פצעים ונשיקות

היא לא מצליחה לישון בלילות.

תמיד כשיורד החושך מתגנבות המחשבות לראשה ולא נותנות לה מנוחה, ותמיד אותו הפחד הקבוע מכרסם ונוגס בקרביים ללא הרף-

מה יקרה אם תמות?

היא מנסה לחבוט בכרית ולהשטיחה, להקנות לה צורה נוחה יותר,

היא קורצת, מפתה ומשדלת את החלומות לאפוף אותה- ונכשלת שוב ושוב. היא פשוט לא מצליחה לישון.

אם יש מתים למעלה בשמים, מי ישמור עליה שם?

ויותר גרוע- מה אם אין שם מתים?

מה יקרה כשתמות? מה יש בכלל אחרי זה? מה קורה כשמתים?

והאם מישהו יספיד?

היא מתהפכת נים לא נים כל הלילה, שולחת בעקשנות יד לשעון ומגלה כי שוב חלפה עוד שעה, וכבר 2 בלילה והיא לא נרדמת.

שוכבת על סף בכי ומחכה באימה למוות שבכלל לא צפוי להגיע בקרוב.

אבל מה שהיא לא יודעת, זה שהיא לא לבד בזה.

גם אני שוכבת במיטה ומפללת למישהו שיכרבל וינחם אותי, יחבק אותי.

גם אני לא מצליחה להתנער מהחרדה ההיא, גם אותי רודפות המחשבות על ההספד והחיים שאחר כך,

גם אני לא עוצמת עין במנוחה חצי לילה וכל רגע עומדת לפרוץ בדמעות.

היא לא יודעת, שגם אני חולקת איתה את אותו הפחד בדיוק, הפחד הכי גדול שלי בעולם-

מותה שלה.

הייתי שם. הייתי שם. הייתי שם.

טוב, לא הייתי ספציפית שם בפנים, אבל הייתי רחוב אחד מעבר, עומדת עם חברים מחוץ למועדון הEVE אחרי מסיבה להט"בית גאה,

מחכה שחבר שלי ירד מהדראג - יפשוט את השמלה בה הופיע ויסיר את האיפור...

עמדנו שם, מתלבטים לאן ללכת.

האם להישאר בת"א, ללכת למועדון אחר, ללכת לים או אולי לחזור לירושלים?

חבר אחד שלי החליט ללכת לברנוער. הוא ניסה לשדל אותנו להצטרף אליו, וחברה שלי מצידה ניסתה לשכנע אותו להישאר. מאוחר יותר הבנו שהעובדה שהיא עיכבה אותו איתנו אולי הצילה אותו מירי... הוא פשוט הגיע לשם כמה דקות מאוחר מידי. למזלו.

חיכינו שם, ואני וחבר שלי בדיוק דיברנו על איך שתל אביב זו עיר חמה ובעיקר דוחה ומגעילה, ועל זה שהדבר היחיד שטב העיר הזו הוא הקבלה שלה לגייז.

ואז הגיע הטלפון ההוא, או אולי זה היה אסמס- אני כבר לא בטוחה,

אני רק זוכרת שחברה שלי אמרה פתאום, "היה ירי בברנוער".

לקח לכולם כמה שניות לקלוט מה לעזאזל היא אמרה הרגע, ואז התחיל מרתון השיחות המוכר לי כל כך מימי האינטיפאדה.

כל אחד התקשר לכמה חבר'ה שהוא מכיר שאולי במקרה היו שם.

גם אני התקשרתי. לחבר שלי שנוהג ללכת לשם, ולבר המזל ההוא שאיחר לשם בזכות חברה שלי.

זה היה... מוזר. סוריאליסטי. לא מציאותי.

עמדנו שם נבוכים, לא ידענו מה לעשות.

הרוצח עוד הסתובב חופשי, נמלט כשהוא חמוש ברובה. רק רחוב אחד לידנו. אחרי שירה באנשים שאנחנו הכרנו.

בהחלטה מהירה, הגענו למסקנה שעדיף לחזור לירושלים כמה שיותר מהר. לצאת מאיזור האירוע לפני שהוא ימצא גם אותנו.

למרבה הבושה לאנושות, לאורך כל הדרך חזרה למרכזית, מלווים בקולות הסירנות של אמבולנסים ומשטרה, חברי ניסו לטשטש את העובדה שגם הם, בני נוער, גייז.

הגענו לירושלים ופנינו כולנו לבית הפתוח, מקום המפלט שהכרנו כמקום הבטוח בשבילנו, מקום שבו נקבל תשובות ועידכונים למה שקרה.

כל הלילה המשכנו להקשיב למבזקי חדשות, לאסמסים, טלפונים, כל דבר שיכל להעניק קצת מידע.

לאט לאט מספר הפצועים קשה הפך להרוגים, ואנשים נלחצו יותר ויותר.

חברה שלי התחילה לצרוח באמצע האוטובוס כי חשבה שחברתה נורתה.

ואני? אני לא קלטתי כלום.

רק זועזעתי מכך שבני נוער בגילי, ילדים, יצאו לבלות- ויכול להיות ששיקול הדעת הספונטני הריגעי ההוא בעצם הוביל למותם.

שלבטי ה- "לצאת היום? אולי אשאר בבית? טוב, נו, אני גר קרוב והבטחתי להם שאבוא"... ההחלטה הקטנה והטיפשית הזאת הכריעה הכל.

מציק לי לחשוב שאפשר להגיד, "הם היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון."

כי אין. המפשט הזה לעולם לא יהיה הנכון.

מי החליט שתל אביב, תל אביב פור גאד סייק, ועוד בר לנוער גאה בתל-אביב-בירת-הגייז-בישראל, מי החליט שזה המקום הלא נכון? איך המקום הזה יכול להיות לא בטוח לאנשים שלהם הוא נועד?

והזמן? איך לעזאזל קורה שבמשך 40 שנה מאז סטנוול, אחרי כל מצעדי הגאווה והקבלה שהתחילה הקהילה לקבל... איך קורה שבימנו אנו אנשים עוד מרשים לעצמם להרוג ילדים על רקע נטייתם המינית?

מאוחר יותר, כשהגענו לבית הפתוח, ישבנו כמעין קבוצת תמיכה משונה בה כל אחד סיפר מה הוא יודע, איך הוא מרגיש ומה מיקומו בעניין.

היה לי קשה לדבר. לא ידעתי מה להגיד.

לא ידעתי מה לחשוב.

לא הבנתי.

רק אז, כשיונתן המנכ"ל הזכיר את הלוויות שיתקימו למחרת, רק אז הבנתי.

רק אז הפנמתי.

לוויה. ילד בן גילי מת, סיים הערב את חייו הקצרים כל כך בלי סיבה ממשית.

אמא אחת תעמוד ליד מצבה אחת טריה, וכשישאלו אותה "למה?", היא תגיד...."כי הוא היה הומו." 

אולי היא אפילו לא ידעה.

אני לא יודעת מה להגיד, באמת שלא.

קשה לי להאמין שאידיוט אחד יכול להחליט לסיים לכמה צעירים את החיים רק כי מה שהם עושים במיטה לא מוצא חן בעיניו. רק כי אורח החיים שלהם אולי שונה מהנורמות המסריחות שעליהן הוא גדל.

איך אדם כל כך מזעזע יכול להתפתח בחברה האנושית כיום? איך דיעות כאלה עדיין קיימות?!

הכי משונה לי זה מה שקורה עכשיו. כשיצאתי בשלוש לפנות בוקר מהבית הפתוח לתפוס את האוטובוס האחרון, נתקלתי בחברה שלי. היא סיפרה לי על העבודה שלה למחרת ועל כל מיני שטויות.

כל מה שעבר לי בראש זה, "היי, את לא יודעת? את עוד יוצאת לבלות? איך לא שמעת שלכמה אנשים אחרים נעצר היום העולם? ואיך אנשים ממשיכים כאילו כלום?"

ועכשיו, כשכל הפייסבוק שלי מוצף בנרות נשמה ודגלי גאווה... זה בכלל הזוי.

אני לא בטוחה איך לסיים את הפוסט הזה, אם יש לו בכלל סיום ראוי.

אני רק יודעת שמפחיד אותי לחשוב שסגרו אתמול בערב כמה ממועדוני הגייז בת"א כי לא היה בטוח יותר להיות שם,

אני רק יודעת שאנשים שאני מכירה ישבו היום בלוויות של חברים שאולי עוד היו בארון,

אני רק יודעת שבמזל זה לא היה הערב שלי.

ומה עושים עכשיו?

[לכתבה בYNET- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3755393,00.html]

תמליצו?

חשוב לי שאנשים ידעו.

קרני שמש מנצנצות, חודרות ומבליחות מבין העלווה העלים הירוקים. שמש של שעת בין הערביים שמתכוננת לשקיעה.

אני אוהבת את רגעי הקסם האלה, שתמיד הכל נראה בהם יפה ומרגיע יותר.

בדר"כ אני מקדישה את השעות האלו לטיפוח עצמי.

נכון לעכשיו, הדבר מתבטא למשל בקליעה זריזה אך עדינה של צמיד עשוי חוטים בצבעים ססגוניים.

הוא קשור לכף רגלי היחפה, שזה עתה סימתי למשוח בלק במעין עצלות מתפנקת.

או למשל, סירוק סתמי של החתולה תוך כדי התבוננות באלבומי תמונות- מיותר לגמרי, שכן בערב היא תחזור להתכרבל ולישון עם האפרוחים, פעולה שמדבללת ומלכלכת מחדש את פרוותה.

אני גם מתקלחת, ומקדישה מעט יותר זמן לחפיפה או התמרחות בכל מיני תפנוקי רחצה ריחניים.

יש שיקראו לזה ניצול לא יעיל של הזמן, ואף ביזבוזו ושריפתו מתוך שיעמום, בייחוד לאור העובדה שיש לי מתכונת בתנ"ך מוגבר ביום ראשון.

בכנות? אני שוקלת פשוט להיכשל במקצוע הזה ולהוריד אותו מתעודת הבגרות.

אין לי את החומר ואין לי כל אפשרות וסיכוי להצליח להספיק ללמוד את כולו עד ראשון בבוקר.

נו, כך או כך לא הקשבתי מתחילת השנה, והמקצוע לא חוזר שוב בשנה הבאה- מקצוע שגם כך זילזלתי בו. [אם אתם תוהים למה, סימן שלא שמעתם את המורה שלי פוצה את פיה].

אז אני מתמכרת בערגה לחג שנרקם אל תוך השבת היפה הזו, אוכלת מטעמים משמינים ומדהימים שבושלו בעיקר לכבוד החג, שוכבת על הבטן בערסל בגינה וקוראת שוב את אותם ספרים...

נהנית.

ואז, לרגע אחד, הזמן עצר מלכת.

ולרגע אחד, הזמן חזר שוב אחורה ופעם בכאב חי.

לרגע אחד, הכל חזר אלי.

המשפחה שפעם הייתה לי. החברוה העליזה שהיינו בבית הספר- קטנות, תמימות וחמודות, טיפשות. הרגע ההוא שבו הכל החשיך והתערפל, מלבד לסיר השחור של חומרי הבעירה לתנור שנשאר הדבר היחיד הממוקד והמוחשי- הרגע ההוא בו אבא סיפר לי שבוני מתה.

קילומטראז' השנים התגלגל אחורה במהירות מצמררת והמספרים רצו.

לרגע אחד רציתי לבכות.

ותם.

כל מה שנותר זה טעם לוואי מריר מידי,

וזיכרון של אובדן שנחווה ולעולם השאיר את חותמו. ילדות שהצתלקה בהפתעה, וכבר קיוויתי וחשבתי שהגלידה. לפחות קהתה.

עבר.

לפני אולי שבוע היינו אצל הפסיכולוג, אבא ואני.

הוא עזב לרגע את החדר, משאיר אותנו להתבוסס בדממה שנותרה עקב מילותיו האחרונות. מילים אדירות מכדי שנוכל להכילן.

בליעת רוק, ואז,

"זה די מפחיד... לא? מה שהוא אמר. שאולי לא נצליח לעולם לתקן ולהחזיר דברים." הוא ליהג בקול מבוהל, מסכן; קטן.

הנהנתי בחשש לא מעורר רחמים פחות משלו, ואז הצתנפתי לכיוונו, ובלי לחשוב יותר ולעשות חשבון הנחתי את ראשי בחיקו.

אני בספק אם הוא בכלל ידע שאני בוכה-

הדבר היחיד שאולי רימז לו על כך הוא הרטיבות שקיוויתי שלא דבקה בחולצתו.

פחדתי. פחדנו.

עצב שמלווה את ההשלמה עם היגון כבר שטף את החדר בשובו של הפסיכו', שמצא אותנו כך.

מכורבלים בניסיון להתנחם, להחזיק עוד רגע אחד ודי. אבודים.

...וכרגע, ברגע האחד הזה - כל מה שרציתי היה לחזור להיות ילדה קטנה שוב,

ושמישהו גדול ממני יחבק אותי ויגיד לי, "הכל בסדר.... שששש. הכל יהיה בסדר".

הפוסט הזה היה אמור להיות שמח. ממש שמח. וככה הוא גם יגמר.

אני מצליחה להיות לבד עם עצמי ולהרגיש די טוב בדר"כ, אתם שומעים? :)

אני מקווה שזה לא יבריח אותי ואני עדיין אצליח להמשיך לכתוב.

לפחות קצת.

הנה אני מנסה...

לרגע שהבזיק כהרף עין, ראיתי אותה.

היא עמדה שם, מתפקעת מצחוק ומחוייכת כולה, חופשיה.

היא הסתכלה אחורה במבט משועשע ומלא רחמים על הילדה שהייתה, כבולה ואזוקה לדיכאון שלה.

היא השתחררה. היא המריאה.

היא חיה. שרדה.

ההבזק דעך לאיטו,

ואני נותרתי מאחור עם החלום.

פנטזיה על ילדה שתהיה כשתצליח. ילדה מלאת שליטה במצב, ילדה שהשאירה את הגרוע מכל מאחוריה ולמדה איך לחיות, ילדה בריאה.

"אני רואה שם בתוכך את הילדה הבריאה הזאת, אבל היא ירודה וחלושה כל כך."

כמעט שקופה. אבל אתה יודע? גם אני יודעת שהיא שם לפעמים. פשוט עמוק כל כך, וקטנה כל כך.

"אני לא חושב שאת אפילו קרובה לזה בינתיים."

ואתה יודע מה עוד?

אני אתגבר, ואוכיח לך שאתה טועה. שאני מסוגלת להיות חזקה. שגם נרקומנים מסוגלים להיגמל...

נכון?

עריכה, שעה אח"כ בערך:

ואם עד הרגע הייתי אופטימית,

תגובה אחת קצת פוררה אותי [למרות שהיא לא הפילה! אני עוד יכולה לעמוד עם ראש זקוף! הא!].

אני מתגעגעת אליך, אתה יודע את זה?

אלוהים, הייתי החבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי.

היית כל מה שעשה לי טוב.

וממש אהבתי אותך. ואני יודעת, אני זוכרת, שאהבת אותי.

טלפון אחד איתך יכל לתקן הרגשה מחורבנת. ועוד איזה טלפונים, שיחות של 3 שעות ב3 בבוקר.

בילוי של כמה שעות איתך ניקה את הראש.

האמת? אני בקושי זוכרת עכשיו המון קטעים מהרצף הזה.

לפעמים היא צריכה להזכיר לי כמה דברים שהיינו עושים ביחד, ולא עוד.

יש לי את הזיכרונות הקטנים שלי שמשתמרים. הפעם ההיא שם. והרגע ההוא במקום הזה. הרבה דקירות קטנות, ומתוקות.

אולי הדחקתי, אולי שכחתי מחמת הזמן שעבר...

אבל את הצריבה הזאת של הגעגוע לעולם לא אשכח.

שנה וקצת, אני חושבת.

שנה וקצת שלא דיברנו באמת.

עדיין קשה לי בכל רגע שעובר, לדעת מאחורי כתפה מה עובר עליך- אבל לא להיות מסוגלת להישיר מבט ולהתבוננן בעיניים.

עדיין קשה לי שאתה רואה אותי משתנה, מתחלפת, מצטבעת ומתפשטת,

וכל זה בלי להחליף ולו מילה אחת.

אני יודעת שאתה בטח חש קצת אשם לפעמים.

מותר לך. פגעת בי. אבל אתה לא היחיד בכל הסיפור הזה, אתה יודע.

ובכלל, אני מניחה שאם הפגיעה לא הייתה עמוקה כל כך עוד הייתי יכולה להבין איכשהו, אולי כמעט לסלוח, הייתי יכולה להמשיך להיות חברה שלך.

אבל ניפצתם אותי לרסיסים במקום כל כך עמוק,

ותראה מה קרה.

לא כתבתי לך הרבה זמן, נכון.

אולי לא הייתי מסוגלת.

המשכתי לעמוד נטויה באבלי אבל מתקדמת הלאה, מנסה להשאיר אתכם מאחורי.

להעמיד פנים שכבר לא משנה לי ולא אכפת.

אבל בעצם כן אכפת.

לך אכפת? אתה עוד נזכר בי מידי פעם? מתגעגע?

מצטער על שאיבדת, באמת מצטער?

אולי אפילו כואב?...

אני מתגעגעת אליך.

מאוד.

כואב לי לדעת שעכשיו אתה החבר הכי טוב של מישהי אחרת, ושאתה מדבר וצוחק ומסתכל בעיניים שלה.

קשה לי לחשוב שהיא תפסה את מקומי, ואני נאלצת להביט בפניה כל יום. לחיות עם זה ואיתה.

קשה לי לדעת שאתה תפסת את מקומי.

נושלתי.

פעמיים.

הלוואי ויכולתי פשוט לחזור ולדבר איתך.

אבל אתה מבין... הרסתי ושרפתי כל כך הרבה גשרים. התבצרתי בתוך כל כך הרבה חומות.

הרחקתי אותך מעלי כמעט בכל דרך אפשרית, עכשיו אני שומעת דיווחים יבשים על חייך רק מפעם לפעם דרכה. אני בטוחה שהם אפילו לא אובייקטיביים מידי, ועברו צינזורים וסינונים.

המרחק ממך הוא אסמס אחד. שיחה אחת. הודעה אחת.

תגובה מזדיינת אחת על תמונה אהובה אחת.

ובכל זאת מעולם לא היה לי כבד יותר לשלוח את היד.

אני אפילו לא מנסה.

"הקרב הזה אבוד מראש, ווטסון..."

לעולם לא אהיה שוב חברה שלך.

ואיך אוכל, אחרי כל מה שאמרתי? ועשיתי?

אחרי כל מה שאתם עשיתם?

אחרי שחזרתי שוב ושוב על המנטרה שלי, שגורסת שאין מחילה על צלקות...

רק רציתי שתדע את זה.

ולא הייתי פגועה כל כך, אם לא הייתי עדיין - אוהבת.

על מה אני מדברת?

אתה בכלל פוץ.

תנו לי שמים תכולים בהירים, צחים וכמעט נטולי עננים,

תנו לי משב של ריח פרחים פתאומי ברחוב שיכה באפי,

תנו לי ציוץ ציפורים מלווה ברוח קלילה, קיצית ונעימה,

ואהיה מאושרת.

מצחיק שדווקא הבוקר חשבתי שהגעתי לשפל, לייאוש העמוק מכל,

מצחיק שדווקא הבוקר באוטובוס ברחה לי דמעה,

ואז הגיע קו 74 וירדתי בתחנה שמעל הבצפר.

בעודי יורדת ברחוב הרגשתי כמה דאגות נושרות ומתנדפות, כאילו השרתי מעלי חלקית ממעטה הדיכאון וחשפתי חיוך מתרמז.

חשבתי על החתול, לוציפר.

והוקל לי מעט.

ונדמה לי שגמאני.

המבט.

האיסור.

ההגבלות.

השתיקה.

העוינות.

הקור שנושב.

ההתעלמות.

הזעם.

האכזבה.

האדישות.

ואני - מבוהלת וחסרת אונים, עדיין שרויה באפלה.

האם ייתכן שהכל בגלל פירסינג?