פצעים ונשיקות

חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה.

כל התקריות הקטנות האלה מהזמן האחרון רק מוכיחות לי את זה- ואני מקווה שהן לא מטעות ומסמאות אותי לשווא.

תקרית הדודו, תקרית הטלפון.... הכל.

אני בסדר. אני שפויה שוב. וחופשיה - אני מקווה שלגמרי לשם שינוי.

יש לי אור של קיץ, ויש לי עבודה שכוללת ספורט, כסף ועיסוק לרוב היום,

יש לי קומץ אנשים פעוטים שאכפת לי מהם,

אבל הכי חשוב- יש לי אותי.

רק קצת עייפה יותר, זה הכל.

נה הא הא.

עריכה:

[סתם כי אין לי כח לכתוב פוסט חדש.. ממילא אף אחד לא קורא אז למי אכפת]:

יש היום 25 מעלות ואני המאושרת באדם- זה כזה מזגאוויר כיפי של סתיו.

נדמה לי. עוד לא יצאתי החוצה.

הממפף, אני יוצאת לעבודה עוד איזה 10 דקות, ובינתיים נשארת להסתלבט בבית.

קערת דגני מולטי-צ'יריוס עם חלב וכל השטויות האלה שנורא אופנתיות בבוקר.

אני מתלבטת אם לצבוע כמה פסים קטנים בירוק- רק פסים קטנטנים, כי עוד נשאר לי טיפה של ירוק וקצת חומר מחמצן.

אני פשוט לא רוצה שאחרי שיגמר הירוק יהיו לי פסים קטנים בלונדיניים. מילא היו לבנים, אבל בלונד??

טוב, רק רציתי להכניס לפה שאלון שבועי קצר בעצם...

:)

אז תשובות לשאלון השבועי:

באיזה צד של הכוס את שותה את המשקה שלך?
...יש צדדים לכוס?
טוף, נראה לי שאם זה ספל אני מחזיקה את הידית בימין, לא יודעת.

באיזה יד את מחזיקה את המזלג?
שמאל.

באיזה אצבע את מגרדת באוזן?
בבוהן כף הרגל. לא יודעת!!

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
בודקת מה השעה ומקללת על ששוב שקמתי ב9 ולא ב11.
יורדת מהמיטה, עוברת דרך המראה לבדוק כמה אני מזעזעת על הבוקר הפעם והולכת לשטוף פנים ולצחצח שיניים.

איך את מחזיקה את הספר כשאת קוראת בשכיבה? ובישיבה?
כזה.... עם הידיים.
מחזיקה אותו. אתם מכירים צורות שונות יעני?

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
פולטת הי למי שבסביבה והולכת לזרוק את התיק שלי בחדר.

האם את נועלת קודם את נעל ימין או קודם את נעל שמאל?
מה שיוצא, נראה לי.


האם את מלבישה גרב ונעל ואז עוד גרב ונעל או 2 גרביים ואז 2 נעליים?
2 גרביים ו2 נעליים.

מה את עושה כשאת הולכת ברחוב וממש ממש משעמם לך?
שומעת מוזיקה בדר"כ, אז אף פעם לא כ-ז-ה משעמם.
הכי גרוע אני בודקת את ההשתקפות שלי בחלונות ראווה ומסתכלת על עוברים ושבים...
טוב, על מי אניעובדת. אני תמדי מסתכלת על אנשים ברחוב.

תני דוגמא לחפץ בבית שלך שבחיים לא התעמקת בו. הסבירי.
*יוצאת לסיור קצר בבית*
הא!
כד חלב ישן כזה שיש לנו על ארונות המטבח.
יש לנו תקרה בגובה של 3 וחצי מטר בערך, אז בעצם יש המון מקום מעל הארונות. תודות לכך אבא שלי מילא את המרווח בכל מיני צינצנות עם אוכל מיובש וכאלה לקישוט. אל תשאלו אותי.
בכל אופן יש שם גם כד חלב כזה של רפת בין השאר. חמוד קטן.

האם כדי לכתוב את צריכה להתרכז בנקודה משעממת או להתבונן מסביב ולקבל מוזה?
לא.
כדי לכתוב אני צריכה לחשוב, זה הכל.

האם כשאת הולכת את מסתכלת למטה או קדימה?
באלכסון, קצת קדימה וקצת למטה.

כשאת חייבת לספר למישהו משהו, למי תחייגי ראשונה?
תלוי אם זה קשור למישהו ספציפי,
אבל אני מניחה שאם זה סתם שטות אני אתקשר לאגרול.

האם את קודם מפהקת ואז נמתחת או קודם נמתחת ואז מפהקת?
גם וגם.

תני דוגמא להרגל שעם השנים את מבצעת ביתר מקצועיות.
לשקר להורים.
><

1, 2, 3.

1. קיץ בכלל מוציא אותי מהמציאות שלי.

או ליתר דיוק, זורק אותי בחזרה לתוכה ומנער אותי מהבועה על הדרך.

כל החורף יש כאילו תפאורה על העולם שלי - הוא קודר, עגמומי ומדכא. אפור להחריד, וכלכך, כלכך יפה.

בקיץ מישהו מושך את שמיכת העננים הקרירה באנוכיות לקצה השני של העולם, אבל מהצד השני נותן לנו לנשום קצת. הוא מוריד את מעטה הבאסה מעל ראשי.

אני שונאת קיץ. חם ומזיע, וממש דוחה. פשוט מגעיל.

ובכל זאת, בלי הקיץ בטח הייתי מתה איפושהו בין יום סגריר אחד למשנהו:

בחורף ישנה בערך מחצית השעות שאני זקוקה לה בכל לילה, כלומר אני בקושי ישנה. עייפות מצטברת שכזאת מביאה אותי למצב שבו רוב היום המוח הקודח שלי הוזה דברים חולניים, מכניס אותי לסרטים וכאלה. העייפות ממסטלת אותי כל שנת הלימודים. ניתן להבחין בתופעה מתגברת עוד יותר בלילות.

כשמשלבים את זה עם תאורה גשומה, חשוכה ומקפיאת עצמות על הבוקר, אפשר להבין למה אני מסתובבת חצי שנה עם הבעה של זומבי על הפנים ומחדד-חתוך-את-עצמך בתיק. 

הדיכאונות שלי הרבה יותר מוגדרים ומוסברים בחורף. כאילו מישהו מסמם אותי ומערפל את ההיגיון המוחלט שלי- חורף שכזה בשבילי הוא סרט שבמזל גדול מספיקים להחזיר אותו לוידאון לפני שהוא הורג אותי.

אז לא, לשאלכתם, אני ממש לא טיפוס של קיץ, אבל אם לא היה קיץ בטח הייתי מתאבדת. פשוט כי הקיץ מטלטל אותי קצת, נותן לי פוש של היגיון שרק שילוב של שמש בריאה ומינימום של 9 שעות שינה בלילה ממוצע יכול לספק.

ובקיץ פתאום יש לי מצברוח טוב, או לפחות... שפוי.

אני באמת מרגישה שפויה כשהשמיים בהירים. מצחיק, לא?

רק חבל שזה גוזל ממני את יכולת הכתיבה [העגומה קמעה] שלי.

2. הפסיכו שלי.

מה רציתי לכתוב עליו?

.....

אה, כן.

אני אצוטט את עצמי מפוסט ישן יותר:

"אני כמו עצם, עצם שנשברה והתאחתה מחדש בצורה לא נכונה, עקומה. מעוותת."

הדימוי הזה עדיין נכון. אבל מה שעושה הפסיכו, כך החלטתי, הוא בעצם לנסות לתקן אותי כמו שרופא מתקן.

נכון, אביטל, כמו שאמרת- הוא מעלה למודע שלי עוד צרות. דברים שהיו קיימים רק בתת מודע עד עכשיו.

אבל הדברים האלה עדיין השפיעו... השבר הפנימי שלהם.

ומה הוא עושה?

כמו שניתן להסיק מהדברים שלך... הוא שובר אותי מחדש.

הוא שובר אותי בדיוק במקום בו כבר נשברתי בעבר, מעלה במודע את הכאב מחדש, גורם לי לבכות על פצעים ישנים, גורם לי להכיר ולשנוא את הצרות שלי.

הוא שובר אותי שוב במקום שלא התאחה נכון.

ואז, בעזרתי המהוססת, מנסה לחבר מחדש את החלקים- והפעם בסדר הראוי. שנינו ביחד מנסים לעזור לי להחלים בצורה תקינה. ישרה.

אז נכון, אני בוכה וכואב לי. ונכון, אני לא חושבת וגם הוא לא חושב שנצליח לתקן הכל עד הסוף ולהחזיר את המצב לקדמותו.

איך אמרתי פעם? "ואיבדנו כבר יותר מידי, את יודעת.." או לסירוגין, כמו שאמרו איימי לי ובן מודי- "יש פשוט יותר מידי שהזמן לא יוכל למחוק."

אבל אנחנו לפחות עושים משהו.

וגם אם על הפצע השבור והמאוחה מחדש תישאר צלקת- זה עדיף על שבר שמעולם לא ראה רופא.

3. ההורים שלי.

[אני לא מצליחה להיזכר טוב מה התכוונתי לכתוב בכלל].

רציתי להגיד משהו על התמונות שלי מגיל 14, אבל בשביל זה אני צריכה ציטוט מהספרת "שומרת אחותי" והוא בבצפר. אני אשכתב את החלק הזה ביום הבא שאהיה שם - שלישי או רביעי- ראו הוזהרתם!

אה, ורציתי גם להגיד משהו על... אהה.... זה עמד לי על קצה הלשון לפני רגע... [כן, כל הקטע הזה עומד להשתכתב].

נו?

אה!!!

אז אשמה.

סתם רציתי לציין שנראה לי שבמקום עמוק כלשהו, הרגשתי אשמה להתבגר.

ואולי האשמה המודחקת הזאת הביאה לכעס גדול עוד יותר על ההורים שלי.

כלומר, רוב המתבגרים יכולים להרשות לעצמם לעשות צרות כמה שהם רוצים ולהתעלל בהורים שלהם - הם יודעים שההורים ינסו לעמוד כמו קיר איתן ולספוג את כל המהלומות שיונחתו עליהם לאורך גיל ההתבגרות של ילדיהם. הרי הורים מחכים בחשש להתבגרות של הילד כבר מרגע היוולדו. הורים שמתפקדים כמו שצריך יוכלו להתמודד עם לא מעט זוועת שיפיל עליהם הטינאייג' הממוצע, כל עוד הזוועות בגדר הפרופורציונאליות.

אבל אני? אני לא יכולתי להרשות לעצמי את זה.

כשהתחילו הבעיות שלי, הן הופנו כלפי הורים שבורים. אמא מרוסקת ואבא שנשאר להיות עמוד התווך לבדו, מנסה להשליט סדר במצב.

לא יכולתי להתמוטט ולקרוס ותוך כדי כך לבנות את עצמי מחדש, בלי לזרוע עוד יותר הרס וחורבן במצב שלנו שכבר היה קשה ממילא.

לא יכולתי להתפרע.

הייתי עסוקה מדי בלהרגיש לא נאהבת והכל, יה נואו.

אז כעסתי עליהם כמו הגיהנום, על זה שגרמו לי להרגיש אשמה שאני מתבגרת.

כעסתי שלא נתנו לי להתפרע ולהיות טינאייג'רית טיפיקלית [אני נשמעת כמו אביטל], כלבה מתמרדת והכל, לא יכולתי להרגיש ככה בלי לשמוע אותם מנגד מטיפים על כמה שזה אנוכי להחריד מצידי בהתחשב במצב.

כעסתי על האשמה.

מצחיק שכתבתי את כל זה כשאני עוד נתכוונת לערוך. וזו רק מחשבה, אני אצטרך לבדוק אם יש לזה ביסוס פסיכולוגי כלשהו ביום חמישי... P=

4. [יש 4? מה? =\ נקרא לזה 3.5? הו וול. הו גיבס אה שיט.]

ועוד יותר מצחיק זה שהתחלתי לכתוב חסרת מוזה או כח כתיבה...

ותראו איזה אורך דפקתי.

הכל כי אני במצברוח שפוי מכדי להתעסק בפריקה כל היום,

אז מחשבות ששוות את זה מצטברות איפשהו עד שנאגרות לכאן בבום אחד... חחח

סי יה ביצ'ס! שבוע טוב בינתיים!....

אני דופקת חתיכת התחנחנות.

ואני כלכך מזלזלת בעצמי כשאני רואה את מידת החנופה שאני מקיאה על אנשים.

הרגע נשבר לי המזלג ביד.

...אז המשכתי לאכול עם מזלג שבור.

עריכה:

ישבתי לידו, דיברתי אליו.

"אתה יודע?" שאלתי. "בעצם לא היה כל כך נורא היום. נכון, הסרט היה מחורבן, אבל הגלידה הייתה ממש טעימה, ובכלל- תמיד רציתי לעמוד על הגשר הזה, כמו איזה חלק מסרט".

הוא שתק, בחר שלא לענות לי. זה לא שינה לי הרבה.

אחזתי בידו, מטיילת עם ציפורני על העור הלבן של גב ידו והופכת אותה,

משרטטת את קו החיים שלו. ממשיכה אותו עוד קצת, אחרי שכבר נגמר.

זרקנו את עצמנו באמצע הכביש ככה שבעצם היה בזה קצת מין הסיכון, אבל בשעה כזאת מאוחרת בלילה לא ממש ציפיתי שתבוא עוד מכונית.

אז המשכתי לדבר אליו.

"אף פעם לא סיפרת לי שאתה אוהב מנטה צ'יפ. כשדיברנו על חתונה - זוכר? כשהיינו קצת יותר קטנים הזכרנו את הנושא בצחוק - יכולת להגיד אז משהו על הטעם שיהיה בעוגה."

הוא המשיך לשתוק, בוהה בשמים. אולי קצת פוזל לכיווני.

"מעולם לא היית הטיפוס הפטפטן, אני יודעת. חתיכת שתקן. אבל אני עדיין אוהבת אותך, זה בסדר". חייכתי אליו ורכנתי אליו, לנשק לשפתיו הצבועות באדום-אדום הזה.

המשכנו לשבת כך, אני מברברת קצת מידי פעם והוא רק נהנה מהרגע הגנוב הזה כשידו מונחת על ירכי, וידי מלטפת ואוחזת אותה מעל.

בדיוק הסטתי בעדינות את קווצת השיער השחור שנפלה על עיני התכלת שלו כשהאורות התקרבו.

בהתחלה לא ראיתי אותם, ואח"כ כשהסירנות נשמעו ניסיתי לגונן עליו. שלא יתקרבו יותר מידי.

כשהפרמדיקים ירדו בקפיצה מהדלתות האחוריות והתחילו למשוך אלונקות, צועקים לתוך מכשיר הקשר שטויות על נפגע ראש בתאונת דרכים,

החלטתי שהגיע הזמן לנסות לעוף משם.

"אלכס, קום", לחשתי לו. "זוז כבר, קדימה." התחלתי למשוך אותו בעדינות. הוא לא זז, החתיכת אגואיסט הזה. לא זז, קיבינימאט.

החדר העטוף קירות בלבן הלחיץ אותי קצת.

"אלכס," ניסיתי שוב. "אלכס, בוא נלך. אני לא אוהבת את המקום הזה."

הוא צחק עלי. ראיתי את החיוך מתגנב לזוויות פיו.

המניאק הקטן שלי צחק עלי.

ולמרות הכל נישארתי שם איתו, עד שהם הרימו אותי בכח, ומשתוללת גררו אותי ממנו.

למרות הכל באתי כשהורידו אותו לשם, לבוש לבן צחור.

ורגע לפני שסגרו עליו מכל הכיוונים וחנקו אותו, רגע לפני שכל מה שנותר זה להשליך לכיוונו קומץ פרחים ומילות פרידה יפות, רגע לפני שידיים איתנות אחזו בכתפי ולקחו אותי משם...

למרות הכל רגע לפני כל זה אחזתי בידו, משרטטת בציפרני את קו החיים הלבן שלו וממשיכה אותו עוד קצת,

אחרי שכבר נגמר.

אין לי בכלל מוזה והקטע כתוב נורא,

פשוט רציתי להוציא את העלילה הזאת מהמערכת. חבל שבחרתי להוציא אותה דווקא כשאי כלכך לא מרוכזת.

הגעתי למסקנה שלכתוב זה משהו שמצריך הרבה יותר כישרון ויכולת מאשר שירה או ריקוד למשל.

כששרים או רוקדים עושים משהו שהגוף רגיל אליו ומאומן בו, ולא שאני אומרת שזה קל וכולם יכולים - אבל זה משהו שכשיש לך את זה, יש לך את זה.

בכתיבה צריך לחכות לפעמים למוזה, וגם כשזו באה צריך להתעקש שיצא נכון וטוב.

בכתיבה צריך לחשוב על כל משפט מחדש, לברוא עולם שלם בכל מילת תיאור.

בכל שאר הכישרונות צריך לתת לגוף לזרום בכיוון שהוא יודע טוב מאוד את מסלולו.

בכתיבה צריך לחשוב.

סתם נקודה למחשבה....

"...עמדתי מול המראה, משיבה לה מבט נוקב ומחושב,

ולשבריר שניה הרגשתי יפה שוב. יפהפייה.

מלאת כח. עצמתית. נהדרת, חזקה, שלטת. מדהימה.

הייתי כל מה שהייתי צריכה להיות, ובו ברגע גמרתי אומר בליבי שבקרב הזה לא אוותר ולא אחזור אחורה. בקרב הזה אנצח, ואת - את תעמדי בצד, נבוכה ומופסדת.

אהיה טובה כל כך עד שעינייך יצאו מחוריהן. מבט אחד בי ותבקשי נפשך להתפרק.

אתלבש בטוב טעם, יפה מתמיד. שערי יבריק בדיוק בגוון המושלם, פני יזהרו בנגה בוהק, כל כולי אזרח כמו הלבנה.

אהיה מסחררת, עוצרת נשימה. מבטים ברחוב ילכדו בי, גם מבטך לא יסור ממני. תשוועי לקירבה אלי, כל קרבה שהיא בנמצא.

אהיה שנונה מתמיד, מבריקה ממש, מצחיקה ומרשימה. אהיה סוחפת, מטריפה.

תעריצי אותי מרחוק, תסגדי לי.

מבט אחד במראה- תמציתי אך חודר- וידעתי שאני מסוגלת. אני יכולה לך, הא.

אני יכולה להיות היא, אני יכולה להיות אני, ואהיה אני.

בקור נושב ומחוכם הפנתי את גבי למראה, מסתובבת ויוצאת מהחדר, וידעתי, ידעתי-

השמיים הם הגבול רק למי שאין האמצעים לעקוף אותם"...

כמה דברים מעניינים מהלילה האחרון:

• עגיל בלשון זה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי. בפעם הבאה אני פשוט אחליף חזרה לעיגולים הקטנים מהכסף ואז יהיה יותר נורמאלי.
• יש לי צמידי גאווה מגניבים, ואני בדרך לעשות אחד ענקי ומסובך ומדהים בלה בלה.
• לנסות להוציא כוס מתוך כוס שכבר יש בה קולה זה לא קל ולא חכם.
• פיצה עם תירס זה כן טעים
• טבק בטעם ממתקים לא טעים. בכלל לא.
• וגם לא ג'לי עם אלכוהול!!!!
• אני שונאת אנשים שחופרים על הצבא כי הם שרופים מידי, ומתלהמים על כל שטות. וגם את צמד המילים "שבירת כוס".
• המאוורר בחדר של אחות של מור מנגן ממש נחמד...
• לישון בחזיה זה נוח.
• מיאו. :)

זהו? חח היה כיף... ומוזר מאוד.

ומעייף.

עריכה:

...ויותר לא תפילי אותי, את שומעת?

מהיום אני חזקה.

חזקה לבד, ולא זקוקה לך.

לבד, את שומעת?

חזקה. אני מסוגלת. רק אני.

יותר לא אכאב אותך, הבנת?

כשתעלי בזיכרוני ליבי לא ייצבט במדקרת כאב.

אני לעצמי, בלעדיך. לא תלויה בך.

לא תלויה. אני ואני ואני.

אכאב. לא.

אני חייבת את זה לעצמך,

ובעיקר לעצמי.

בודדה. חזקה. נטולת כאב.

נטולת רגש.

כל דבר, כל דבר, כל דבר, סקס סמים ורוקנרול,

אבל לא את.

היית סם חזק יותר מכל דבר שהכרתי.

לכי לך כמות שבאת, מסתחררת ונפרמת מחיי

באותה הצורה בה נרקמת לתוכם.

את חופשיה עכשיו, נטולת דאגות ובעיות ואני,

חופשיה כמו ציפור לעשות ככל העולה על רוחך.

לא תצטרכי לדאוג לי יותר...

לא אהיה שם.

אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.

אותך,

       אוהבת,

                 אני.

החוצה, את שומעת?

לא תפילי. לא תכאיבי. לא תזרמי בעורקיי.

לא אפול. לא אכאב. לא אפצע בגללך שוב.

אני כבר לא אוהבת.

תהני לך.

[דחף כתיבה מהול במוזה משונה, סליחה.]

I'm safe up high, Nothing can touch me... But why do I feel this party's over? No pain inside, You're my protection.. But how do I feel this good sober?

שבועות בקולטורה, היה אחלה.

מוזיקה טובה, אנשים כיפיים, ואין לי בכלל רגליים עכשיו.

נסעתי עם הנעליים החדשות המזעזעות כל כך שאני אוהבת, גרביונים שחורים קצת קרועים, משקפי השמש החדשות והסופר-אופנתיות-ומגניבות-שנראות-עלי-כמו-זבוב-מעוות, שמלת מיני שחורה בלי שרולים והסוודר השחור של רננה.

גאד, השמלה הייתה צמודה!!!! ויש לי יותר מידי ציצים!!!!! וחשתי ממש שמנה!!!

אבל היי, איכשהו גם הרגשתי יפה. סופסוף. הפעם האחרונה שאני זוכרת שהרגשתי יפה הייתה בשבוע ההוא שצבעתי לאדום ועשיתי פירסינג בגבה, לפני חצי שנה.

ולהרגיש יפה [או כוסית, כמו שהחברים שלי זימרו לי שעה] עשה אותי ממש מאושרת. קצת.

אז רקדנו והיה כיף ובלה בלה.

קמתי ב12 וחצי בצהרים כי אחותי פוסטמה ועושה רעש, אחרי שנכנסתי למיטה באיזה 7/8 כזה.

אכלתי.

הרגשתי ממש מגעיל, לא ממש הנגאובר- אבל בכל זאת לא פיקניק...

לא ממש הבנתי למה, אבל הרגשתי מגעיל בעיקר נפשית. והרי נהנתי. לא חזרתי עם טראומה הביתה סופסוף ממסיבת איגי, היפ-היפ-הריי!!!

אז החלטתי שזה כי לא ישנתי מספיק [יש לי נטיה מטורפת להיכנס לדיכאון כשאי עייפה, בעיק בלילה.]

חזרתי לישון וקמתי שוב רק ב5.

עכשיו טיטאתי את הגינה, ומשומה הרגשתי שהשליטה קצת חומקת לה שוב. נוזלת לי בין האצבעות לאט לאט, שקופה, ככה שלא ארגיש עד שהדיכאון יכה בי שוב ואראה כמה נפלתי בלי לראות את המכה מתקרבת.

אז הכרחתי את עצמי לחשוב על הילדה הבריאה והיפה שתהיה אני יום אחד,

ולפתע שוב רציתי לבכות- והפעם מאושר.

וואו.