פצעים ונשיקות

היא לא מצליחה לישון בלילות.

תמיד כשיורד החושך מתגנבות המחשבות לראשה ולא נותנות לה מנוחה, ותמיד אותו הפחד הקבוע מכרסם ונוגס בקרביים ללא הרף-

מה יקרה אם תמות?

היא מנסה לחבוט בכרית ולהשטיחה, להקנות לה צורה נוחה יותר,

היא קורצת, מפתה ומשדלת את החלומות לאפוף אותה- ונכשלת שוב ושוב. היא פשוט לא מצליחה לישון.

אם יש מתים למעלה בשמים, מי ישמור עליה שם?

ויותר גרוע- מה אם אין שם מתים?

מה יקרה כשתמות? מה יש בכלל אחרי זה? מה קורה כשמתים?

והאם מישהו יספיד?

היא מתהפכת נים לא נים כל הלילה, שולחת בעקשנות יד לשעון ומגלה כי שוב חלפה עוד שעה, וכבר 2 בלילה והיא לא נרדמת.

שוכבת על סף בכי ומחכה באימה למוות שבכלל לא צפוי להגיע בקרוב.

אבל מה שהיא לא יודעת, זה שהיא לא לבד בזה.

גם אני שוכבת במיטה ומפללת למישהו שיכרבל וינחם אותי, יחבק אותי.

גם אני לא מצליחה להתנער מהחרדה ההיא, גם אותי רודפות המחשבות על ההספד והחיים שאחר כך,

גם אני לא עוצמת עין במנוחה חצי לילה וכל רגע עומדת לפרוץ בדמעות.

היא לא יודעת, שגם אני חולקת איתה את אותו הפחד בדיוק, הפחד הכי גדול שלי בעולם-

מותה שלה.

הייתי שם. הייתי שם. הייתי שם.

טוב, לא הייתי ספציפית שם בפנים, אבל הייתי רחוב אחד מעבר, עומדת עם חברים מחוץ למועדון הEVE אחרי מסיבה להט"בית גאה,

מחכה שחבר שלי ירד מהדראג - יפשוט את השמלה בה הופיע ויסיר את האיפור...

עמדנו שם, מתלבטים לאן ללכת.

האם להישאר בת"א, ללכת למועדון אחר, ללכת לים או אולי לחזור לירושלים?

חבר אחד שלי החליט ללכת לברנוער. הוא ניסה לשדל אותנו להצטרף אליו, וחברה שלי מצידה ניסתה לשכנע אותו להישאר. מאוחר יותר הבנו שהעובדה שהיא עיכבה אותו איתנו אולי הצילה אותו מירי... הוא פשוט הגיע לשם כמה דקות מאוחר מידי. למזלו.

חיכינו שם, ואני וחבר שלי בדיוק דיברנו על איך שתל אביב זו עיר חמה ובעיקר דוחה ומגעילה, ועל זה שהדבר היחיד שטב העיר הזו הוא הקבלה שלה לגייז.

ואז הגיע הטלפון ההוא, או אולי זה היה אסמס- אני כבר לא בטוחה,

אני רק זוכרת שחברה שלי אמרה פתאום, "היה ירי בברנוער".

לקח לכולם כמה שניות לקלוט מה לעזאזל היא אמרה הרגע, ואז התחיל מרתון השיחות המוכר לי כל כך מימי האינטיפאדה.

כל אחד התקשר לכמה חבר'ה שהוא מכיר שאולי במקרה היו שם.

גם אני התקשרתי. לחבר שלי שנוהג ללכת לשם, ולבר המזל ההוא שאיחר לשם בזכות חברה שלי.

זה היה... מוזר. סוריאליסטי. לא מציאותי.

עמדנו שם נבוכים, לא ידענו מה לעשות.

הרוצח עוד הסתובב חופשי, נמלט כשהוא חמוש ברובה. רק רחוב אחד לידנו. אחרי שירה באנשים שאנחנו הכרנו.

בהחלטה מהירה, הגענו למסקנה שעדיף לחזור לירושלים כמה שיותר מהר. לצאת מאיזור האירוע לפני שהוא ימצא גם אותנו.

למרבה הבושה לאנושות, לאורך כל הדרך חזרה למרכזית, מלווים בקולות הסירנות של אמבולנסים ומשטרה, חברי ניסו לטשטש את העובדה שגם הם, בני נוער, גייז.

הגענו לירושלים ופנינו כולנו לבית הפתוח, מקום המפלט שהכרנו כמקום הבטוח בשבילנו, מקום שבו נקבל תשובות ועידכונים למה שקרה.

כל הלילה המשכנו להקשיב למבזקי חדשות, לאסמסים, טלפונים, כל דבר שיכל להעניק קצת מידע.

לאט לאט מספר הפצועים קשה הפך להרוגים, ואנשים נלחצו יותר ויותר.

חברה שלי התחילה לצרוח באמצע האוטובוס כי חשבה שחברתה נורתה.

ואני? אני לא קלטתי כלום.

רק זועזעתי מכך שבני נוער בגילי, ילדים, יצאו לבלות- ויכול להיות ששיקול הדעת הספונטני הריגעי ההוא בעצם הוביל למותם.

שלבטי ה- "לצאת היום? אולי אשאר בבית? טוב, נו, אני גר קרוב והבטחתי להם שאבוא"... ההחלטה הקטנה והטיפשית הזאת הכריעה הכל.

מציק לי לחשוב שאפשר להגיד, "הם היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון."

כי אין. המפשט הזה לעולם לא יהיה הנכון.

מי החליט שתל אביב, תל אביב פור גאד סייק, ועוד בר לנוער גאה בתל-אביב-בירת-הגייז-בישראל, מי החליט שזה המקום הלא נכון? איך המקום הזה יכול להיות לא בטוח לאנשים שלהם הוא נועד?

והזמן? איך לעזאזל קורה שבמשך 40 שנה מאז סטנוול, אחרי כל מצעדי הגאווה והקבלה שהתחילה הקהילה לקבל... איך קורה שבימנו אנו אנשים עוד מרשים לעצמם להרוג ילדים על רקע נטייתם המינית?

מאוחר יותר, כשהגענו לבית הפתוח, ישבנו כמעין קבוצת תמיכה משונה בה כל אחד סיפר מה הוא יודע, איך הוא מרגיש ומה מיקומו בעניין.

היה לי קשה לדבר. לא ידעתי מה להגיד.

לא ידעתי מה לחשוב.

לא הבנתי.

רק אז, כשיונתן המנכ"ל הזכיר את הלוויות שיתקימו למחרת, רק אז הבנתי.

רק אז הפנמתי.

לוויה. ילד בן גילי מת, סיים הערב את חייו הקצרים כל כך בלי סיבה ממשית.

אמא אחת תעמוד ליד מצבה אחת טריה, וכשישאלו אותה "למה?", היא תגיד...."כי הוא היה הומו." 

אולי היא אפילו לא ידעה.

אני לא יודעת מה להגיד, באמת שלא.

קשה לי להאמין שאידיוט אחד יכול להחליט לסיים לכמה צעירים את החיים רק כי מה שהם עושים במיטה לא מוצא חן בעיניו. רק כי אורח החיים שלהם אולי שונה מהנורמות המסריחות שעליהן הוא גדל.

איך אדם כל כך מזעזע יכול להתפתח בחברה האנושית כיום? איך דיעות כאלה עדיין קיימות?!

הכי משונה לי זה מה שקורה עכשיו. כשיצאתי בשלוש לפנות בוקר מהבית הפתוח לתפוס את האוטובוס האחרון, נתקלתי בחברה שלי. היא סיפרה לי על העבודה שלה למחרת ועל כל מיני שטויות.

כל מה שעבר לי בראש זה, "היי, את לא יודעת? את עוד יוצאת לבלות? איך לא שמעת שלכמה אנשים אחרים נעצר היום העולם? ואיך אנשים ממשיכים כאילו כלום?"

ועכשיו, כשכל הפייסבוק שלי מוצף בנרות נשמה ודגלי גאווה... זה בכלל הזוי.

אני לא בטוחה איך לסיים את הפוסט הזה, אם יש לו בכלל סיום ראוי.

אני רק יודעת שמפחיד אותי לחשוב שסגרו אתמול בערב כמה ממועדוני הגייז בת"א כי לא היה בטוח יותר להיות שם,

אני רק יודעת שאנשים שאני מכירה ישבו היום בלוויות של חברים שאולי עוד היו בארון,

אני רק יודעת שבמזל זה לא היה הערב שלי.

ומה עושים עכשיו?

[לכתבה בYNET- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3755393,00.html]

תמליצו?

חשוב לי שאנשים ידעו.

ועברה שנה.

מפתיע.

זה מצחיק, כי אני מסתכלת החוצה, ומזג האוויר לא השתנה מאז מה שזכרתי.

עכשיו חופש ואני עובדת- גם זה לא השתנה מאז הפעם האחרונה, רק מקור ההכנסה קצת אחר.

הכל.... דומה.

[אפילו הפוסט שמתחת מזכיר משהו את ארועי השנים הקודמות. רק שהוא אמור להוות סיום תקופה, והוא בא ברגע הכי אירוני שיכל לבוא.]

וכל כך הרבה השתנה שזה מצחיק. :)

אני לא מאמינה שהשנה הזאת עברה איכשהו, ובעוד בצורה שבה עברה.

כלומר... מכאן ועד שנה הבאה, הכל יכול להשתנות, לא?

"...עמדתי מול המראה, משיבה לה מבט נוקב ומחושב,

ולשבריר שניה הרגשתי יפה שוב. יפהפייה.

מלאת כח. עצמתית. נהדרת, חזקה, שלטת. מדהימה.

הייתי כל מה שהייתי צריכה להיות, ובו ברגע גמרתי אומר בליבי שבקרב הזה לא אוותר ולא אחזור אחורה. בקרב הזה אנצח, ואת - את תעמדי בצד, נבוכה ומופסדת.

אהיה טובה כל כך עד שעינייך יצאו מחוריהן. מבט אחד בי ותבקשי נפשך להתפרק.

אתלבש בטוב טעם, יפה מתמיד. שערי יבריק בדיוק בגוון המושלם, פני יזהרו בנגה בוהק, כל כולי אזרח כמו הלבנה.

אהיה מסחררת, עוצרת נשימה. מבטים ברחוב ילכדו בי, גם מבטך לא יסור ממני. תשוועי לקירבה אלי, כל קרבה שהיא בנמצא.

אהיה שנונה מתמיד, מבריקה ממש, מצחיקה ומרשימה. אהיה סוחפת, מטריפה.

תעריצי אותי מרחוק, תסגדי לי.

מבט אחד במראה- תמציתי אך חודר- וידעתי שאני מסוגלת. אני יכולה לך, הא.

אני יכולה להיות היא, אני יכולה להיות אני, ואהיה אני.

בקור נושב ומחוכם הפנתי את גבי למראה, מסתובבת ויוצאת מהחדר, וידעתי, ידעתי-

השמיים הם הגבול רק למי שאין האמצעים לעקוף אותם"...

כמה דברים מעניינים מהלילה האחרון:

• עגיל בלשון זה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי. בפעם הבאה אני פשוט אחליף חזרה לעיגולים הקטנים מהכסף ואז יהיה יותר נורמאלי.
• יש לי צמידי גאווה מגניבים, ואני בדרך לעשות אחד ענקי ומסובך ומדהים בלה בלה.
• לנסות להוציא כוס מתוך כוס שכבר יש בה קולה זה לא קל ולא חכם.
• פיצה עם תירס זה כן טעים
• טבק בטעם ממתקים לא טעים. בכלל לא.
• וגם לא ג'לי עם אלכוהול!!!!
• אני שונאת אנשים שחופרים על הצבא כי הם שרופים מידי, ומתלהמים על כל שטות. וגם את צמד המילים "שבירת כוס".
• המאוורר בחדר של אחות של מור מנגן ממש נחמד...
• לישון בחזיה זה נוח.
• מיאו. :)

זהו? חח היה כיף... ומוזר מאוד.

ומעייף.

עריכה:

...ויותר לא תפילי אותי, את שומעת?

מהיום אני חזקה.

חזקה לבד, ולא זקוקה לך.

לבד, את שומעת?

חזקה. אני מסוגלת. רק אני.

יותר לא אכאב אותך, הבנת?

כשתעלי בזיכרוני ליבי לא ייצבט במדקרת כאב.

אני לעצמי, בלעדיך. לא תלויה בך.

לא תלויה. אני ואני ואני.

אכאב. לא.

אני חייבת את זה לעצמך,

ובעיקר לעצמי.

בודדה. חזקה. נטולת כאב.

נטולת רגש.

כל דבר, כל דבר, כל דבר, סקס סמים ורוקנרול,

אבל לא את.

היית סם חזק יותר מכל דבר שהכרתי.

לכי לך כמות שבאת, מסתחררת ונפרמת מחיי

באותה הצורה בה נרקמת לתוכם.

את חופשיה עכשיו, נטולת דאגות ובעיות ואני,

חופשיה כמו ציפור לעשות ככל העולה על רוחך.

לא תצטרכי לדאוג לי יותר...

לא אהיה שם.

אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.

אותך,

       אוהבת,

                 אני.

החוצה, את שומעת?

לא תפילי. לא תכאיבי. לא תזרמי בעורקיי.

לא אפול. לא אכאב. לא אפצע בגללך שוב.

אני כבר לא אוהבת.

תהני לך.

[דחף כתיבה מהול במוזה משונה, סליחה.]

חחח אני יודעת שזה לא נשמע אמין, אבל תצטרכו להתחיל לסמוך עלי...

כבר תיכננו הכל, משמלות הכלה ועד לבית שנגור בו,

מהחתול שיהיה ועד לפוסטר מעל המיטה.

רק מה? אנחנו לא ביחד, אז זו מערכת יחסים פתוחה... אני זמינה להצעות ^^ חחח

There's a ring around my finger

, But will you change your mind?

And you tell me that I'm beautiful,

 But that could be a lie

 Are you a heartbreaker?

Maybe you want me for the ride

What if I'm fallin' for a heartbreaker?

And everything is just a lie

I won't be leavin' here alive

I won't be leavin' here alive, no

Temporary happiness is like waiting for the knife

 Cause I'm always watchin' for someone to show their darker side

So maybe I'll sit back and just enjoy all this for now

Watch it all play out, see if you really stick around

But there's always this one question

That keeps me up at night

Are you my greatest love

Or disappointment in my life?

... אני לא מבינה איך בכל פעם מחדש את מצליחה לגרום לי להרגיש ככה, קטנה וחסרת משמעות.

ליד כל אחד אחר אני מצליחה להיות מצחיקה או שנונה או אולהים יודע מה,

ורק לידך- נכה.

אני פולטת שטויות בקצת מסחרר, ואומרת את הדברים הכי לא נכונים שאפשר; בטוחה שאולי זה מה שיצחיק אותך ויגרום לך לחבב אותי, ונוכחת בכל פעם מחדש לגלות כמה אני טועה.

אני לא מבינה איך רק לידך אני מרגישה ככה, מסוחררת ומבולבלת, ילדה קטנה שוב.

חשה בת 14, טיפשה מתלהבת מהסוג שאני הכי שונאת-

וכלכך נואשת.

למה? אחרי הכל, את לא הרבה יותר מגניבה או חכמה ממני, וגם לא הרבה יותר יפה. הטעם שלך במוזיקה לא מלהיב יותר משלי, והחברים שלך לא מגניבים יותר. את אמנם מוכשרת ומצחיקה ובעלת טעם טוב, אבל את זה אפשר למצוא בכל אחת כמעט.

אני יודעת, ואני רואה על עצמי, את התסמינים המוכרים.

אני יודעת שאני רוצה, משוועת, לקצת תשומת לב מהסוג ההוא.

אני הופכת אותך לאיזו אלילה במחשבות שלי,

משהו שאסור.

לילית.

כל מה שרציתי זה רק להיות חברה טובה שלך.

ידידה.

מישהי שתעריכי, שלא תתייחסי אליה בסנוביות.

אני בטוחה שבעצם את לא מתייחסת אלי ככה כל הזמן ואני בסרטים, אבל ככה אני מרגישה וזה לא עושה את זה קל יותר.

אני אמורה להיות דלוקה על מישהו עכשיו. בן אחד ממש חמוד שאני מכירה.

אז איך בכל פעם שאני מתחילה לחשוב עליו, אני מוצאת את עצמי זורמת ובסופו של דבר חושבת עליך?

את מוכנה להסביר לי איך?

את רק בנאדם, למען ה'.

למה את לא יוצאת לי מהראש?!

אני שונאת אותך,

ואת כל החברים שלך.

תמותו.

קרני שמש מנצנצות, חודרות ומבליחות מבין העלווה העלים הירוקים. שמש של שעת בין הערביים שמתכוננת לשקיעה.

אני אוהבת את רגעי הקסם האלה, שתמיד הכל נראה בהם יפה ומרגיע יותר.

בדר"כ אני מקדישה את השעות האלו לטיפוח עצמי.

נכון לעכשיו, הדבר מתבטא למשל בקליעה זריזה אך עדינה של צמיד עשוי חוטים בצבעים ססגוניים.

הוא קשור לכף רגלי היחפה, שזה עתה סימתי למשוח בלק במעין עצלות מתפנקת.

או למשל, סירוק סתמי של החתולה תוך כדי התבוננות באלבומי תמונות- מיותר לגמרי, שכן בערב היא תחזור להתכרבל ולישון עם האפרוחים, פעולה שמדבללת ומלכלכת מחדש את פרוותה.

אני גם מתקלחת, ומקדישה מעט יותר זמן לחפיפה או התמרחות בכל מיני תפנוקי רחצה ריחניים.

יש שיקראו לזה ניצול לא יעיל של הזמן, ואף ביזבוזו ושריפתו מתוך שיעמום, בייחוד לאור העובדה שיש לי מתכונת בתנ"ך מוגבר ביום ראשון.

בכנות? אני שוקלת פשוט להיכשל במקצוע הזה ולהוריד אותו מתעודת הבגרות.

אין לי את החומר ואין לי כל אפשרות וסיכוי להצליח להספיק ללמוד את כולו עד ראשון בבוקר.

נו, כך או כך לא הקשבתי מתחילת השנה, והמקצוע לא חוזר שוב בשנה הבאה- מקצוע שגם כך זילזלתי בו. [אם אתם תוהים למה, סימן שלא שמעתם את המורה שלי פוצה את פיה].

אז אני מתמכרת בערגה לחג שנרקם אל תוך השבת היפה הזו, אוכלת מטעמים משמינים ומדהימים שבושלו בעיקר לכבוד החג, שוכבת על הבטן בערסל בגינה וקוראת שוב את אותם ספרים...

נהנית.

ואז, לרגע אחד, הזמן עצר מלכת.

ולרגע אחד, הזמן חזר שוב אחורה ופעם בכאב חי.

לרגע אחד, הכל חזר אלי.

המשפחה שפעם הייתה לי. החברוה העליזה שהיינו בבית הספר- קטנות, תמימות וחמודות, טיפשות. הרגע ההוא שבו הכל החשיך והתערפל, מלבד לסיר השחור של חומרי הבעירה לתנור שנשאר הדבר היחיד הממוקד והמוחשי- הרגע ההוא בו אבא סיפר לי שבוני מתה.

קילומטראז' השנים התגלגל אחורה במהירות מצמררת והמספרים רצו.

לרגע אחד רציתי לבכות.

ותם.

כל מה שנותר זה טעם לוואי מריר מידי,

וזיכרון של אובדן שנחווה ולעולם השאיר את חותמו. ילדות שהצתלקה בהפתעה, וכבר קיוויתי וחשבתי שהגלידה. לפחות קהתה.

עבר.

לפני אולי שבוע היינו אצל הפסיכולוג, אבא ואני.

הוא עזב לרגע את החדר, משאיר אותנו להתבוסס בדממה שנותרה עקב מילותיו האחרונות. מילים אדירות מכדי שנוכל להכילן.

בליעת רוק, ואז,

"זה די מפחיד... לא? מה שהוא אמר. שאולי לא נצליח לעולם לתקן ולהחזיר דברים." הוא ליהג בקול מבוהל, מסכן; קטן.

הנהנתי בחשש לא מעורר רחמים פחות משלו, ואז הצתנפתי לכיוונו, ובלי לחשוב יותר ולעשות חשבון הנחתי את ראשי בחיקו.

אני בספק אם הוא בכלל ידע שאני בוכה-

הדבר היחיד שאולי רימז לו על כך הוא הרטיבות שקיוויתי שלא דבקה בחולצתו.

פחדתי. פחדנו.

עצב שמלווה את ההשלמה עם היגון כבר שטף את החדר בשובו של הפסיכו', שמצא אותנו כך.

מכורבלים בניסיון להתנחם, להחזיק עוד רגע אחד ודי. אבודים.

...וכרגע, ברגע האחד הזה - כל מה שרציתי היה לחזור להיות ילדה קטנה שוב,

ושמישהו גדול ממני יחבק אותי ויגיד לי, "הכל בסדר.... שששש. הכל יהיה בסדר".

הפוסט הזה היה אמור להיות שמח. ממש שמח. וככה הוא גם יגמר.

אני מצליחה להיות לבד עם עצמי ולהרגיש די טוב בדר"כ, אתם שומעים? :)