוסטים. בחלקם השקעתי ממש את הנשמה, בחלקם סתם תיארתי משהו מזווית הראיה שלי- זה לא משנה, כולם חלק ממני וכולם יאבדו לאחר שאמות. במקרה הטוב ישארו לנצח כפיסת מידע וירטואלית שלא תגיע לשום מקום- ואיש לא יזכור שהייתה קיימת ותוססת פעם- ובמקרה הרע, ימחק הבלוג לאחר שלושה חודשים.

אלא שאנשים אחרים מסוגלים להבטיח שזה לא יקרה.

מה שאני חותרת אליו, בעצם, היא בקשה אחת בודדה- כשאמות [אם זה יקרה מוקדם מידי ואם עוד תהיו פה]- בבקשה, קחו כל פוסט ופוסט שנכתב פה [אולי חוץ מהטיוטות שבעצם שייכות לבלוג החסוי ואותו אני משאירה לעיניים בודדות מורשות] והדפיסו אותו. את הפוסטים המודפסים תסדרו לפי התאריך, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, ותהפכו את זה לסוג של ספר.

אל תוציאו אותו לאור, אני לא אגזים. רק ספר. אם חברים קרובים או משפחה ירצו, אפשר יהיה לשכפל אותו. רק במידת הצורך, לא צריך משהו גראנדיוזי.

בשבלכם זו תהיה טירחה קטנה,

בשבילי - זהו כל עולמי.

קרני שמש מנצנצות, חודרות ומבליחות מבין העלווה העלים הירוקים. שמש של שעת בין הערביים שמתכוננת לשקיעה.

אני אוהבת את רגעי הקסם האלה, שתמיד הכל נראה בהם יפה ומרגיע יותר.

בדר"כ אני מקדישה את השעות האלו לטיפוח עצמי.

נכון לעכשיו, הדבר מתבטא למשל בקליעה זריזה אך עדינה של צמיד עשוי חוטים בצבעים ססגוניים.

הוא קשור לכף רגלי היחפה, שזה עתה סימתי למשוח בלק במעין עצלות מתפנקת.

או למשל, סירוק סתמי של החתולה תוך כדי התבוננות באלבומי תמונות- מיותר לגמרי, שכן בערב היא תחזור להתכרבל ולישון עם האפרוחים, פעולה שמדבללת ומלכלכת מחדש את פרוותה.

אני גם מתקלחת, ומקדישה מעט יותר זמן לחפיפה או התמרחות בכל מיני תפנוקי רחצה ריחניים.

יש שיקראו לזה ניצול לא יעיל של הזמן, ואף ביזבוזו ושריפתו מתוך שיעמום, בייחוד לאור העובדה שיש לי מתכונת בתנ"ך מוגבר ביום ראשון.

בכנות? אני שוקלת פשוט להיכשל במקצוע הזה ולהוריד אותו מתעודת הבגרות.

אין לי את החומר ואין לי כל אפשרות וסיכוי להצליח להספיק ללמוד את כולו עד ראשון בבוקר.

נו, כך או כך לא הקשבתי מתחילת השנה, והמקצוע לא חוזר שוב בשנה הבאה- מקצוע שגם כך זילזלתי בו. [אם אתם תוהים למה, סימן שלא שמעתם את המורה שלי פוצה את פיה].

אז אני מתמכרת בערגה לחג שנרקם אל תוך השבת היפה הזו, אוכלת מטעמים משמינים ומדהימים שבושלו בעיקר לכבוד החג, שוכבת על הבטן בערסל בגינה וקוראת שוב את אותם ספרים...

נהנית.

ואז, לרגע אחד, הזמן עצר מלכת.

ולרגע אחד, הזמן חזר שוב אחורה ופעם בכאב חי.

לרגע אחד, הכל חזר אלי.

המשפחה שפעם הייתה לי. החברוה העליזה שהיינו בבית הספר- קטנות, תמימות וחמודות, טיפשות. הרגע ההוא שבו הכל החשיך והתערפל, מלבד לסיר השחור של חומרי הבעירה לתנור שנשאר הדבר היחיד הממוקד והמוחשי- הרגע ההוא בו אבא סיפר לי שבוני מתה.

קילומטראז' השנים התגלגל אחורה במהירות מצמררת והמספרים רצו.

לרגע אחד רציתי לבכות.

ותם.

כל מה שנותר זה טעם לוואי מריר מידי,

וזיכרון של אובדן שנחווה ולעולם השאיר את חותמו. ילדות שהצתלקה בהפתעה, וכבר קיוויתי וחשבתי שהגלידה. לפחות קהתה.

עבר.

לפני אולי שבוע היינו אצל הפסיכולוג, אבא ואני.

הוא עזב לרגע את החדר, משאיר אותנו להתבוסס בדממה שנותרה עקב מילותיו האחרונות. מילים אדירות מכדי שנוכל להכילן.

בליעת רוק, ואז,

"זה די מפחיד... לא? מה שהוא אמר. שאולי לא נצליח לעולם לתקן ולהחזיר דברים." הוא ליהג בקול מבוהל, מסכן; קטן.

הנהנתי בחשש לא מעורר רחמים פחות משלו, ואז הצתנפתי לכיוונו, ובלי לחשוב יותר ולעשות חשבון הנחתי את ראשי בחיקו.

אני בספק אם הוא בכלל ידע שאני בוכה-

הדבר היחיד שאולי רימז לו על כך הוא הרטיבות שקיוויתי שלא דבקה בחולצתו.

פחדתי. פחדנו.

עצב שמלווה את ההשלמה עם היגון כבר שטף את החדר בשובו של הפסיכו', שמצא אותנו כך.

מכורבלים בניסיון להתנחם, להחזיק עוד רגע אחד ודי. אבודים.

...וכרגע, ברגע האחד הזה - כל מה שרציתי היה לחזור להיות ילדה קטנה שוב,

ושמישהו גדול ממני יחבק אותי ויגיד לי, "הכל בסדר.... שששש. הכל יהיה בסדר".

הפוסט הזה היה אמור להיות שמח. ממש שמח. וככה הוא גם יגמר.

אני מצליחה להיות לבד עם עצמי ולהרגיש די טוב בדר"כ, אתם שומעים? :)

תנו לי שמים תכולים בהירים, צחים וכמעט נטולי עננים,

תנו לי משב של ריח פרחים פתאומי ברחוב שיכה באפי,

תנו לי ציוץ ציפורים מלווה ברוח קלילה, קיצית ונעימה,

ואהיה מאושרת.

מצחיק שדווקא הבוקר חשבתי שהגעתי לשפל, לייאוש העמוק מכל,

מצחיק שדווקא הבוקר באוטובוס ברחה לי דמעה,

ואז הגיע קו 74 וירדתי בתחנה שמעל הבצפר.

בעודי יורדת ברחוב הרגשתי כמה דאגות נושרות ומתנדפות, כאילו השרתי מעלי חלקית ממעטה הדיכאון וחשפתי חיוך מתרמז.

חשבתי על החתול, לוציפר.

והוקל לי מעט.