פצעים ונשיקות

היא לא מצליחה לישון בלילות.

תמיד כשיורד החושך מתגנבות המחשבות לראשה ולא נותנות לה מנוחה, ותמיד אותו הפחד הקבוע מכרסם ונוגס בקרביים ללא הרף-

מה יקרה אם תמות?

היא מנסה לחבוט בכרית ולהשטיחה, להקנות לה צורה נוחה יותר,

היא קורצת, מפתה ומשדלת את החלומות לאפוף אותה- ונכשלת שוב ושוב. היא פשוט לא מצליחה לישון.

אם יש מתים למעלה בשמים, מי ישמור עליה שם?

ויותר גרוע- מה אם אין שם מתים?

מה יקרה כשתמות? מה יש בכלל אחרי זה? מה קורה כשמתים?

והאם מישהו יספיד?

היא מתהפכת נים לא נים כל הלילה, שולחת בעקשנות יד לשעון ומגלה כי שוב חלפה עוד שעה, וכבר 2 בלילה והיא לא נרדמת.

שוכבת על סף בכי ומחכה באימה למוות שבכלל לא צפוי להגיע בקרוב.

אבל מה שהיא לא יודעת, זה שהיא לא לבד בזה.

גם אני שוכבת במיטה ומפללת למישהו שיכרבל וינחם אותי, יחבק אותי.

גם אני לא מצליחה להתנער מהחרדה ההיא, גם אותי רודפות המחשבות על ההספד והחיים שאחר כך,

גם אני לא עוצמת עין במנוחה חצי לילה וכל רגע עומדת לפרוץ בדמעות.

היא לא יודעת, שגם אני חולקת איתה את אותו הפחד בדיוק, הפחד הכי גדול שלי בעולם-

מותה שלה.

חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה.

כל התקריות הקטנות האלה מהזמן האחרון רק מוכיחות לי את זה- ואני מקווה שהן לא מטעות ומסמאות אותי לשווא.

תקרית הדודו, תקרית הטלפון.... הכל.

אני בסדר. אני שפויה שוב. וחופשיה - אני מקווה שלגמרי לשם שינוי.

יש לי אור של קיץ, ויש לי עבודה שכוללת ספורט, כסף ועיסוק לרוב היום,

יש לי קומץ אנשים פעוטים שאכפת לי מהם,

אבל הכי חשוב- יש לי אותי.

רק קצת עייפה יותר, זה הכל.

נה הא הא.

עריכה:

[סתם כי אין לי כח לכתוב פוסט חדש.. ממילא אף אחד לא קורא אז למי אכפת]:

יש היום 25 מעלות ואני המאושרת באדם- זה כזה מזגאוויר כיפי של סתיו.

נדמה לי. עוד לא יצאתי החוצה.

הממפף, אני יוצאת לעבודה עוד איזה 10 דקות, ובינתיים נשארת להסתלבט בבית.

קערת דגני מולטי-צ'יריוס עם חלב וכל השטויות האלה שנורא אופנתיות בבוקר.

אני מתלבטת אם לצבוע כמה פסים קטנים בירוק- רק פסים קטנטנים, כי עוד נשאר לי טיפה של ירוק וקצת חומר מחמצן.

אני פשוט לא רוצה שאחרי שיגמר הירוק יהיו לי פסים קטנים בלונדיניים. מילא היו לבנים, אבל בלונד??

טוב, רק רציתי להכניס לפה שאלון שבועי קצר בעצם...

:)

אז תשובות לשאלון השבועי:

באיזה צד של הכוס את שותה את המשקה שלך?
...יש צדדים לכוס?
טוף, נראה לי שאם זה ספל אני מחזיקה את הידית בימין, לא יודעת.

באיזה יד את מחזיקה את המזלג?
שמאל.

באיזה אצבע את מגרדת באוזן?
בבוהן כף הרגל. לא יודעת!!

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
בודקת מה השעה ומקללת על ששוב שקמתי ב9 ולא ב11.
יורדת מהמיטה, עוברת דרך המראה לבדוק כמה אני מזעזעת על הבוקר הפעם והולכת לשטוף פנים ולצחצח שיניים.

איך את מחזיקה את הספר כשאת קוראת בשכיבה? ובישיבה?
כזה.... עם הידיים.
מחזיקה אותו. אתם מכירים צורות שונות יעני?

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
פולטת הי למי שבסביבה והולכת לזרוק את התיק שלי בחדר.

האם את נועלת קודם את נעל ימין או קודם את נעל שמאל?
מה שיוצא, נראה לי.


האם את מלבישה גרב ונעל ואז עוד גרב ונעל או 2 גרביים ואז 2 נעליים?
2 גרביים ו2 נעליים.

מה את עושה כשאת הולכת ברחוב וממש ממש משעמם לך?
שומעת מוזיקה בדר"כ, אז אף פעם לא כ-ז-ה משעמם.
הכי גרוע אני בודקת את ההשתקפות שלי בחלונות ראווה ומסתכלת על עוברים ושבים...
טוב, על מי אניעובדת. אני תמדי מסתכלת על אנשים ברחוב.

תני דוגמא לחפץ בבית שלך שבחיים לא התעמקת בו. הסבירי.
*יוצאת לסיור קצר בבית*
הא!
כד חלב ישן כזה שיש לנו על ארונות המטבח.
יש לנו תקרה בגובה של 3 וחצי מטר בערך, אז בעצם יש המון מקום מעל הארונות. תודות לכך אבא שלי מילא את המרווח בכל מיני צינצנות עם אוכל מיובש וכאלה לקישוט. אל תשאלו אותי.
בכל אופן יש שם גם כד חלב כזה של רפת בין השאר. חמוד קטן.

האם כדי לכתוב את צריכה להתרכז בנקודה משעממת או להתבונן מסביב ולקבל מוזה?
לא.
כדי לכתוב אני צריכה לחשוב, זה הכל.

האם כשאת הולכת את מסתכלת למטה או קדימה?
באלכסון, קצת קדימה וקצת למטה.

כשאת חייבת לספר למישהו משהו, למי תחייגי ראשונה?
תלוי אם זה קשור למישהו ספציפי,
אבל אני מניחה שאם זה סתם שטות אני אתקשר לאגרול.

האם את קודם מפהקת ואז נמתחת או קודם נמתחת ואז מפהקת?
גם וגם.

תני דוגמא להרגל שעם השנים את מבצעת ביתר מקצועיות.
לשקר להורים.
><

"...עמדתי מול המראה, משיבה לה מבט נוקב ומחושב,

ולשבריר שניה הרגשתי יפה שוב. יפהפייה.

מלאת כח. עצמתית. נהדרת, חזקה, שלטת. מדהימה.

הייתי כל מה שהייתי צריכה להיות, ובו ברגע גמרתי אומר בליבי שבקרב הזה לא אוותר ולא אחזור אחורה. בקרב הזה אנצח, ואת - את תעמדי בצד, נבוכה ומופסדת.

אהיה טובה כל כך עד שעינייך יצאו מחוריהן. מבט אחד בי ותבקשי נפשך להתפרק.

אתלבש בטוב טעם, יפה מתמיד. שערי יבריק בדיוק בגוון המושלם, פני יזהרו בנגה בוהק, כל כולי אזרח כמו הלבנה.

אהיה מסחררת, עוצרת נשימה. מבטים ברחוב ילכדו בי, גם מבטך לא יסור ממני. תשוועי לקירבה אלי, כל קרבה שהיא בנמצא.

אהיה שנונה מתמיד, מבריקה ממש, מצחיקה ומרשימה. אהיה סוחפת, מטריפה.

תעריצי אותי מרחוק, תסגדי לי.

מבט אחד במראה- תמציתי אך חודר- וידעתי שאני מסוגלת. אני יכולה לך, הא.

אני יכולה להיות היא, אני יכולה להיות אני, ואהיה אני.

בקור נושב ומחוכם הפנתי את גבי למראה, מסתובבת ויוצאת מהחדר, וידעתי, ידעתי-

השמיים הם הגבול רק למי שאין האמצעים לעקוף אותם"...

כמה דברים מעניינים מהלילה האחרון:

• עגיל בלשון זה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי. בפעם הבאה אני פשוט אחליף חזרה לעיגולים הקטנים מהכסף ואז יהיה יותר נורמאלי.
• יש לי צמידי גאווה מגניבים, ואני בדרך לעשות אחד ענקי ומסובך ומדהים בלה בלה.
• לנסות להוציא כוס מתוך כוס שכבר יש בה קולה זה לא קל ולא חכם.
• פיצה עם תירס זה כן טעים
• טבק בטעם ממתקים לא טעים. בכלל לא.
• וגם לא ג'לי עם אלכוהול!!!!
• אני שונאת אנשים שחופרים על הצבא כי הם שרופים מידי, ומתלהמים על כל שטות. וגם את צמד המילים "שבירת כוס".
• המאוורר בחדר של אחות של מור מנגן ממש נחמד...
• לישון בחזיה זה נוח.
• מיאו. :)

זהו? חח היה כיף... ומוזר מאוד.

ומעייף.

עריכה:

...ויותר לא תפילי אותי, את שומעת?

מהיום אני חזקה.

חזקה לבד, ולא זקוקה לך.

לבד, את שומעת?

חזקה. אני מסוגלת. רק אני.

יותר לא אכאב אותך, הבנת?

כשתעלי בזיכרוני ליבי לא ייצבט במדקרת כאב.

אני לעצמי, בלעדיך. לא תלויה בך.

לא תלויה. אני ואני ואני.

אכאב. לא.

אני חייבת את זה לעצמך,

ובעיקר לעצמי.

בודדה. חזקה. נטולת כאב.

נטולת רגש.

כל דבר, כל דבר, כל דבר, סקס סמים ורוקנרול,

אבל לא את.

היית סם חזק יותר מכל דבר שהכרתי.

לכי לך כמות שבאת, מסתחררת ונפרמת מחיי

באותה הצורה בה נרקמת לתוכם.

את חופשיה עכשיו, נטולת דאגות ובעיות ואני,

חופשיה כמו ציפור לעשות ככל העולה על רוחך.

לא תצטרכי לדאוג לי יותר...

לא אהיה שם.

אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.

אותך,

       אוהבת,

                 אני.

החוצה, את שומעת?

לא תפילי. לא תכאיבי. לא תזרמי בעורקיי.

לא אפול. לא אכאב. לא אפצע בגללך שוב.

אני כבר לא אוהבת.

תהני לך.

[דחף כתיבה מהול במוזה משונה, סליחה.]

חחח אני יודעת שזה לא נשמע אמין, אבל תצטרכו להתחיל לסמוך עלי...

כבר תיכננו הכל, משמלות הכלה ועד לבית שנגור בו,

מהחתול שיהיה ועד לפוסטר מעל המיטה.

רק מה? אנחנו לא ביחד, אז זו מערכת יחסים פתוחה... אני זמינה להצעות ^^ חחח

There's a ring around my finger

, But will you change your mind?

And you tell me that I'm beautiful,

 But that could be a lie

 Are you a heartbreaker?

Maybe you want me for the ride

What if I'm fallin' for a heartbreaker?

And everything is just a lie

I won't be leavin' here alive

I won't be leavin' here alive, no

Temporary happiness is like waiting for the knife

 Cause I'm always watchin' for someone to show their darker side

So maybe I'll sit back and just enjoy all this for now

Watch it all play out, see if you really stick around

But there's always this one question

That keeps me up at night

Are you my greatest love

Or disappointment in my life?

... אני לא מבינה איך בכל פעם מחדש את מצליחה לגרום לי להרגיש ככה, קטנה וחסרת משמעות.

ליד כל אחד אחר אני מצליחה להיות מצחיקה או שנונה או אולהים יודע מה,

ורק לידך- נכה.

אני פולטת שטויות בקצת מסחרר, ואומרת את הדברים הכי לא נכונים שאפשר; בטוחה שאולי זה מה שיצחיק אותך ויגרום לך לחבב אותי, ונוכחת בכל פעם מחדש לגלות כמה אני טועה.

אני לא מבינה איך רק לידך אני מרגישה ככה, מסוחררת ומבולבלת, ילדה קטנה שוב.

חשה בת 14, טיפשה מתלהבת מהסוג שאני הכי שונאת-

וכלכך נואשת.

למה? אחרי הכל, את לא הרבה יותר מגניבה או חכמה ממני, וגם לא הרבה יותר יפה. הטעם שלך במוזיקה לא מלהיב יותר משלי, והחברים שלך לא מגניבים יותר. את אמנם מוכשרת ומצחיקה ובעלת טעם טוב, אבל את זה אפשר למצוא בכל אחת כמעט.

אני יודעת, ואני רואה על עצמי, את התסמינים המוכרים.

אני יודעת שאני רוצה, משוועת, לקצת תשומת לב מהסוג ההוא.

אני הופכת אותך לאיזו אלילה במחשבות שלי,

משהו שאסור.

לילית.

כל מה שרציתי זה רק להיות חברה טובה שלך.

ידידה.

מישהי שתעריכי, שלא תתייחסי אליה בסנוביות.

אני בטוחה שבעצם את לא מתייחסת אלי ככה כל הזמן ואני בסרטים, אבל ככה אני מרגישה וזה לא עושה את זה קל יותר.

אני אמורה להיות דלוקה על מישהו עכשיו. בן אחד ממש חמוד שאני מכירה.

אז איך בכל פעם שאני מתחילה לחשוב עליו, אני מוצאת את עצמי זורמת ובסופו של דבר חושבת עליך?

את מוכנה להסביר לי איך?

את רק בנאדם, למען ה'.

למה את לא יוצאת לי מהראש?!

אני שונאת אותך,

ואת כל החברים שלך.

תמותו.

כשאגדל, או אולי בעצם מחר- מתישהו בכל אופן, אמות.

לא, אני לא מתכננת שום דבר פזיז ואין לי שום דחף מורבידי כרגע. אני פשוט יודעת כמו כל אחד אחר שזמני יגיע יום אחד.

אני לא יכול לצפות לו. אני יכולה לשער שהוא יגיע בגיל הזה והזה, מהסיבות האלה והאלה.

אני יכולה להניח שלא יפול בגורלי להידרס מחרתיים.

אבל אני לא אדע בוודאות לעולם, ויכול להיות שהרגע הזה יגיע מוקדם מהצפוי.

בינתיים אני פשוט מנצלת את הזמן שעומד לרשותי - ונושמת.

החלום שלי?

כשאמות, ישאר לי הבלוג הזה. לא אכתוב בו יותר, ואולי יום אחד יכנסו לכאן כמה שנהגו לקרוא אצלי- יכנסו ויתהו למה לא עידכנתי כבר שלושה חודשים.

ישאר לי הבלוג הזה, בו רשמתי במשך שלוש השנים הארוכות והקשות בחיי את כל מאווי, שאיפותי, חלומותי, כעסי, שמחותי,

תיעדתי כל עליה וירידה, כל נפילה וקימה איתנה.

ישאר לי הבלוג הזה שהפך לטורים ארוכים של כמעט כל דבר שחלף במוחי בתקופות האחרונות.

כתבתי כאן כל כך הרבה. כבר עכשיו בסה"כ יש לי 474 פוסטים. בחלקם השקעתי ממש את הנשמה, בחלקם סתם תיארתי משהו מזווית הראיה שלי- זה לא משנה, כולם חלק ממני וכולם יאבדו לאחר שאמות. במקרה הטוב ישארו לנצח כפיסת מידע וירטואלית שלא תגיע לשום מקום- ואיש לא יזכור שהייתה קיימת ותוססת פעם- ובמקרה הרע, ימחק הבלוג לאחר שלושה חודשים.

אלא שאנשים אחרים מסוגלים להבטיח שזה לא יקרה.

מה שאני חותרת אליו, בעצם, היא בקשה אחת בודדה- כשאמות [אם זה יקרה מוקדם מידי ואם עוד תהיו פה]- בבקשה, קחו כל פוסט ופוסט שנכתב פה [אולי חוץ מהטיוטות שבעצם שייכות לבלוג החסוי ואותו אני משאירה לעיניים בודדות מורשות] והדפיסו אותו. את הפוסטים המודפסים תסדרו לפי התאריך, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, ותהפכו את זה לסוג של ספר.

אל תוציאו אותו לאור, אני לא אגזים. רק ספר. אם חברים קרובים או משפחה ירצו, אפשר יהיה לשכפל אותו. רק במידת הצורך, לא צריך משהו גראנדיוזי.

בשבלכם זו תהיה טירחה קטנה,

בשבילי - זהו כל עולמי.

קרני שמש מנצנצות, חודרות ומבליחות מבין העלווה העלים הירוקים. שמש של שעת בין הערביים שמתכוננת לשקיעה.

אני אוהבת את רגעי הקסם האלה, שתמיד הכל נראה בהם יפה ומרגיע יותר.

בדר"כ אני מקדישה את השעות האלו לטיפוח עצמי.

נכון לעכשיו, הדבר מתבטא למשל בקליעה זריזה אך עדינה של צמיד עשוי חוטים בצבעים ססגוניים.

הוא קשור לכף רגלי היחפה, שזה עתה סימתי למשוח בלק במעין עצלות מתפנקת.

או למשל, סירוק סתמי של החתולה תוך כדי התבוננות באלבומי תמונות- מיותר לגמרי, שכן בערב היא תחזור להתכרבל ולישון עם האפרוחים, פעולה שמדבללת ומלכלכת מחדש את פרוותה.

אני גם מתקלחת, ומקדישה מעט יותר זמן לחפיפה או התמרחות בכל מיני תפנוקי רחצה ריחניים.

יש שיקראו לזה ניצול לא יעיל של הזמן, ואף ביזבוזו ושריפתו מתוך שיעמום, בייחוד לאור העובדה שיש לי מתכונת בתנ"ך מוגבר ביום ראשון.

בכנות? אני שוקלת פשוט להיכשל במקצוע הזה ולהוריד אותו מתעודת הבגרות.

אין לי את החומר ואין לי כל אפשרות וסיכוי להצליח להספיק ללמוד את כולו עד ראשון בבוקר.

נו, כך או כך לא הקשבתי מתחילת השנה, והמקצוע לא חוזר שוב בשנה הבאה- מקצוע שגם כך זילזלתי בו. [אם אתם תוהים למה, סימן שלא שמעתם את המורה שלי פוצה את פיה].

אז אני מתמכרת בערגה לחג שנרקם אל תוך השבת היפה הזו, אוכלת מטעמים משמינים ומדהימים שבושלו בעיקר לכבוד החג, שוכבת על הבטן בערסל בגינה וקוראת שוב את אותם ספרים...

נהנית.

ואז, לרגע אחד, הזמן עצר מלכת.

ולרגע אחד, הזמן חזר שוב אחורה ופעם בכאב חי.

לרגע אחד, הכל חזר אלי.

המשפחה שפעם הייתה לי. החברוה העליזה שהיינו בבית הספר- קטנות, תמימות וחמודות, טיפשות. הרגע ההוא שבו הכל החשיך והתערפל, מלבד לסיר השחור של חומרי הבעירה לתנור שנשאר הדבר היחיד הממוקד והמוחשי- הרגע ההוא בו אבא סיפר לי שבוני מתה.

קילומטראז' השנים התגלגל אחורה במהירות מצמררת והמספרים רצו.

לרגע אחד רציתי לבכות.

ותם.

כל מה שנותר זה טעם לוואי מריר מידי,

וזיכרון של אובדן שנחווה ולעולם השאיר את חותמו. ילדות שהצתלקה בהפתעה, וכבר קיוויתי וחשבתי שהגלידה. לפחות קהתה.

עבר.

לפני אולי שבוע היינו אצל הפסיכולוג, אבא ואני.

הוא עזב לרגע את החדר, משאיר אותנו להתבוסס בדממה שנותרה עקב מילותיו האחרונות. מילים אדירות מכדי שנוכל להכילן.

בליעת רוק, ואז,

"זה די מפחיד... לא? מה שהוא אמר. שאולי לא נצליח לעולם לתקן ולהחזיר דברים." הוא ליהג בקול מבוהל, מסכן; קטן.

הנהנתי בחשש לא מעורר רחמים פחות משלו, ואז הצתנפתי לכיוונו, ובלי לחשוב יותר ולעשות חשבון הנחתי את ראשי בחיקו.

אני בספק אם הוא בכלל ידע שאני בוכה-

הדבר היחיד שאולי רימז לו על כך הוא הרטיבות שקיוויתי שלא דבקה בחולצתו.

פחדתי. פחדנו.

עצב שמלווה את ההשלמה עם היגון כבר שטף את החדר בשובו של הפסיכו', שמצא אותנו כך.

מכורבלים בניסיון להתנחם, להחזיק עוד רגע אחד ודי. אבודים.

...וכרגע, ברגע האחד הזה - כל מה שרציתי היה לחזור להיות ילדה קטנה שוב,

ושמישהו גדול ממני יחבק אותי ויגיד לי, "הכל בסדר.... שששש. הכל יהיה בסדר".

הפוסט הזה היה אמור להיות שמח. ממש שמח. וככה הוא גם יגמר.

אני מצליחה להיות לבד עם עצמי ולהרגיש די טוב בדר"כ, אתם שומעים? :)