פצעים ונשיקות

1, 2, 3.

1. קיץ בכלל מוציא אותי מהמציאות שלי.

או ליתר דיוק, זורק אותי בחזרה לתוכה ומנער אותי מהבועה על הדרך.

כל החורף יש כאילו תפאורה על העולם שלי - הוא קודר, עגמומי ומדכא. אפור להחריד, וכלכך, כלכך יפה.

בקיץ מישהו מושך את שמיכת העננים הקרירה באנוכיות לקצה השני של העולם, אבל מהצד השני נותן לנו לנשום קצת. הוא מוריד את מעטה הבאסה מעל ראשי.

אני שונאת קיץ. חם ומזיע, וממש דוחה. פשוט מגעיל.

ובכל זאת, בלי הקיץ בטח הייתי מתה איפושהו בין יום סגריר אחד למשנהו:

בחורף ישנה בערך מחצית השעות שאני זקוקה לה בכל לילה, כלומר אני בקושי ישנה. עייפות מצטברת שכזאת מביאה אותי למצב שבו רוב היום המוח הקודח שלי הוזה דברים חולניים, מכניס אותי לסרטים וכאלה. העייפות ממסטלת אותי כל שנת הלימודים. ניתן להבחין בתופעה מתגברת עוד יותר בלילות.

כשמשלבים את זה עם תאורה גשומה, חשוכה ומקפיאת עצמות על הבוקר, אפשר להבין למה אני מסתובבת חצי שנה עם הבעה של זומבי על הפנים ומחדד-חתוך-את-עצמך בתיק. 

הדיכאונות שלי הרבה יותר מוגדרים ומוסברים בחורף. כאילו מישהו מסמם אותי ומערפל את ההיגיון המוחלט שלי- חורף שכזה בשבילי הוא סרט שבמזל גדול מספיקים להחזיר אותו לוידאון לפני שהוא הורג אותי.

אז לא, לשאלכתם, אני ממש לא טיפוס של קיץ, אבל אם לא היה קיץ בטח הייתי מתאבדת. פשוט כי הקיץ מטלטל אותי קצת, נותן לי פוש של היגיון שרק שילוב של שמש בריאה ומינימום של 9 שעות שינה בלילה ממוצע יכול לספק.

ובקיץ פתאום יש לי מצברוח טוב, או לפחות... שפוי.

אני באמת מרגישה שפויה כשהשמיים בהירים. מצחיק, לא?

רק חבל שזה גוזל ממני את יכולת הכתיבה [העגומה קמעה] שלי.

2. הפסיכו שלי.

מה רציתי לכתוב עליו?

.....

אה, כן.

אני אצוטט את עצמי מפוסט ישן יותר:

"אני כמו עצם, עצם שנשברה והתאחתה מחדש בצורה לא נכונה, עקומה. מעוותת."

הדימוי הזה עדיין נכון. אבל מה שעושה הפסיכו, כך החלטתי, הוא בעצם לנסות לתקן אותי כמו שרופא מתקן.

נכון, אביטל, כמו שאמרת- הוא מעלה למודע שלי עוד צרות. דברים שהיו קיימים רק בתת מודע עד עכשיו.

אבל הדברים האלה עדיין השפיעו... השבר הפנימי שלהם.

ומה הוא עושה?

כמו שניתן להסיק מהדברים שלך... הוא שובר אותי מחדש.

הוא שובר אותי בדיוק במקום בו כבר נשברתי בעבר, מעלה במודע את הכאב מחדש, גורם לי לבכות על פצעים ישנים, גורם לי להכיר ולשנוא את הצרות שלי.

הוא שובר אותי שוב במקום שלא התאחה נכון.

ואז, בעזרתי המהוססת, מנסה לחבר מחדש את החלקים- והפעם בסדר הראוי. שנינו ביחד מנסים לעזור לי להחלים בצורה תקינה. ישרה.

אז נכון, אני בוכה וכואב לי. ונכון, אני לא חושבת וגם הוא לא חושב שנצליח לתקן הכל עד הסוף ולהחזיר את המצב לקדמותו.

איך אמרתי פעם? "ואיבדנו כבר יותר מידי, את יודעת.." או לסירוגין, כמו שאמרו איימי לי ובן מודי- "יש פשוט יותר מידי שהזמן לא יוכל למחוק."

אבל אנחנו לפחות עושים משהו.

וגם אם על הפצע השבור והמאוחה מחדש תישאר צלקת- זה עדיף על שבר שמעולם לא ראה רופא.

3. ההורים שלי.

[אני לא מצליחה להיזכר טוב מה התכוונתי לכתוב בכלל].

רציתי להגיד משהו על התמונות שלי מגיל 14, אבל בשביל זה אני צריכה ציטוט מהספרת "שומרת אחותי" והוא בבצפר. אני אשכתב את החלק הזה ביום הבא שאהיה שם - שלישי או רביעי- ראו הוזהרתם!

אה, ורציתי גם להגיד משהו על... אהה.... זה עמד לי על קצה הלשון לפני רגע... [כן, כל הקטע הזה עומד להשתכתב].

נו?

אה!!!

אז אשמה.

סתם רציתי לציין שנראה לי שבמקום עמוק כלשהו, הרגשתי אשמה להתבגר.

ואולי האשמה המודחקת הזאת הביאה לכעס גדול עוד יותר על ההורים שלי.

כלומר, רוב המתבגרים יכולים להרשות לעצמם לעשות צרות כמה שהם רוצים ולהתעלל בהורים שלהם - הם יודעים שההורים ינסו לעמוד כמו קיר איתן ולספוג את כל המהלומות שיונחתו עליהם לאורך גיל ההתבגרות של ילדיהם. הרי הורים מחכים בחשש להתבגרות של הילד כבר מרגע היוולדו. הורים שמתפקדים כמו שצריך יוכלו להתמודד עם לא מעט זוועת שיפיל עליהם הטינאייג' הממוצע, כל עוד הזוועות בגדר הפרופורציונאליות.

אבל אני? אני לא יכולתי להרשות לעצמי את זה.

כשהתחילו הבעיות שלי, הן הופנו כלפי הורים שבורים. אמא מרוסקת ואבא שנשאר להיות עמוד התווך לבדו, מנסה להשליט סדר במצב.

לא יכולתי להתמוטט ולקרוס ותוך כדי כך לבנות את עצמי מחדש, בלי לזרוע עוד יותר הרס וחורבן במצב שלנו שכבר היה קשה ממילא.

לא יכולתי להתפרע.

הייתי עסוקה מדי בלהרגיש לא נאהבת והכל, יה נואו.

אז כעסתי עליהם כמו הגיהנום, על זה שגרמו לי להרגיש אשמה שאני מתבגרת.

כעסתי שלא נתנו לי להתפרע ולהיות טינאייג'רית טיפיקלית [אני נשמעת כמו אביטל], כלבה מתמרדת והכל, לא יכולתי להרגיש ככה בלי לשמוע אותם מנגד מטיפים על כמה שזה אנוכי להחריד מצידי בהתחשב במצב.

כעסתי על האשמה.

מצחיק שכתבתי את כל זה כשאני עוד נתכוונת לערוך. וזו רק מחשבה, אני אצטרך לבדוק אם יש לזה ביסוס פסיכולוגי כלשהו ביום חמישי... P=

4. [יש 4? מה? =\ נקרא לזה 3.5? הו וול. הו גיבס אה שיט.]

ועוד יותר מצחיק זה שהתחלתי לכתוב חסרת מוזה או כח כתיבה...

ותראו איזה אורך דפקתי.

הכל כי אני במצברוח שפוי מכדי להתעסק בפריקה כל היום,

אז מחשבות ששוות את זה מצטברות איפשהו עד שנאגרות לכאן בבום אחד... חחח

סי יה ביצ'ס! שבוע טוב בינתיים!....

אני דופקת חתיכת התחנחנות.

ואני כלכך מזלזלת בעצמי כשאני רואה את מידת החנופה שאני מקיאה על אנשים.

הרגע נשבר לי המזלג ביד.

...אז המשכתי לאכול עם מזלג שבור.

עריכה:

ישבתי לידו, דיברתי אליו.

"אתה יודע?" שאלתי. "בעצם לא היה כל כך נורא היום. נכון, הסרט היה מחורבן, אבל הגלידה הייתה ממש טעימה, ובכלל- תמיד רציתי לעמוד על הגשר הזה, כמו איזה חלק מסרט".

הוא שתק, בחר שלא לענות לי. זה לא שינה לי הרבה.

אחזתי בידו, מטיילת עם ציפורני על העור הלבן של גב ידו והופכת אותה,

משרטטת את קו החיים שלו. ממשיכה אותו עוד קצת, אחרי שכבר נגמר.

זרקנו את עצמנו באמצע הכביש ככה שבעצם היה בזה קצת מין הסיכון, אבל בשעה כזאת מאוחרת בלילה לא ממש ציפיתי שתבוא עוד מכונית.

אז המשכתי לדבר אליו.

"אף פעם לא סיפרת לי שאתה אוהב מנטה צ'יפ. כשדיברנו על חתונה - זוכר? כשהיינו קצת יותר קטנים הזכרנו את הנושא בצחוק - יכולת להגיד אז משהו על הטעם שיהיה בעוגה."

הוא המשיך לשתוק, בוהה בשמים. אולי קצת פוזל לכיווני.

"מעולם לא היית הטיפוס הפטפטן, אני יודעת. חתיכת שתקן. אבל אני עדיין אוהבת אותך, זה בסדר". חייכתי אליו ורכנתי אליו, לנשק לשפתיו הצבועות באדום-אדום הזה.

המשכנו לשבת כך, אני מברברת קצת מידי פעם והוא רק נהנה מהרגע הגנוב הזה כשידו מונחת על ירכי, וידי מלטפת ואוחזת אותה מעל.

בדיוק הסטתי בעדינות את קווצת השיער השחור שנפלה על עיני התכלת שלו כשהאורות התקרבו.

בהתחלה לא ראיתי אותם, ואח"כ כשהסירנות נשמעו ניסיתי לגונן עליו. שלא יתקרבו יותר מידי.

כשהפרמדיקים ירדו בקפיצה מהדלתות האחוריות והתחילו למשוך אלונקות, צועקים לתוך מכשיר הקשר שטויות על נפגע ראש בתאונת דרכים,

החלטתי שהגיע הזמן לנסות לעוף משם.

"אלכס, קום", לחשתי לו. "זוז כבר, קדימה." התחלתי למשוך אותו בעדינות. הוא לא זז, החתיכת אגואיסט הזה. לא זז, קיבינימאט.

החדר העטוף קירות בלבן הלחיץ אותי קצת.

"אלכס," ניסיתי שוב. "אלכס, בוא נלך. אני לא אוהבת את המקום הזה."

הוא צחק עלי. ראיתי את החיוך מתגנב לזוויות פיו.

המניאק הקטן שלי צחק עלי.

ולמרות הכל נישארתי שם איתו, עד שהם הרימו אותי בכח, ומשתוללת גררו אותי ממנו.

למרות הכל באתי כשהורידו אותו לשם, לבוש לבן צחור.

ורגע לפני שסגרו עליו מכל הכיוונים וחנקו אותו, רגע לפני שכל מה שנותר זה להשליך לכיוונו קומץ פרחים ומילות פרידה יפות, רגע לפני שידיים איתנות אחזו בכתפי ולקחו אותי משם...

למרות הכל רגע לפני כל זה אחזתי בידו, משרטטת בציפרני את קו החיים הלבן שלו וממשיכה אותו עוד קצת,

אחרי שכבר נגמר.

אין לי בכלל מוזה והקטע כתוב נורא,

פשוט רציתי להוציא את העלילה הזאת מהמערכת. חבל שבחרתי להוציא אותה דווקא כשאי כלכך לא מרוכזת.

הגעתי למסקנה שלכתוב זה משהו שמצריך הרבה יותר כישרון ויכולת מאשר שירה או ריקוד למשל.

כששרים או רוקדים עושים משהו שהגוף רגיל אליו ומאומן בו, ולא שאני אומרת שזה קל וכולם יכולים - אבל זה משהו שכשיש לך את זה, יש לך את זה.

בכתיבה צריך לחכות לפעמים למוזה, וגם כשזו באה צריך להתעקש שיצא נכון וטוב.

בכתיבה צריך לחשוב על כל משפט מחדש, לברוא עולם שלם בכל מילת תיאור.

בכל שאר הכישרונות צריך לתת לגוף לזרום בכיוון שהוא יודע טוב מאוד את מסלולו.

בכתיבה צריך לחשוב.

סתם נקודה למחשבה....

"...עמדתי מול המראה, משיבה לה מבט נוקב ומחושב,

ולשבריר שניה הרגשתי יפה שוב. יפהפייה.

מלאת כח. עצמתית. נהדרת, חזקה, שלטת. מדהימה.

הייתי כל מה שהייתי צריכה להיות, ובו ברגע גמרתי אומר בליבי שבקרב הזה לא אוותר ולא אחזור אחורה. בקרב הזה אנצח, ואת - את תעמדי בצד, נבוכה ומופסדת.

אהיה טובה כל כך עד שעינייך יצאו מחוריהן. מבט אחד בי ותבקשי נפשך להתפרק.

אתלבש בטוב טעם, יפה מתמיד. שערי יבריק בדיוק בגוון המושלם, פני יזהרו בנגה בוהק, כל כולי אזרח כמו הלבנה.

אהיה מסחררת, עוצרת נשימה. מבטים ברחוב ילכדו בי, גם מבטך לא יסור ממני. תשוועי לקירבה אלי, כל קרבה שהיא בנמצא.

אהיה שנונה מתמיד, מבריקה ממש, מצחיקה ומרשימה. אהיה סוחפת, מטריפה.

תעריצי אותי מרחוק, תסגדי לי.

מבט אחד במראה- תמציתי אך חודר- וידעתי שאני מסוגלת. אני יכולה לך, הא.

אני יכולה להיות היא, אני יכולה להיות אני, ואהיה אני.

בקור נושב ומחוכם הפנתי את גבי למראה, מסתובבת ויוצאת מהחדר, וידעתי, ידעתי-

השמיים הם הגבול רק למי שאין האמצעים לעקוף אותם"...

כמה דברים מעניינים מהלילה האחרון:

• עגיל בלשון זה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי. בפעם הבאה אני פשוט אחליף חזרה לעיגולים הקטנים מהכסף ואז יהיה יותר נורמאלי.
• יש לי צמידי גאווה מגניבים, ואני בדרך לעשות אחד ענקי ומסובך ומדהים בלה בלה.
• לנסות להוציא כוס מתוך כוס שכבר יש בה קולה זה לא קל ולא חכם.
• פיצה עם תירס זה כן טעים
• טבק בטעם ממתקים לא טעים. בכלל לא.
• וגם לא ג'לי עם אלכוהול!!!!
• אני שונאת אנשים שחופרים על הצבא כי הם שרופים מידי, ומתלהמים על כל שטות. וגם את צמד המילים "שבירת כוס".
• המאוורר בחדר של אחות של מור מנגן ממש נחמד...
• לישון בחזיה זה נוח.
• מיאו. :)

זהו? חח היה כיף... ומוזר מאוד.

ומעייף.

עריכה:

...ויותר לא תפילי אותי, את שומעת?

מהיום אני חזקה.

חזקה לבד, ולא זקוקה לך.

לבד, את שומעת?

חזקה. אני מסוגלת. רק אני.

יותר לא אכאב אותך, הבנת?

כשתעלי בזיכרוני ליבי לא ייצבט במדקרת כאב.

אני לעצמי, בלעדיך. לא תלויה בך.

לא תלויה. אני ואני ואני.

אכאב. לא.

אני חייבת את זה לעצמך,

ובעיקר לעצמי.

בודדה. חזקה. נטולת כאב.

נטולת רגש.

כל דבר, כל דבר, כל דבר, סקס סמים ורוקנרול,

אבל לא את.

היית סם חזק יותר מכל דבר שהכרתי.

לכי לך כמות שבאת, מסתחררת ונפרמת מחיי

באותה הצורה בה נרקמת לתוכם.

את חופשיה עכשיו, נטולת דאגות ובעיות ואני,

חופשיה כמו ציפור לעשות ככל העולה על רוחך.

לא תצטרכי לדאוג לי יותר...

לא אהיה שם.

אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.

אותך,

       אוהבת,

                 אני.

החוצה, את שומעת?

לא תפילי. לא תכאיבי. לא תזרמי בעורקיי.

לא אפול. לא אכאב. לא אפצע בגללך שוב.

אני כבר לא אוהבת.

תהני לך.

[דחף כתיבה מהול במוזה משונה, סליחה.]

חחח אני יודעת שזה לא נשמע אמין, אבל תצטרכו להתחיל לסמוך עלי...

כבר תיכננו הכל, משמלות הכלה ועד לבית שנגור בו,

מהחתול שיהיה ועד לפוסטר מעל המיטה.

רק מה? אנחנו לא ביחד, אז זו מערכת יחסים פתוחה... אני זמינה להצעות ^^ חחח

There's a ring around my finger

, But will you change your mind?

And you tell me that I'm beautiful,

 But that could be a lie

 Are you a heartbreaker?

Maybe you want me for the ride

What if I'm fallin' for a heartbreaker?

And everything is just a lie

I won't be leavin' here alive

I won't be leavin' here alive, no

Temporary happiness is like waiting for the knife

 Cause I'm always watchin' for someone to show their darker side

So maybe I'll sit back and just enjoy all this for now

Watch it all play out, see if you really stick around

But there's always this one question

That keeps me up at night

Are you my greatest love

Or disappointment in my life?

... אני לא מבינה איך בכל פעם מחדש את מצליחה לגרום לי להרגיש ככה, קטנה וחסרת משמעות.

ליד כל אחד אחר אני מצליחה להיות מצחיקה או שנונה או אולהים יודע מה,

ורק לידך- נכה.

אני פולטת שטויות בקצת מסחרר, ואומרת את הדברים הכי לא נכונים שאפשר; בטוחה שאולי זה מה שיצחיק אותך ויגרום לך לחבב אותי, ונוכחת בכל פעם מחדש לגלות כמה אני טועה.

אני לא מבינה איך רק לידך אני מרגישה ככה, מסוחררת ומבולבלת, ילדה קטנה שוב.

חשה בת 14, טיפשה מתלהבת מהסוג שאני הכי שונאת-

וכלכך נואשת.

למה? אחרי הכל, את לא הרבה יותר מגניבה או חכמה ממני, וגם לא הרבה יותר יפה. הטעם שלך במוזיקה לא מלהיב יותר משלי, והחברים שלך לא מגניבים יותר. את אמנם מוכשרת ומצחיקה ובעלת טעם טוב, אבל את זה אפשר למצוא בכל אחת כמעט.

אני יודעת, ואני רואה על עצמי, את התסמינים המוכרים.

אני יודעת שאני רוצה, משוועת, לקצת תשומת לב מהסוג ההוא.

אני הופכת אותך לאיזו אלילה במחשבות שלי,

משהו שאסור.

לילית.

כל מה שרציתי זה רק להיות חברה טובה שלך.

ידידה.

מישהי שתעריכי, שלא תתייחסי אליה בסנוביות.

אני בטוחה שבעצם את לא מתייחסת אלי ככה כל הזמן ואני בסרטים, אבל ככה אני מרגישה וזה לא עושה את זה קל יותר.

אני אמורה להיות דלוקה על מישהו עכשיו. בן אחד ממש חמוד שאני מכירה.

אז איך בכל פעם שאני מתחילה לחשוב עליו, אני מוצאת את עצמי זורמת ובסופו של דבר חושבת עליך?

את מוכנה להסביר לי איך?

את רק בנאדם, למען ה'.

למה את לא יוצאת לי מהראש?!

אני שונאת אותך,

ואת כל החברים שלך.

תמותו.

כשאגדל, או אולי בעצם מחר- מתישהו בכל אופן, אמות.

לא, אני לא מתכננת שום דבר פזיז ואין לי שום דחף מורבידי כרגע. אני פשוט יודעת כמו כל אחד אחר שזמני יגיע יום אחד.

אני לא יכול לצפות לו. אני יכולה לשער שהוא יגיע בגיל הזה והזה, מהסיבות האלה והאלה.

אני יכולה להניח שלא יפול בגורלי להידרס מחרתיים.

אבל אני לא אדע בוודאות לעולם, ויכול להיות שהרגע הזה יגיע מוקדם מהצפוי.

בינתיים אני פשוט מנצלת את הזמן שעומד לרשותי - ונושמת.

החלום שלי?

כשאמות, ישאר לי הבלוג הזה. לא אכתוב בו יותר, ואולי יום אחד יכנסו לכאן כמה שנהגו לקרוא אצלי- יכנסו ויתהו למה לא עידכנתי כבר שלושה חודשים.

ישאר לי הבלוג הזה, בו רשמתי במשך שלוש השנים הארוכות והקשות בחיי את כל מאווי, שאיפותי, חלומותי, כעסי, שמחותי,

תיעדתי כל עליה וירידה, כל נפילה וקימה איתנה.

ישאר לי הבלוג הזה שהפך לטורים ארוכים של כמעט כל דבר שחלף במוחי בתקופות האחרונות.

כתבתי כאן כל כך הרבה. כבר עכשיו בסה"כ יש לי 474 פוסטים. בחלקם השקעתי ממש את הנשמה, בחלקם סתם תיארתי משהו מזווית הראיה שלי- זה לא משנה, כולם חלק ממני וכולם יאבדו לאחר שאמות. במקרה הטוב ישארו לנצח כפיסת מידע וירטואלית שלא תגיע לשום מקום- ואיש לא יזכור שהייתה קיימת ותוססת פעם- ובמקרה הרע, ימחק הבלוג לאחר שלושה חודשים.

אלא שאנשים אחרים מסוגלים להבטיח שזה לא יקרה.

מה שאני חותרת אליו, בעצם, היא בקשה אחת בודדה- כשאמות [אם זה יקרה מוקדם מידי ואם עוד תהיו פה]- בבקשה, קחו כל פוסט ופוסט שנכתב פה [אולי חוץ מהטיוטות שבעצם שייכות לבלוג החסוי ואותו אני משאירה לעיניים בודדות מורשות] והדפיסו אותו. את הפוסטים המודפסים תסדרו לפי התאריך, ראשון-ראשון ואחרון-אחרון, ותהפכו את זה לסוג של ספר.

אל תוציאו אותו לאור, אני לא אגזים. רק ספר. אם חברים קרובים או משפחה ירצו, אפשר יהיה לשכפל אותו. רק במידת הצורך, לא צריך משהו גראנדיוזי.

בשבלכם זו תהיה טירחה קטנה,

בשבילי - זהו כל עולמי.