פצעים ונשיקות

ועברה שנה.

מפתיע.

זה מצחיק, כי אני מסתכלת החוצה, ומזג האוויר לא השתנה מאז מה שזכרתי.

עכשיו חופש ואני עובדת- גם זה לא השתנה מאז הפעם האחרונה, רק מקור ההכנסה קצת אחר.

הכל.... דומה.

[אפילו הפוסט שמתחת מזכיר משהו את ארועי השנים הקודמות. רק שהוא אמור להוות סיום תקופה, והוא בא ברגע הכי אירוני שיכל לבוא.]

וכל כך הרבה השתנה שזה מצחיק. :)

אני לא מאמינה שהשנה הזאת עברה איכשהו, ובעוד בצורה שבה עברה.

כלומר... מכאן ועד שנה הבאה, הכל יכול להשתנות, לא?

כמה דברים מעניינים מהלילה האחרון:

• עגיל בלשון זה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי. בפעם הבאה אני פשוט אחליף חזרה לעיגולים הקטנים מהכסף ואז יהיה יותר נורמאלי.
• יש לי צמידי גאווה מגניבים, ואני בדרך לעשות אחד ענקי ומסובך ומדהים בלה בלה.
• לנסות להוציא כוס מתוך כוס שכבר יש בה קולה זה לא קל ולא חכם.
• פיצה עם תירס זה כן טעים
• טבק בטעם ממתקים לא טעים. בכלל לא.
• וגם לא ג'לי עם אלכוהול!!!!
• אני שונאת אנשים שחופרים על הצבא כי הם שרופים מידי, ומתלהמים על כל שטות. וגם את צמד המילים "שבירת כוס".
• המאוורר בחדר של אחות של מור מנגן ממש נחמד...
• לישון בחזיה זה נוח.
• מיאו. :)

זהו? חח היה כיף... ומוזר מאוד.

ומעייף.

עריכה:

...ויותר לא תפילי אותי, את שומעת?

מהיום אני חזקה.

חזקה לבד, ולא זקוקה לך.

לבד, את שומעת?

חזקה. אני מסוגלת. רק אני.

יותר לא אכאב אותך, הבנת?

כשתעלי בזיכרוני ליבי לא ייצבט במדקרת כאב.

אני לעצמי, בלעדיך. לא תלויה בך.

לא תלויה. אני ואני ואני.

אכאב. לא.

אני חייבת את זה לעצמך,

ובעיקר לעצמי.

בודדה. חזקה. נטולת כאב.

נטולת רגש.

כל דבר, כל דבר, כל דבר, סקס סמים ורוקנרול,

אבל לא את.

היית סם חזק יותר מכל דבר שהכרתי.

לכי לך כמות שבאת, מסתחררת ונפרמת מחיי

באותה הצורה בה נרקמת לתוכם.

את חופשיה עכשיו, נטולת דאגות ובעיות ואני,

חופשיה כמו ציפור לעשות ככל העולה על רוחך.

לא תצטרכי לדאוג לי יותר...

לא אהיה שם.

אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.

אותך,

       אוהבת,

                 אני.

החוצה, את שומעת?

לא תפילי. לא תכאיבי. לא תזרמי בעורקיי.

לא אפול. לא אכאב. לא אפצע בגללך שוב.

אני כבר לא אוהבת.

תהני לך.

[דחף כתיבה מהול במוזה משונה, סליחה.]

חחח אני יודעת שזה לא נשמע אמין, אבל תצטרכו להתחיל לסמוך עלי...

כבר תיכננו הכל, משמלות הכלה ועד לבית שנגור בו,

מהחתול שיהיה ועד לפוסטר מעל המיטה.

רק מה? אנחנו לא ביחד, אז זו מערכת יחסים פתוחה... אני זמינה להצעות ^^ חחח

There's a ring around my finger

, But will you change your mind?

And you tell me that I'm beautiful,

 But that could be a lie

 Are you a heartbreaker?

Maybe you want me for the ride

What if I'm fallin' for a heartbreaker?

And everything is just a lie

I won't be leavin' here alive

I won't be leavin' here alive, no

Temporary happiness is like waiting for the knife

 Cause I'm always watchin' for someone to show their darker side

So maybe I'll sit back and just enjoy all this for now

Watch it all play out, see if you really stick around

But there's always this one question

That keeps me up at night

Are you my greatest love

Or disappointment in my life?

... אני לא מבינה איך בכל פעם מחדש את מצליחה לגרום לי להרגיש ככה, קטנה וחסרת משמעות.

ליד כל אחד אחר אני מצליחה להיות מצחיקה או שנונה או אולהים יודע מה,

ורק לידך- נכה.

אני פולטת שטויות בקצת מסחרר, ואומרת את הדברים הכי לא נכונים שאפשר; בטוחה שאולי זה מה שיצחיק אותך ויגרום לך לחבב אותי, ונוכחת בכל פעם מחדש לגלות כמה אני טועה.

אני לא מבינה איך רק לידך אני מרגישה ככה, מסוחררת ומבולבלת, ילדה קטנה שוב.

חשה בת 14, טיפשה מתלהבת מהסוג שאני הכי שונאת-

וכלכך נואשת.

למה? אחרי הכל, את לא הרבה יותר מגניבה או חכמה ממני, וגם לא הרבה יותר יפה. הטעם שלך במוזיקה לא מלהיב יותר משלי, והחברים שלך לא מגניבים יותר. את אמנם מוכשרת ומצחיקה ובעלת טעם טוב, אבל את זה אפשר למצוא בכל אחת כמעט.

אני יודעת, ואני רואה על עצמי, את התסמינים המוכרים.

אני יודעת שאני רוצה, משוועת, לקצת תשומת לב מהסוג ההוא.

אני הופכת אותך לאיזו אלילה במחשבות שלי,

משהו שאסור.

לילית.

כל מה שרציתי זה רק להיות חברה טובה שלך.

ידידה.

מישהי שתעריכי, שלא תתייחסי אליה בסנוביות.

אני בטוחה שבעצם את לא מתייחסת אלי ככה כל הזמן ואני בסרטים, אבל ככה אני מרגישה וזה לא עושה את זה קל יותר.

אני אמורה להיות דלוקה על מישהו עכשיו. בן אחד ממש חמוד שאני מכירה.

אז איך בכל פעם שאני מתחילה לחשוב עליו, אני מוצאת את עצמי זורמת ובסופו של דבר חושבת עליך?

את מוכנה להסביר לי איך?

את רק בנאדם, למען ה'.

למה את לא יוצאת לי מהראש?!

אני שונאת אותך,

ואת כל החברים שלך.

תמותו.

אני רוצה שתחזור אלי, שתתחנן ותבקש, שתזחל אלי על ארבע.

אני רוצה לשמוע אותך בוכה לי שאתה מצטער ואוהב אותי, ותמיד אהבת,

אני רוצה שתרצה לכפר על כל מה שעוללת.

על הכאב שגרמת לי ואתה עדיין גורם, כואב לי בכל ישותך,

אני רוצה שתבקש ובכוחי יהיה להעניק לך את מה שתרצה- הסליחה.

אני רוצה שתאהב אותי,

ואני אכאב בשבילך על מה שכבר אין לי טעם להעניק לך.

אני רוצה שתרצה אותי בכל נים מנימי גופך,

שכל תוויך יזעקו אלי בתחינה אילמת.

אני צריכה לשמוע אותך מבקש שאוהב שוב כמו פעם,

ואני- אעמוד מנגד, הבעת ניצחון עליונה על פני, ובידי תהיה נתונה הבחירה.

אני רוצה שתתחרט, תתנצל ותודה בכל הטעויות שעשית,

בזה שמעולם לא האמנת בנו. בזה שהכל סבב תמיד סביבך.

אני רוצה להיות זו שתכאיב לך,

אלימה ומנוכרת, זרה.

האם לסלוח לך? אני יודעת שעמוק בפנים אתה אוהב אותי,

אבל זו לא הנקודה.

אני יודעת שגם כשתכחיש, תמיד יהיו עדים שרואים יותר משנינו.

אני רוצה שתתרפס כדי לזכות שוב באהבתי, במחילתי על שהיית עיוור עד הרגע,

ולשם שינוי- הפעם אני זאת שאגרום את הקנאה.

כעת, כל שיר שמפעים ומזכיר לי אותך- נאסר עלי לשמוע. לכל צליל שכאב לי לחרוט על ליבי בגללך נאטמו אוזני.

אני חוסמת את עיני מלהביט במראות שבשבילי הם את, במקומות שהכילו אותך ולא עוד.

עלי להתכחש לכל פרט בעולמי שכלל אותך אי פעם- כי אחרת אשבר.

צר לי עליך, אהובתי.

אני נוצרת אותך כעת בקופסאת הזיכרונות,

ואסור לי להרפות מהשליטה הרודנית הזו לבל תישבר האחיזה.

אני מאפסנת אותך בזהירות, בובת חרסינה יקרה מפז שלי, עוטפת בשכבות של נייר אטום וקוברת אותך עמוק בזיכרון.

אסור לי לזכור, אסור לי לזכור, אסור לי לזכור.

אין לי ברירה, אהובתי.

וכי איזו ברירה את מותירה לי? להתפרק בכל יום שעובר, עד שלא אהיה מסוגלת אפילו לאסוף את רסיסי שלי?

אוהב אותך לנצח, יקירתי.

אני משמרת אותך כשהינך, חדה וטריה כל כך עדיין, פועמת ובוערת.

זיכרונך עוד לא התפוגג, מראך עוד חד ומרצד כנגד עפעפי הסגורים, טעמך, ריחך עוד לא מש, קולך עוד מצטלצל באוזני עם אוושת הרוח הקלה.

יום אחד תהיי לא יותר מזיכרון מטושטש, שנשתמר באדיקות וכאב מתחת למסכי האוטם הרגשי.

יום אחד אביט אחורה ואזכר בדקירת כאב-מה בכל אותם הדברים שאמרנו ועשינו.

אזכור שהיית, היית וחלפת עם הרוח. הותרת בי את רישומך, ומוקדשת לך כעת תקופה שלמה מחיי... הגיע לך יותר.

אזכר בכך פרט מהווייתך, בכל צחוק משותף שחווינו, ואולי אצחק גם אז. אולי גם אבכה, ככל הנראה.

אני רוצה לבכות כרגע.

כואב לי להדחיק אותך, ועם כל דקה שעוברת אני מתחרטת יותר ויותר על שאני נאלצת לעשות.

לא רציתי לוותר עליך.

היית האוצר שלי, היקר לי מכל.

היית אני, וכל ישותי.

אבל אמרת כלום על הכל, זוכרת?

עכשיו תתחיל התקופה הזו.

התקופה בה כל מילה מוכרת תעלה עווית כאב וגל של געגוע,

ואני אאלץ לזקוף את ראשי ולהמשיך בחיי,

כי לא היית רוצה אחרת. וזו הדרך ששתינו היינו בוחרת בה, בשבילי. ולמענך.

וכי אולי יום אחד אהיה מישהי שתוכלי להתגאות בה,

שתהיה שווה.

אני אוהבת אותך, ולנצח אוהב, יקירתי.

כבר מתגעגעת.

ברוכה השבה, מוזה.

הסיפור משתתף בתחרות הסיפורים בנושא חירות
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10728303

ברור לי מה אני הולכת לעשות הלאה,

אחרי ששבוע שלם אני בהתלבטויות.

מה פתר את זה? קצת עזרה מידידה טובה, ושני חלומות רצופים על זה שהראו לי כמה הדרך יכולה להיות כיפיית.

וכרגע אני מרגישה די נפלאה, פשוט כי ני מרגישה חזקה להתמודד איתך.

מקווה שזה לא ידעך עד הערב...

יאללה, זזתי לעבוד בגינה.

אוהבת את כולם!

אז אני מנסה לשחזר וכותבת ברוב טיפשותי וזעמי אחד חדש.

לכו להזדיין כולם

שאתבגר.

אתה יודע? חשבתי שכבר עברתי דברים גרועים מאלה. שכעת יש לי את הכלים, ואפילו מעט מהידע הנדרש כדי להשתמש בהם. חשבתי שכשהיא תקעה לי סכין בגב- לא, לא בגב, מתחת לאף ואל מול עיני - חשבתי שאז למדתי את הלקח.

חשבתי שלמדתי להעריך בגידה מהי,

חשבתי שצברתי ניסיון בעיניין.

ובכל זאת בטחתי באנשים.... כי אתה יודע, לא כל אחד חייב לבגוד. או לפחות, ככה חשבתי.

חשבתי שאנשים יהיו שונים. שהיא הייתה טעות בודדה שעם קצת עזרה מאלוהים לא תחזור שוב.

אז חשבתי.

טוב, אם לדבר בכנות- כמו שאתה מכיר אותי, פשוט קל לי מידי לסמוך על אנשים.

אני הולכת אחריהם כעיוור, בוטחת בהם בעיניים עצומות כמעט, בטוחה שהם לא יוליכו אותי שולל.

כי אלה אנשים שאני מכירה. ואכפת להם ממני, ואני יודעת את זה. אז אני סומכת עליהם.

ומסכנת את כל מה שיש לי בגלל זה.

אני מצפה שהם ידעו להעריך אותי ויאהבו אותי מספיק כדי לא לפגוע בי, כדי להתייחס אלי כמו שאני מתייחסת אליהם. לתת את הכל, אמון מלא ללא פשרות.

אבל בעצם, אם אני מצפה מהם להתנהג כמוני.. למה אני מצפה שוב? אז אני לא צריכה להיות מופתעת. כלבה שכמוני, שרמוטה מסריחה. בוגדת.

אבל זה לא העניין.

העניין הוא  שמעולם כנראה לא הבנתי עד הסוף, שאנשים כן מסוגלים להפתיע ככה.

תמיד האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שטבע האדם הוא להישאר קרוב ליקרים לו. לא לאכזב אותם. לרצות בטובתם מעל לכל. כמו שאני מרגישה כלפי אנשים מסויימים, לפעמים. אנשים שבאמת באמת אכפת לי מהם...

או לפחות, אני מרגישה ככה עד שהם מאכזבים אותי.

וכשהם מאכזבים אותי, בהתחלה אני אפילו לא קולטת.

הרי ראית אותי. אני עומדת לי, מרוסקת ומוכת תדהמה, כשהם מפנים את ערפם לכיווני כמעט בלי למצמץ ולחשוב פעמיים.

וכל מה שמתחשק לך במצבים האלה, אתה הרי מכיר- זה להתקשר אליהם ולבכות להם. שככה רע, וככה כואב.

וככה מר.

אבל אם הם אלו שפגעו בך, כעת אתה יודע שמיותר יהיה לבקש מהם את העזרה להשתקם. הם לא אלה שיועילו לך יותר, מאחר וברור עכשיו שהם כבר לא בצד שלך יותר.

הם בחרו את הצד השני, ובדרך פגעו בך. אבל מה תוכל לעשות?

רק לבכות את שאיננו.

ואתה נשאר בבית, כמוני.

אני כמעט ולא מכירה רגש מריר יותר מבגידה, מאכזבה מאדם כלשהו. זה מין משהו מתועב ולא מוסבר שכזה. זה שואב ממך את כל הביטחון, את האושר והשמחה, את מעט החיים והשפיות שהצלחת לאגור. או בעצם, דווקא את השפיות זה לא שואב. זה מראה לך כמה חיית בסרט עד עכשיו,

כמה חייך היו מצוצים ומלוקקים מהאצבע שככה הלכת שבי אחרי מישהו שלא שם קצוץ. ודווקא השפיות הזאת היא שמייסרת.

כי אמרו לי פעם, ואולי היית שם, שדווקא אנשים המצויים בדיכאון קליני הם השפויים יותר שרואים את העולם כמות שהוא, בלי אשליות מיותרות ומעלות גיחוך.

כמונו, האנשים התמימים.

והבגידה הנוראה הזאת משאירה בפה טעם של מרירות נוראית אף יותר,

מין רגש חמוץ-חמוץ שכזה. מין עצב פנימי גדול ששוטף את כל מה שהיה בך פעם. סלידה מהטוב שהכרת. היא מותירה אחריה את התחושה החלולה הזאת, שאי אפשר למלאה באוכל או בשריפת פנאי מיותר על שטויות.

הבדידות הזאת שמתפשטת בקרבי, מעכלת אותי, מותירה אותי מרחמת על עצמי, מרשעת מפונקת ובכיינית,

ובעיקר צינית מרה וקשת יום.

מגעיל לתאר את זה, מגעיל לכתוב את זה. ואני כהרגלי חותרת סחור סחור ומצפה במטאפורות, שופכת שכבות נדיבות של מילים ודימויים שמעבים את כל העניין.

אבל לשם שינוי נכנסתי שוב פנימה, למקום שהפסיכולוג קרא לו "חיטוטיות", למקום שאליו ניסה לשכנע אותי לא לחזור.

וכאן, מתחת לכל מסך העכברושים השחורים המגעילים ששורצים פה, אפשר לגעת בנקודות הרגישות ולדבר על מה שכנראה כואב באמת.

כי התעלמתי מזה עד עכשיו.

קיצרתי בפוסטים, לא העמקתי הרבה בשיחות, ניקיתי את הבית וישנתי הרבה. ראית אותי אוכלת קצת פחות וישנה פחות טוב.

ומצד שני, ניסיתי לצרוח לעולם. ואף אחד לא שמע, ככל הנראה.

קשה לשמוע טוב כשהגב מופנה.

אז אני מאריכה שוב בפוסט שנכתב הרבה יותר טוב כבר מקודם,

כי טוב לפרוק שוב. וטוב להתחפר עמוק ברגשות המיותרים והמיואשים האלה, טוב לחזור הביתה.

חיטוט מתועב שכזה, ברגשות דוחים שכאלו.

אבל מתחשק לי, ודי.

כרגיל.

אתה יודע, כנראה בשלב מסויים אצטרך ללמוד לא לשחק עם העולם. אאלץ להביט לטעויות שלי בעיניים ולהסכים איתן. להגיד, "נכון, העולם אכזר והוא ניצח. נכון".

ואתה יודע, כנראה שבסופו של דבר אלמד את הלקח שלי, למרות שקשה לי להאמין בכך. אני עדיין סומכת על אנשים, לצערי.

אנשים שאיכזבו אותי, שלא עמדו בציפיותי המגוחכות. אולי אני עדיין ילדה קטנה, אחרי כל.

למרות שחשבתי שעברתי ולמדתי די והותר,

למרות שחשבתי שאני עצמי הדגמתי באופיי המכוער עד כמה אנשים עלולים להיות מרושעים לפעמים.

מכשפה שכמותי.

אבל אתה יודע?

הכאב עדיין לא עצום כמו שזכרתי אותו. אז בינתיים אני רק נשאבת לזיכרונות מייסרים, רגשות שידעתי לצערי ועדיין לא שבו לתקוף במלואם.

ואני ממש מתה מפחד מהרגע בו הכאב יגיע לשיאו, וההבנה תכה בי,

ההבנה שאתה לא שם כדי לתמוך בי.

כי בגדת.

טוב, אז הצלחתי לשחזר לפחות קצת ממה שהיה.

דעיכה.