פצעים ונשיקות

הייתי שם. הייתי שם. הייתי שם.

טוב, לא הייתי ספציפית שם בפנים, אבל הייתי רחוב אחד מעבר, עומדת עם חברים מחוץ למועדון הEVE אחרי מסיבה להט"בית גאה,

מחכה שחבר שלי ירד מהדראג - יפשוט את השמלה בה הופיע ויסיר את האיפור...

עמדנו שם, מתלבטים לאן ללכת.

האם להישאר בת"א, ללכת למועדון אחר, ללכת לים או אולי לחזור לירושלים?

חבר אחד שלי החליט ללכת לברנוער. הוא ניסה לשדל אותנו להצטרף אליו, וחברה שלי מצידה ניסתה לשכנע אותו להישאר. מאוחר יותר הבנו שהעובדה שהיא עיכבה אותו איתנו אולי הצילה אותו מירי... הוא פשוט הגיע לשם כמה דקות מאוחר מידי. למזלו.

חיכינו שם, ואני וחבר שלי בדיוק דיברנו על איך שתל אביב זו עיר חמה ובעיקר דוחה ומגעילה, ועל זה שהדבר היחיד שטב העיר הזו הוא הקבלה שלה לגייז.

ואז הגיע הטלפון ההוא, או אולי זה היה אסמס- אני כבר לא בטוחה,

אני רק זוכרת שחברה שלי אמרה פתאום, "היה ירי בברנוער".

לקח לכולם כמה שניות לקלוט מה לעזאזל היא אמרה הרגע, ואז התחיל מרתון השיחות המוכר לי כל כך מימי האינטיפאדה.

כל אחד התקשר לכמה חבר'ה שהוא מכיר שאולי במקרה היו שם.

גם אני התקשרתי. לחבר שלי שנוהג ללכת לשם, ולבר המזל ההוא שאיחר לשם בזכות חברה שלי.

זה היה... מוזר. סוריאליסטי. לא מציאותי.

עמדנו שם נבוכים, לא ידענו מה לעשות.

הרוצח עוד הסתובב חופשי, נמלט כשהוא חמוש ברובה. רק רחוב אחד לידנו. אחרי שירה באנשים שאנחנו הכרנו.

בהחלטה מהירה, הגענו למסקנה שעדיף לחזור לירושלים כמה שיותר מהר. לצאת מאיזור האירוע לפני שהוא ימצא גם אותנו.

למרבה הבושה לאנושות, לאורך כל הדרך חזרה למרכזית, מלווים בקולות הסירנות של אמבולנסים ומשטרה, חברי ניסו לטשטש את העובדה שגם הם, בני נוער, גייז.

הגענו לירושלים ופנינו כולנו לבית הפתוח, מקום המפלט שהכרנו כמקום הבטוח בשבילנו, מקום שבו נקבל תשובות ועידכונים למה שקרה.

כל הלילה המשכנו להקשיב למבזקי חדשות, לאסמסים, טלפונים, כל דבר שיכל להעניק קצת מידע.

לאט לאט מספר הפצועים קשה הפך להרוגים, ואנשים נלחצו יותר ויותר.

חברה שלי התחילה לצרוח באמצע האוטובוס כי חשבה שחברתה נורתה.

ואני? אני לא קלטתי כלום.

רק זועזעתי מכך שבני נוער בגילי, ילדים, יצאו לבלות- ויכול להיות ששיקול הדעת הספונטני הריגעי ההוא בעצם הוביל למותם.

שלבטי ה- "לצאת היום? אולי אשאר בבית? טוב, נו, אני גר קרוב והבטחתי להם שאבוא"... ההחלטה הקטנה והטיפשית הזאת הכריעה הכל.

מציק לי לחשוב שאפשר להגיד, "הם היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון."

כי אין. המפשט הזה לעולם לא יהיה הנכון.

מי החליט שתל אביב, תל אביב פור גאד סייק, ועוד בר לנוער גאה בתל-אביב-בירת-הגייז-בישראל, מי החליט שזה המקום הלא נכון? איך המקום הזה יכול להיות לא בטוח לאנשים שלהם הוא נועד?

והזמן? איך לעזאזל קורה שבמשך 40 שנה מאז סטנוול, אחרי כל מצעדי הגאווה והקבלה שהתחילה הקהילה לקבל... איך קורה שבימנו אנו אנשים עוד מרשים לעצמם להרוג ילדים על רקע נטייתם המינית?

מאוחר יותר, כשהגענו לבית הפתוח, ישבנו כמעין קבוצת תמיכה משונה בה כל אחד סיפר מה הוא יודע, איך הוא מרגיש ומה מיקומו בעניין.

היה לי קשה לדבר. לא ידעתי מה להגיד.

לא ידעתי מה לחשוב.

לא הבנתי.

רק אז, כשיונתן המנכ"ל הזכיר את הלוויות שיתקימו למחרת, רק אז הבנתי.

רק אז הפנמתי.

לוויה. ילד בן גילי מת, סיים הערב את חייו הקצרים כל כך בלי סיבה ממשית.

אמא אחת תעמוד ליד מצבה אחת טריה, וכשישאלו אותה "למה?", היא תגיד...."כי הוא היה הומו." 

אולי היא אפילו לא ידעה.

אני לא יודעת מה להגיד, באמת שלא.

קשה לי להאמין שאידיוט אחד יכול להחליט לסיים לכמה צעירים את החיים רק כי מה שהם עושים במיטה לא מוצא חן בעיניו. רק כי אורח החיים שלהם אולי שונה מהנורמות המסריחות שעליהן הוא גדל.

איך אדם כל כך מזעזע יכול להתפתח בחברה האנושית כיום? איך דיעות כאלה עדיין קיימות?!

הכי משונה לי זה מה שקורה עכשיו. כשיצאתי בשלוש לפנות בוקר מהבית הפתוח לתפוס את האוטובוס האחרון, נתקלתי בחברה שלי. היא סיפרה לי על העבודה שלה למחרת ועל כל מיני שטויות.

כל מה שעבר לי בראש זה, "היי, את לא יודעת? את עוד יוצאת לבלות? איך לא שמעת שלכמה אנשים אחרים נעצר היום העולם? ואיך אנשים ממשיכים כאילו כלום?"

ועכשיו, כשכל הפייסבוק שלי מוצף בנרות נשמה ודגלי גאווה... זה בכלל הזוי.

אני לא בטוחה איך לסיים את הפוסט הזה, אם יש לו בכלל סיום ראוי.

אני רק יודעת שמפחיד אותי לחשוב שסגרו אתמול בערב כמה ממועדוני הגייז בת"א כי לא היה בטוח יותר להיות שם,

אני רק יודעת שאנשים שאני מכירה ישבו היום בלוויות של חברים שאולי עוד היו בארון,

אני רק יודעת שבמזל זה לא היה הערב שלי.

ומה עושים עכשיו?

[לכתבה בYNET- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3755393,00.html]

תמליצו?

חשוב לי שאנשים ידעו.

חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה.

כל התקריות הקטנות האלה מהזמן האחרון רק מוכיחות לי את זה- ואני מקווה שהן לא מטעות ומסמאות אותי לשווא.

תקרית הדודו, תקרית הטלפון.... הכל.

אני בסדר. אני שפויה שוב. וחופשיה - אני מקווה שלגמרי לשם שינוי.

יש לי אור של קיץ, ויש לי עבודה שכוללת ספורט, כסף ועיסוק לרוב היום,

יש לי קומץ אנשים פעוטים שאכפת לי מהם,

אבל הכי חשוב- יש לי אותי.

רק קצת עייפה יותר, זה הכל.

נה הא הא.

עריכה:

[סתם כי אין לי כח לכתוב פוסט חדש.. ממילא אף אחד לא קורא אז למי אכפת]:

יש היום 25 מעלות ואני המאושרת באדם- זה כזה מזגאוויר כיפי של סתיו.

נדמה לי. עוד לא יצאתי החוצה.

הממפף, אני יוצאת לעבודה עוד איזה 10 דקות, ובינתיים נשארת להסתלבט בבית.

קערת דגני מולטי-צ'יריוס עם חלב וכל השטויות האלה שנורא אופנתיות בבוקר.

אני מתלבטת אם לצבוע כמה פסים קטנים בירוק- רק פסים קטנטנים, כי עוד נשאר לי טיפה של ירוק וקצת חומר מחמצן.

אני פשוט לא רוצה שאחרי שיגמר הירוק יהיו לי פסים קטנים בלונדיניים. מילא היו לבנים, אבל בלונד??

טוב, רק רציתי להכניס לפה שאלון שבועי קצר בעצם...

:)

אז תשובות לשאלון השבועי:

באיזה צד של הכוס את שותה את המשקה שלך?
...יש צדדים לכוס?
טוף, נראה לי שאם זה ספל אני מחזיקה את הידית בימין, לא יודעת.

באיזה יד את מחזיקה את המזלג?
שמאל.

באיזה אצבע את מגרדת באוזן?
בבוהן כף הרגל. לא יודעת!!

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
בודקת מה השעה ומקללת על ששוב שקמתי ב9 ולא ב11.
יורדת מהמיטה, עוברת דרך המראה לבדוק כמה אני מזעזעת על הבוקר הפעם והולכת לשטוף פנים ולצחצח שיניים.

איך את מחזיקה את הספר כשאת קוראת בשכיבה? ובישיבה?
כזה.... עם הידיים.
מחזיקה אותו. אתם מכירים צורות שונות יעני?

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
פולטת הי למי שבסביבה והולכת לזרוק את התיק שלי בחדר.

האם את נועלת קודם את נעל ימין או קודם את נעל שמאל?
מה שיוצא, נראה לי.


האם את מלבישה גרב ונעל ואז עוד גרב ונעל או 2 גרביים ואז 2 נעליים?
2 גרביים ו2 נעליים.

מה את עושה כשאת הולכת ברחוב וממש ממש משעמם לך?
שומעת מוזיקה בדר"כ, אז אף פעם לא כ-ז-ה משעמם.
הכי גרוע אני בודקת את ההשתקפות שלי בחלונות ראווה ומסתכלת על עוברים ושבים...
טוב, על מי אניעובדת. אני תמדי מסתכלת על אנשים ברחוב.

תני דוגמא לחפץ בבית שלך שבחיים לא התעמקת בו. הסבירי.
*יוצאת לסיור קצר בבית*
הא!
כד חלב ישן כזה שיש לנו על ארונות המטבח.
יש לנו תקרה בגובה של 3 וחצי מטר בערך, אז בעצם יש המון מקום מעל הארונות. תודות לכך אבא שלי מילא את המרווח בכל מיני צינצנות עם אוכל מיובש וכאלה לקישוט. אל תשאלו אותי.
בכל אופן יש שם גם כד חלב כזה של רפת בין השאר. חמוד קטן.

האם כדי לכתוב את צריכה להתרכז בנקודה משעממת או להתבונן מסביב ולקבל מוזה?
לא.
כדי לכתוב אני צריכה לחשוב, זה הכל.

האם כשאת הולכת את מסתכלת למטה או קדימה?
באלכסון, קצת קדימה וקצת למטה.

כשאת חייבת לספר למישהו משהו, למי תחייגי ראשונה?
תלוי אם זה קשור למישהו ספציפי,
אבל אני מניחה שאם זה סתם שטות אני אתקשר לאגרול.

האם את קודם מפהקת ואז נמתחת או קודם נמתחת ואז מפהקת?
גם וגם.

תני דוגמא להרגל שעם השנים את מבצעת ביתר מקצועיות.
לשקר להורים.
><

ותוך כדי התמקדות חוזרת ונשנית על אותם משפטים בכיתי לאורך כל הדרך.

באמת אכפת לה ממני.

באמת אכפת.

אני משמעותית לה. היא הכירה אותי. היא כתבה כל כך הרבה דברים נכונים שנגעו בי, והיא חתמה באהבה.

אכפת לה והיא צודקת בהכל.

יש לי מחנכת מדהימה,

ואני ברת מזל שנפל בחלקי אוצר שכזה.

אתמול בלילה, בשעה מאוחרת מכדי שמוחי יתפקד כראוי,

היית גלויה ואמרת שאת חוששת כל שנה לחזור לחנך.

אמרת שאת לא רוצה להרגיש שאת בוגדת בתלמידותייך הקודמות, מזניחה את ההכרות איתן לטובת בנות חדשות מתחלפות.

את יודעת מה אני חושבת?

בזכותך עליתי. חלק ניכר מההתקדמות שלי נזקף אצלי לזכותך.

אם לא הייתה לנו את השיחה הראשונה ההיא שבה סיפרתי הכל, כנראה הייית מתפרקת.

ואם לא את שדירבנת אותי ללכת לפסיכולוג ולהתקדם בשביל עצמי, בטוח הייתי מתפרקת.

אני מפחדת אפילו לחשוב כמה גדולה הייתה התרומה שלך לשנה שלי.

אז אני חושבת שאי-חזרתך לחנך עוד כיתות שקולה בעיני כעבירה פלילית.

למנוע מבנות את הפריבילגיה להתחנך אצל מורה כמוך זה פשוט חוסר צדק... פשע.

רק לדעת שאולי תעזרי לעוד בנות במצבים כמו שאני הייתי בהם- רק לדעת את זה בעתיד יעשה לי טוב על הלב.

אם את רוצה בטובתן של עוד בנות,

תחזרי ללמד.

ואני יודעת שתהיי מדהימה.

התעודה שלי מוצלחת. לא משהו מיוחד בעיני,

אבל אמא שלי הגאה התקשרה למחנכת להודות לה ואפילו נתנה לי מתנה קטנה.

אבא שלי חזר ונישק אותי, ושניהם התנהגו כאילו עד עכשיו הייתי התלמידה הגרועה עלי אדמות [היי, הסתכלתם פעם על הציונים הסופיים שלי? הם היו גבוהים מאוד למרות ההתנהלות שלי], וכאילו עברתי כברת דרך מטורפת.

הציונים שלי בכלל ירדו השנה. רק ההערכות עלו.

זה די הצחיק אותי.

אה, והטיול?

המסלול היה מחורבן ומיותר, וגם לא אמרו לנו שנוכל להיכנס למים אז לאף אחת לא היו דברים להחלפה, וכמעט לא נכנסו בנות.

גם לא אמרו להביא אוכל לכל היום, אז אכלנו [בקושי!] רק מאוחר בערב.

קיבלנו תעודות ב12 בלילה,

והלינה הייתה כל כך מחורבנת שלא כדאי לדבר.

נזכרו לכבות את האורות [שעשו כאב ראש נוראי] רק ב3 בבוקר,

וגם אז החמשושות המזדיינות לא סתמו את הפה.

מה שכן, זה הכין אותי טוב להיות שמיניסטית- "אתן מוכנות ל2 דקות להעמיד פנים שאתן בוגרות יותר ממה שאתן, ולתת למאהל הזה לישון בשקט?!"

הן לא סתמו. הן פאקינ לא סתמו.

וכשהן כן נזכרו לסתום ב4 בבוקר, התחיל המואזין.

היו תנאים כל כך מחורבנים...

והיה כל כך כיף.

והכל כי אני כלכך אוהבת את השכבה שלי!!!!!

אני שמחה שאני עולה לי"ב דווקא איתן.

"...עמדתי מול המראה, משיבה לה מבט נוקב ומחושב,

ולשבריר שניה הרגשתי יפה שוב. יפהפייה.

מלאת כח. עצמתית. נהדרת, חזקה, שלטת. מדהימה.

הייתי כל מה שהייתי צריכה להיות, ובו ברגע גמרתי אומר בליבי שבקרב הזה לא אוותר ולא אחזור אחורה. בקרב הזה אנצח, ואת - את תעמדי בצד, נבוכה ומופסדת.

אהיה טובה כל כך עד שעינייך יצאו מחוריהן. מבט אחד בי ותבקשי נפשך להתפרק.

אתלבש בטוב טעם, יפה מתמיד. שערי יבריק בדיוק בגוון המושלם, פני יזהרו בנגה בוהק, כל כולי אזרח כמו הלבנה.

אהיה מסחררת, עוצרת נשימה. מבטים ברחוב ילכדו בי, גם מבטך לא יסור ממני. תשוועי לקירבה אלי, כל קרבה שהיא בנמצא.

אהיה שנונה מתמיד, מבריקה ממש, מצחיקה ומרשימה. אהיה סוחפת, מטריפה.

תעריצי אותי מרחוק, תסגדי לי.

מבט אחד במראה- תמציתי אך חודר- וידעתי שאני מסוגלת. אני יכולה לך, הא.

אני יכולה להיות היא, אני יכולה להיות אני, ואהיה אני.

בקור נושב ומחוכם הפנתי את גבי למראה, מסתובבת ויוצאת מהחדר, וידעתי, ידעתי-

השמיים הם הגבול רק למי שאין האמצעים לעקוף אותם"...

ונדמה לי שגמאני.

המבט.

האיסור.

ההגבלות.

השתיקה.

העוינות.

הקור שנושב.

ההתעלמות.

הזעם.

האכזבה.

האדישות.

ואני - מבוהלת וחסרת אונים, עדיין שרויה באפלה.

האם ייתכן שהכל בגלל פירסינג?

אני רוצה שתחזור אלי, שתתחנן ותבקש, שתזחל אלי על ארבע.

אני רוצה לשמוע אותך בוכה לי שאתה מצטער ואוהב אותי, ותמיד אהבת,

אני רוצה שתרצה לכפר על כל מה שעוללת.

על הכאב שגרמת לי ואתה עדיין גורם, כואב לי בכל ישותך,

אני רוצה שתבקש ובכוחי יהיה להעניק לך את מה שתרצה- הסליחה.

אני רוצה שתאהב אותי,

ואני אכאב בשבילך על מה שכבר אין לי טעם להעניק לך.

אני רוצה שתרצה אותי בכל נים מנימי גופך,

שכל תוויך יזעקו אלי בתחינה אילמת.

אני צריכה לשמוע אותך מבקש שאוהב שוב כמו פעם,

ואני- אעמוד מנגד, הבעת ניצחון עליונה על פני, ובידי תהיה נתונה הבחירה.

אני רוצה שתתחרט, תתנצל ותודה בכל הטעויות שעשית,

בזה שמעולם לא האמנת בנו. בזה שהכל סבב תמיד סביבך.

אני רוצה להיות זו שתכאיב לך,

אלימה ומנוכרת, זרה.

האם לסלוח לך? אני יודעת שעמוק בפנים אתה אוהב אותי,

אבל זו לא הנקודה.

אני יודעת שגם כשתכחיש, תמיד יהיו עדים שרואים יותר משנינו.

אני רוצה שתתרפס כדי לזכות שוב באהבתי, במחילתי על שהיית עיוור עד הרגע,

ולשם שינוי- הפעם אני זאת שאגרום את הקנאה.

כעת, כל שיר שמפעים ומזכיר לי אותך- נאסר עלי לשמוע. לכל צליל שכאב לי לחרוט על ליבי בגללך נאטמו אוזני.

אני חוסמת את עיני מלהביט במראות שבשבילי הם את, במקומות שהכילו אותך ולא עוד.

עלי להתכחש לכל פרט בעולמי שכלל אותך אי פעם- כי אחרת אשבר.

צר לי עליך, אהובתי.

אני נוצרת אותך כעת בקופסאת הזיכרונות,

ואסור לי להרפות מהשליטה הרודנית הזו לבל תישבר האחיזה.

אני מאפסנת אותך בזהירות, בובת חרסינה יקרה מפז שלי, עוטפת בשכבות של נייר אטום וקוברת אותך עמוק בזיכרון.

אסור לי לזכור, אסור לי לזכור, אסור לי לזכור.

אין לי ברירה, אהובתי.

וכי איזו ברירה את מותירה לי? להתפרק בכל יום שעובר, עד שלא אהיה מסוגלת אפילו לאסוף את רסיסי שלי?

אוהב אותך לנצח, יקירתי.

אני משמרת אותך כשהינך, חדה וטריה כל כך עדיין, פועמת ובוערת.

זיכרונך עוד לא התפוגג, מראך עוד חד ומרצד כנגד עפעפי הסגורים, טעמך, ריחך עוד לא מש, קולך עוד מצטלצל באוזני עם אוושת הרוח הקלה.

יום אחד תהיי לא יותר מזיכרון מטושטש, שנשתמר באדיקות וכאב מתחת למסכי האוטם הרגשי.

יום אחד אביט אחורה ואזכר בדקירת כאב-מה בכל אותם הדברים שאמרנו ועשינו.

אזכור שהיית, היית וחלפת עם הרוח. הותרת בי את רישומך, ומוקדשת לך כעת תקופה שלמה מחיי... הגיע לך יותר.

אזכר בכך פרט מהווייתך, בכל צחוק משותף שחווינו, ואולי אצחק גם אז. אולי גם אבכה, ככל הנראה.

אני רוצה לבכות כרגע.

כואב לי להדחיק אותך, ועם כל דקה שעוברת אני מתחרטת יותר ויותר על שאני נאלצת לעשות.

לא רציתי לוותר עליך.

היית האוצר שלי, היקר לי מכל.

היית אני, וכל ישותי.

אבל אמרת כלום על הכל, זוכרת?

עכשיו תתחיל התקופה הזו.

התקופה בה כל מילה מוכרת תעלה עווית כאב וגל של געגוע,

ואני אאלץ לזקוף את ראשי ולהמשיך בחיי,

כי לא היית רוצה אחרת. וזו הדרך ששתינו היינו בוחרת בה, בשבילי. ולמענך.

וכי אולי יום אחד אהיה מישהי שתוכלי להתגאות בה,

שתהיה שווה.

אני אוהבת אותך, ולנצח אוהב, יקירתי.

כבר מתגעגעת.

ברוכה השבה, מוזה.

הסיפור משתתף בתחרות הסיפורים בנושא חירות
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10728303