פצעים ונשיקות

אני מקווה שזה לא יבריח אותי ואני עדיין אצליח להמשיך לכתוב.

לפחות קצת.

הנה אני מנסה...

לרגע שהבזיק כהרף עין, ראיתי אותה.

היא עמדה שם, מתפקעת מצחוק ומחוייכת כולה, חופשיה.

היא הסתכלה אחורה במבט משועשע ומלא רחמים על הילדה שהייתה, כבולה ואזוקה לדיכאון שלה.

היא השתחררה. היא המריאה.

היא חיה. שרדה.

ההבזק דעך לאיטו,

ואני נותרתי מאחור עם החלום.

פנטזיה על ילדה שתהיה כשתצליח. ילדה מלאת שליטה במצב, ילדה שהשאירה את הגרוע מכל מאחוריה ולמדה איך לחיות, ילדה בריאה.

"אני רואה שם בתוכך את הילדה הבריאה הזאת, אבל היא ירודה וחלושה כל כך."

כמעט שקופה. אבל אתה יודע? גם אני יודעת שהיא שם לפעמים. פשוט עמוק כל כך, וקטנה כל כך.

"אני לא חושב שאת אפילו קרובה לזה בינתיים."

ואתה יודע מה עוד?

אני אתגבר, ואוכיח לך שאתה טועה. שאני מסוגלת להיות חזקה. שגם נרקומנים מסוגלים להיגמל...

נכון?

עריכה, שעה אח"כ בערך:

ואם עד הרגע הייתי אופטימית,

תגובה אחת קצת פוררה אותי [למרות שהיא לא הפילה! אני עוד יכולה לעמוד עם ראש זקוף! הא!].

אני מתגעגעת אליך, אתה יודע את זה?

אלוהים, הייתי החבר הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי.

היית כל מה שעשה לי טוב.

וממש אהבתי אותך. ואני יודעת, אני זוכרת, שאהבת אותי.

טלפון אחד איתך יכל לתקן הרגשה מחורבנת. ועוד איזה טלפונים, שיחות של 3 שעות ב3 בבוקר.

בילוי של כמה שעות איתך ניקה את הראש.

האמת? אני בקושי זוכרת עכשיו המון קטעים מהרצף הזה.

לפעמים היא צריכה להזכיר לי כמה דברים שהיינו עושים ביחד, ולא עוד.

יש לי את הזיכרונות הקטנים שלי שמשתמרים. הפעם ההיא שם. והרגע ההוא במקום הזה. הרבה דקירות קטנות, ומתוקות.

אולי הדחקתי, אולי שכחתי מחמת הזמן שעבר...

אבל את הצריבה הזאת של הגעגוע לעולם לא אשכח.

שנה וקצת, אני חושבת.

שנה וקצת שלא דיברנו באמת.

עדיין קשה לי בכל רגע שעובר, לדעת מאחורי כתפה מה עובר עליך- אבל לא להיות מסוגלת להישיר מבט ולהתבוננן בעיניים.

עדיין קשה לי שאתה רואה אותי משתנה, מתחלפת, מצטבעת ומתפשטת,

וכל זה בלי להחליף ולו מילה אחת.

אני יודעת שאתה בטח חש קצת אשם לפעמים.

מותר לך. פגעת בי. אבל אתה לא היחיד בכל הסיפור הזה, אתה יודע.

ובכלל, אני מניחה שאם הפגיעה לא הייתה עמוקה כל כך עוד הייתי יכולה להבין איכשהו, אולי כמעט לסלוח, הייתי יכולה להמשיך להיות חברה שלך.

אבל ניפצתם אותי לרסיסים במקום כל כך עמוק,

ותראה מה קרה.

לא כתבתי לך הרבה זמן, נכון.

אולי לא הייתי מסוגלת.

המשכתי לעמוד נטויה באבלי אבל מתקדמת הלאה, מנסה להשאיר אתכם מאחורי.

להעמיד פנים שכבר לא משנה לי ולא אכפת.

אבל בעצם כן אכפת.

לך אכפת? אתה עוד נזכר בי מידי פעם? מתגעגע?

מצטער על שאיבדת, באמת מצטער?

אולי אפילו כואב?...

אני מתגעגעת אליך.

מאוד.

כואב לי לדעת שעכשיו אתה החבר הכי טוב של מישהי אחרת, ושאתה מדבר וצוחק ומסתכל בעיניים שלה.

קשה לי לחשוב שהיא תפסה את מקומי, ואני נאלצת להביט בפניה כל יום. לחיות עם זה ואיתה.

קשה לי לדעת שאתה תפסת את מקומי.

נושלתי.

פעמיים.

הלוואי ויכולתי פשוט לחזור ולדבר איתך.

אבל אתה מבין... הרסתי ושרפתי כל כך הרבה גשרים. התבצרתי בתוך כל כך הרבה חומות.

הרחקתי אותך מעלי כמעט בכל דרך אפשרית, עכשיו אני שומעת דיווחים יבשים על חייך רק מפעם לפעם דרכה. אני בטוחה שהם אפילו לא אובייקטיביים מידי, ועברו צינזורים וסינונים.

המרחק ממך הוא אסמס אחד. שיחה אחת. הודעה אחת.

תגובה מזדיינת אחת על תמונה אהובה אחת.

ובכל זאת מעולם לא היה לי כבד יותר לשלוח את היד.

אני אפילו לא מנסה.

"הקרב הזה אבוד מראש, ווטסון..."

לעולם לא אהיה שוב חברה שלך.

ואיך אוכל, אחרי כל מה שאמרתי? ועשיתי?

אחרי כל מה שאתם עשיתם?

אחרי שחזרתי שוב ושוב על המנטרה שלי, שגורסת שאין מחילה על צלקות...

רק רציתי שתדע את זה.

ולא הייתי פגועה כל כך, אם לא הייתי עדיין - אוהבת.

על מה אני מדברת?

אתה בכלל פוץ.

תנו לי שמים תכולים בהירים, צחים וכמעט נטולי עננים,

תנו לי משב של ריח פרחים פתאומי ברחוב שיכה באפי,

תנו לי ציוץ ציפורים מלווה ברוח קלילה, קיצית ונעימה,

ואהיה מאושרת.

מצחיק שדווקא הבוקר חשבתי שהגעתי לשפל, לייאוש העמוק מכל,

מצחיק שדווקא הבוקר באוטובוס ברחה לי דמעה,

ואז הגיע קו 74 וירדתי בתחנה שמעל הבצפר.

בעודי יורדת ברחוב הרגשתי כמה דאגות נושרות ומתנדפות, כאילו השרתי מעלי חלקית ממעטה הדיכאון וחשפתי חיוך מתרמז.

חשבתי על החתול, לוציפר.

והוקל לי מעט.

אני לא רוצה להיות איתך,

ולשתוק את כל הדברים

שעדיף שפשוט לא אגיד.

ואני לא רוצה להיות איתך,

כשבכל רגע נדיר שיהיה לי איתך אבכה,

במקום שכל רגע בו אבכה איתך יהיה נדיר.

אני לא רוצה להיות איתך,

כשאת צריכה לסבול אדם שכמוני.

ולא ברור לי בכלל,

איך ולמה ציפיתי שתסבלי אותי מההתחלה.

ולא, אני לא רוצה להיות איתך,

ולהיאלץ לכבוש את פני בברכיי,

כדי שלא תיאלצי את להביט

בחוסר הפנים שהצטבר לי.

אני לא רוצה שכשאהיה איתך,

אעיק.

ואני לא רוצה שכשתהיי איתי,

נחוש באי נוחות המתגנבת.

אני לא רוצה להיות איתך ולבהות בקירות במקום לצעוק,

או לצעוק את הפצעים במקום להתנחם,

או להתנחם פשוט כי מפחדים להסתכל החוצה ולחיות.

אני לא רוצה.

לא ככה.

מצטערת.

תתייחסו לזה כאל טיוטה למשהו שעוד לא כתבתי.

רק שורשים ראשוניים ותו לא.

או עדיף, אל תתייחסו לזה.

החודש הקודם מועשר במוזה.

אתה יודע שכל פעם שאני כשאני יוצאת מהבית שלך, אני מרגישה שלא סיימתי לבכות הכל החוצה, ופורצת בזעיר ענפין בבכי מחודש?

ואני מנסה להמשיך לבכות את מה שהתחלתי, אבל אף פעם לא מצליחה לסיים?

ואתה יודע, שאולי בגלל זה לא רציתי לחזור אליך?

לא הרגשתי שיש לי על מה לדבר איתך. לא שוב.

כי אין אני. אין על מה לדבר איתי. אני חור שחור, זוכר?

לכן כל כך קשה ולא נעים לי לדבר על עצמי בזמן האחרון. אין בי שום דבר ששווה לדבר עליו. או אפילו סתם לדבר עליו.

"זה פשוט... לקום בבוקר וכמעט לבכות מול המראה, כי אין שם שום דבר ששווה להסתכל עליו".

וחשבתי שהזיתי הכל. שדמיינתי, ולכן אין לי בעצם מה לבוא ולהגיד לך.

אז תודה שהמחשת לי כמה צדקתי... וכמה טעות.

אז אתה יודע... אני שמחה שחזרתי. ונפתחתי, לקחתי לך את היד והכנסתי אותך פנימה לחור שאני.

כדי שתראה מאיזה אפס וריק אני מורכבת.

ותודה שהבאת איתך את הפנס שלך, והראת לי את הדרך, ואת הריקנות.

תודה... באמת.

תודה.

עריכה:

ואם שאלת, אז לא.

אני לא בסדר.

רק למקרה שתהית.

יש לי מין משבר כתיבה, ובעצם זה לא משבר- זה בדיוק להפך. יש לי דחף כתיבה שפורץ לי בכוח מהאצבעות.

אני מתפרקת בדממה ובלי להניד עפעף, ויודעת שאני חייבת ללכת לישון כי אחרת זה רק יחמיר,

אבל ברור לי שאם אלך לישון עכשיו לא אוכל להירדם בלאו הכי- כל רגע אקום ואוסיף עוד משהו למחברת הלילה הצהובה שלי. כל רגע אקום לשכתב עוד שורה, להוסיף עוד פסקה.

אני חייבת לכתוב בלי הפסקה עד שהכל יצא.

אני במחזור, אז אולי זה זה, אבל אני פשוט עצבנית ברמות. מתוסכלת. מדוכאת. מלנכולית, תקראי לזה

יש לי דחף חולני לצרוח ולצרוח בלי להפסיק, לקרוע לעצמי את הפרצוף עם הידיים עד שכל הדם ישפך ויכתים את כל הסובבים,

לקרוע את גרוני ולבלוע איתו את כל העולם ואחותו, להקיא, להתפרק, להישבר, להתנפץ לרסיסים,

להרוג את עצמי במו ידי.

זה פשוט לא יוצא ממני וזה בטח יעבור עד מחר בבוקר.

אבל אחחחחחחחחחחחחחחחח.

אז אני מנסה לשחזר וכותבת ברוב טיפשותי וזעמי אחד חדש.

לכו להזדיין כולם

שאתבגר.

אתה יודע? חשבתי שכבר עברתי דברים גרועים מאלה. שכעת יש לי את הכלים, ואפילו מעט מהידע הנדרש כדי להשתמש בהם. חשבתי שכשהיא תקעה לי סכין בגב- לא, לא בגב, מתחת לאף ואל מול עיני - חשבתי שאז למדתי את הלקח.

חשבתי שלמדתי להעריך בגידה מהי,

חשבתי שצברתי ניסיון בעיניין.

ובכל זאת בטחתי באנשים.... כי אתה יודע, לא כל אחד חייב לבגוד. או לפחות, ככה חשבתי.

חשבתי שאנשים יהיו שונים. שהיא הייתה טעות בודדה שעם קצת עזרה מאלוהים לא תחזור שוב.

אז חשבתי.

טוב, אם לדבר בכנות- כמו שאתה מכיר אותי, פשוט קל לי מידי לסמוך על אנשים.

אני הולכת אחריהם כעיוור, בוטחת בהם בעיניים עצומות כמעט, בטוחה שהם לא יוליכו אותי שולל.

כי אלה אנשים שאני מכירה. ואכפת להם ממני, ואני יודעת את זה. אז אני סומכת עליהם.

ומסכנת את כל מה שיש לי בגלל זה.

אני מצפה שהם ידעו להעריך אותי ויאהבו אותי מספיק כדי לא לפגוע בי, כדי להתייחס אלי כמו שאני מתייחסת אליהם. לתת את הכל, אמון מלא ללא פשרות.

אבל בעצם, אם אני מצפה מהם להתנהג כמוני.. למה אני מצפה שוב? אז אני לא צריכה להיות מופתעת. כלבה שכמוני, שרמוטה מסריחה. בוגדת.

אבל זה לא העניין.

העניין הוא  שמעולם כנראה לא הבנתי עד הסוף, שאנשים כן מסוגלים להפתיע ככה.

תמיד האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שטבע האדם הוא להישאר קרוב ליקרים לו. לא לאכזב אותם. לרצות בטובתם מעל לכל. כמו שאני מרגישה כלפי אנשים מסויימים, לפעמים. אנשים שבאמת באמת אכפת לי מהם...

או לפחות, אני מרגישה ככה עד שהם מאכזבים אותי.

וכשהם מאכזבים אותי, בהתחלה אני אפילו לא קולטת.

הרי ראית אותי. אני עומדת לי, מרוסקת ומוכת תדהמה, כשהם מפנים את ערפם לכיווני כמעט בלי למצמץ ולחשוב פעמיים.

וכל מה שמתחשק לך במצבים האלה, אתה הרי מכיר- זה להתקשר אליהם ולבכות להם. שככה רע, וככה כואב.

וככה מר.

אבל אם הם אלו שפגעו בך, כעת אתה יודע שמיותר יהיה לבקש מהם את העזרה להשתקם. הם לא אלה שיועילו לך יותר, מאחר וברור עכשיו שהם כבר לא בצד שלך יותר.

הם בחרו את הצד השני, ובדרך פגעו בך. אבל מה תוכל לעשות?

רק לבכות את שאיננו.

ואתה נשאר בבית, כמוני.

אני כמעט ולא מכירה רגש מריר יותר מבגידה, מאכזבה מאדם כלשהו. זה מין משהו מתועב ולא מוסבר שכזה. זה שואב ממך את כל הביטחון, את האושר והשמחה, את מעט החיים והשפיות שהצלחת לאגור. או בעצם, דווקא את השפיות זה לא שואב. זה מראה לך כמה חיית בסרט עד עכשיו,

כמה חייך היו מצוצים ומלוקקים מהאצבע שככה הלכת שבי אחרי מישהו שלא שם קצוץ. ודווקא השפיות הזאת היא שמייסרת.

כי אמרו לי פעם, ואולי היית שם, שדווקא אנשים המצויים בדיכאון קליני הם השפויים יותר שרואים את העולם כמות שהוא, בלי אשליות מיותרות ומעלות גיחוך.

כמונו, האנשים התמימים.

והבגידה הנוראה הזאת משאירה בפה טעם של מרירות נוראית אף יותר,

מין רגש חמוץ-חמוץ שכזה. מין עצב פנימי גדול ששוטף את כל מה שהיה בך פעם. סלידה מהטוב שהכרת. היא מותירה אחריה את התחושה החלולה הזאת, שאי אפשר למלאה באוכל או בשריפת פנאי מיותר על שטויות.

הבדידות הזאת שמתפשטת בקרבי, מעכלת אותי, מותירה אותי מרחמת על עצמי, מרשעת מפונקת ובכיינית,

ובעיקר צינית מרה וקשת יום.

מגעיל לתאר את זה, מגעיל לכתוב את זה. ואני כהרגלי חותרת סחור סחור ומצפה במטאפורות, שופכת שכבות נדיבות של מילים ודימויים שמעבים את כל העניין.

אבל לשם שינוי נכנסתי שוב פנימה, למקום שהפסיכולוג קרא לו "חיטוטיות", למקום שאליו ניסה לשכנע אותי לא לחזור.

וכאן, מתחת לכל מסך העכברושים השחורים המגעילים ששורצים פה, אפשר לגעת בנקודות הרגישות ולדבר על מה שכנראה כואב באמת.

כי התעלמתי מזה עד עכשיו.

קיצרתי בפוסטים, לא העמקתי הרבה בשיחות, ניקיתי את הבית וישנתי הרבה. ראית אותי אוכלת קצת פחות וישנה פחות טוב.

ומצד שני, ניסיתי לצרוח לעולם. ואף אחד לא שמע, ככל הנראה.

קשה לשמוע טוב כשהגב מופנה.

אז אני מאריכה שוב בפוסט שנכתב הרבה יותר טוב כבר מקודם,

כי טוב לפרוק שוב. וטוב להתחפר עמוק ברגשות המיותרים והמיואשים האלה, טוב לחזור הביתה.

חיטוט מתועב שכזה, ברגשות דוחים שכאלו.

אבל מתחשק לי, ודי.

כרגיל.

אתה יודע, כנראה בשלב מסויים אצטרך ללמוד לא לשחק עם העולם. אאלץ להביט לטעויות שלי בעיניים ולהסכים איתן. להגיד, "נכון, העולם אכזר והוא ניצח. נכון".

ואתה יודע, כנראה שבסופו של דבר אלמד את הלקח שלי, למרות שקשה לי להאמין בכך. אני עדיין סומכת על אנשים, לצערי.

אנשים שאיכזבו אותי, שלא עמדו בציפיותי המגוחכות. אולי אני עדיין ילדה קטנה, אחרי כל.

למרות שחשבתי שעברתי ולמדתי די והותר,

למרות שחשבתי שאני עצמי הדגמתי באופיי המכוער עד כמה אנשים עלולים להיות מרושעים לפעמים.

מכשפה שכמותי.

אבל אתה יודע?

הכאב עדיין לא עצום כמו שזכרתי אותו. אז בינתיים אני רק נשאבת לזיכרונות מייסרים, רגשות שידעתי לצערי ועדיין לא שבו לתקוף במלואם.

ואני ממש מתה מפחד מהרגע בו הכאב יגיע לשיאו, וההבנה תכה בי,

ההבנה שאתה לא שם כדי לתמוך בי.

כי בגדת.

טוב, אז הצלחתי לשחזר לפחות קצת ממה שהיה.

דעיכה.

היא ישבה שם איתי על הספה, אוחזת בידי וממאנת לבכות, ופתאום ראיתי אותה מתכווצת לה. מתגמדת לי מול העיניים.

לפתע היא הייתה כל כך קטנה.

כל כך קטנה.

עצוב לי שהשתנתי כל כך מאז הפעם האחרונה שראית אותי באמת. עצוב לי שלעולם לא נוכל לחזור אחורה ולתקן את העוול שנגרם כאן לשתינו.

תפסיקו להסתכל עלי ככה ולשתוק, תפסיקו לנעוץ בי מבטים בדממה.

כאילו הכל בסדר.

כאילו אני נורמאלית.

כאילו אני חלק מכן.

אני לא.

תפסיקו להיתמם, ותפסיקו לסכן את התמימות הזאת לידי.

אני לא ראויה לזה, אתן לא רואות? אתן לא מבינות כמה אני שגויה? כמה פגומה?

אני נגועה. מחוללת. טמאה.

אני לא שווה את זה, לא שווה אתכן.

חבורת בנות עליזות, כל אחת וחיי הבארבי הנוצצים שלה, שנסדקו אך מעט בקצוות ובפינות.

צוחקות, מקטרות, מתלהמות, שואפות, חולמות, רוגשות.

ואני?  אני עם הסטיות שלי, השדים שלי, הטירופים שלי, הפסיכוזה העצורה בי.

אני לא ראויה לקחת חלק בזה. לא שייכת.

תפסיקו לגעת בי, ללטף, להתבונן עמוק בעיניים, לחבק ולנשק, להתייחס אלי כאל שווה.

אני שונה. אני דוחה.

אני מגעילה את עצמי.

עם כל רגע שעובר, כל שינוי קטן מהסוג הזה שמתחולל ומתהווה בי, בא לי לרוץ החוצה ולצרוח בכל הכוח. בא לי ליפול בברכיים כושלות על האדמה ולשרוט לעצמי את הפנים עד שהדמעות, הדם והבוץ יתערבבו לזוהמה שתשקף את מה שמסתתר אצלי עמוק בפנים.

אני שרוטה. משהו לא בסדר אצלי.

אני מסתכלת. נועצת  בכן מבטים בעצמי. לא מסוגלת להוריד את המבט. מתאווה למשהו לא לי, משהו לא מושג שלא אמור להיות קיים בכלל.

המחשבות שלי אוכלות אותי מבפנים, כאילו בכוונה מסתערות כדי לפגוע.

"רואה? רואה כמה את מבחילה? תראי אותה, תתעמקי בה... ועכשיו תחשבי טוב טוב עם עצמך על מה שעבר לך בראש הרגע".

אני והטינופת שבאה איתי משם,

ככה רובצת לכן כמו איזה שרץ מלוכלך בבית הספר הטהור שלכן.

תתרחקו ממני. אני פגע רע. סכנה.

מפלצת.

עריכה משיעור כימיה:

אולי כל מה שאני צריכה זה גבולות.

מה אני עושה כאן בכלל? איך נכנסתי למציאות הזאת?

רסקיו. רסקיו כל היום.

אולי אני צריכה קצת בדידות.

כן, אני כנראה כן צריכה את הריקבו ןהזה בתוך עצמי עכישו. להתבשל לבד בשקט במיץ עד שהכל יתפרץ.

קצת מנוחה, קצת רגיעה.

ולישון.

אני מתגעגעת אליך. למה הכל חייב ללכת ככה?

למה הכל זורם לכיוו ןהלא נכון?

כל מה שביקשתי זה קצת שלווה. נגור ביחד באותה מערכת סגורה, מבודדת, מציאות משלנו,

מציאות נפרדת.

פאקינג מציאות נפרדת,

ושישרף העולם.

להתבודד לתוכה, להסתגר לתוכה, ולחלום בהקיץ מבפנים.

כמו בקופסאת שימורים, אף פעם לא להיפגע באמת.

ותמיד יהיה לנו לאן לברוח, תמיד יהיה לאן לחזור.