פצעים ונשיקות

הייתי שם. הייתי שם. הייתי שם.

טוב, לא הייתי ספציפית שם בפנים, אבל הייתי רחוב אחד מעבר, עומדת עם חברים מחוץ למועדון הEVE אחרי מסיבה להט"בית גאה,

מחכה שחבר שלי ירד מהדראג - יפשוט את השמלה בה הופיע ויסיר את האיפור...

עמדנו שם, מתלבטים לאן ללכת.

האם להישאר בת"א, ללכת למועדון אחר, ללכת לים או אולי לחזור לירושלים?

חבר אחד שלי החליט ללכת לברנוער. הוא ניסה לשדל אותנו להצטרף אליו, וחברה שלי מצידה ניסתה לשכנע אותו להישאר. מאוחר יותר הבנו שהעובדה שהיא עיכבה אותו איתנו אולי הצילה אותו מירי... הוא פשוט הגיע לשם כמה דקות מאוחר מידי. למזלו.

חיכינו שם, ואני וחבר שלי בדיוק דיברנו על איך שתל אביב זו עיר חמה ובעיקר דוחה ומגעילה, ועל זה שהדבר היחיד שטב העיר הזו הוא הקבלה שלה לגייז.

ואז הגיע הטלפון ההוא, או אולי זה היה אסמס- אני כבר לא בטוחה,

אני רק זוכרת שחברה שלי אמרה פתאום, "היה ירי בברנוער".

לקח לכולם כמה שניות לקלוט מה לעזאזל היא אמרה הרגע, ואז התחיל מרתון השיחות המוכר לי כל כך מימי האינטיפאדה.

כל אחד התקשר לכמה חבר'ה שהוא מכיר שאולי במקרה היו שם.

גם אני התקשרתי. לחבר שלי שנוהג ללכת לשם, ולבר המזל ההוא שאיחר לשם בזכות חברה שלי.

זה היה... מוזר. סוריאליסטי. לא מציאותי.

עמדנו שם נבוכים, לא ידענו מה לעשות.

הרוצח עוד הסתובב חופשי, נמלט כשהוא חמוש ברובה. רק רחוב אחד לידנו. אחרי שירה באנשים שאנחנו הכרנו.

בהחלטה מהירה, הגענו למסקנה שעדיף לחזור לירושלים כמה שיותר מהר. לצאת מאיזור האירוע לפני שהוא ימצא גם אותנו.

למרבה הבושה לאנושות, לאורך כל הדרך חזרה למרכזית, מלווים בקולות הסירנות של אמבולנסים ומשטרה, חברי ניסו לטשטש את העובדה שגם הם, בני נוער, גייז.

הגענו לירושלים ופנינו כולנו לבית הפתוח, מקום המפלט שהכרנו כמקום הבטוח בשבילנו, מקום שבו נקבל תשובות ועידכונים למה שקרה.

כל הלילה המשכנו להקשיב למבזקי חדשות, לאסמסים, טלפונים, כל דבר שיכל להעניק קצת מידע.

לאט לאט מספר הפצועים קשה הפך להרוגים, ואנשים נלחצו יותר ויותר.

חברה שלי התחילה לצרוח באמצע האוטובוס כי חשבה שחברתה נורתה.

ואני? אני לא קלטתי כלום.

רק זועזעתי מכך שבני נוער בגילי, ילדים, יצאו לבלות- ויכול להיות ששיקול הדעת הספונטני הריגעי ההוא בעצם הוביל למותם.

שלבטי ה- "לצאת היום? אולי אשאר בבית? טוב, נו, אני גר קרוב והבטחתי להם שאבוא"... ההחלטה הקטנה והטיפשית הזאת הכריעה הכל.

מציק לי לחשוב שאפשר להגיד, "הם היו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון."

כי אין. המפשט הזה לעולם לא יהיה הנכון.

מי החליט שתל אביב, תל אביב פור גאד סייק, ועוד בר לנוער גאה בתל-אביב-בירת-הגייז-בישראל, מי החליט שזה המקום הלא נכון? איך המקום הזה יכול להיות לא בטוח לאנשים שלהם הוא נועד?

והזמן? איך לעזאזל קורה שבמשך 40 שנה מאז סטנוול, אחרי כל מצעדי הגאווה והקבלה שהתחילה הקהילה לקבל... איך קורה שבימנו אנו אנשים עוד מרשים לעצמם להרוג ילדים על רקע נטייתם המינית?

מאוחר יותר, כשהגענו לבית הפתוח, ישבנו כמעין קבוצת תמיכה משונה בה כל אחד סיפר מה הוא יודע, איך הוא מרגיש ומה מיקומו בעניין.

היה לי קשה לדבר. לא ידעתי מה להגיד.

לא ידעתי מה לחשוב.

לא הבנתי.

רק אז, כשיונתן המנכ"ל הזכיר את הלוויות שיתקימו למחרת, רק אז הבנתי.

רק אז הפנמתי.

לוויה. ילד בן גילי מת, סיים הערב את חייו הקצרים כל כך בלי סיבה ממשית.

אמא אחת תעמוד ליד מצבה אחת טריה, וכשישאלו אותה "למה?", היא תגיד...."כי הוא היה הומו." 

אולי היא אפילו לא ידעה.

אני לא יודעת מה להגיד, באמת שלא.

קשה לי להאמין שאידיוט אחד יכול להחליט לסיים לכמה צעירים את החיים רק כי מה שהם עושים במיטה לא מוצא חן בעיניו. רק כי אורח החיים שלהם אולי שונה מהנורמות המסריחות שעליהן הוא גדל.

איך אדם כל כך מזעזע יכול להתפתח בחברה האנושית כיום? איך דיעות כאלה עדיין קיימות?!

הכי משונה לי זה מה שקורה עכשיו. כשיצאתי בשלוש לפנות בוקר מהבית הפתוח לתפוס את האוטובוס האחרון, נתקלתי בחברה שלי. היא סיפרה לי על העבודה שלה למחרת ועל כל מיני שטויות.

כל מה שעבר לי בראש זה, "היי, את לא יודעת? את עוד יוצאת לבלות? איך לא שמעת שלכמה אנשים אחרים נעצר היום העולם? ואיך אנשים ממשיכים כאילו כלום?"

ועכשיו, כשכל הפייסבוק שלי מוצף בנרות נשמה ודגלי גאווה... זה בכלל הזוי.

אני לא בטוחה איך לסיים את הפוסט הזה, אם יש לו בכלל סיום ראוי.

אני רק יודעת שמפחיד אותי לחשוב שסגרו אתמול בערב כמה ממועדוני הגייז בת"א כי לא היה בטוח יותר להיות שם,

אני רק יודעת שאנשים שאני מכירה ישבו היום בלוויות של חברים שאולי עוד היו בארון,

אני רק יודעת שבמזל זה לא היה הערב שלי.

ומה עושים עכשיו?

[לכתבה בYNET- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3755393,00.html]

תמליצו?

חשוב לי שאנשים ידעו.

חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה. חופשיה.

כל התקריות הקטנות האלה מהזמן האחרון רק מוכיחות לי את זה- ואני מקווה שהן לא מטעות ומסמאות אותי לשווא.

תקרית הדודו, תקרית הטלפון.... הכל.

אני בסדר. אני שפויה שוב. וחופשיה - אני מקווה שלגמרי לשם שינוי.

יש לי אור של קיץ, ויש לי עבודה שכוללת ספורט, כסף ועיסוק לרוב היום,

יש לי קומץ אנשים פעוטים שאכפת לי מהם,

אבל הכי חשוב- יש לי אותי.

רק קצת עייפה יותר, זה הכל.

נה הא הא.

עריכה:

[סתם כי אין לי כח לכתוב פוסט חדש.. ממילא אף אחד לא קורא אז למי אכפת]:

יש היום 25 מעלות ואני המאושרת באדם- זה כזה מזגאוויר כיפי של סתיו.

נדמה לי. עוד לא יצאתי החוצה.

הממפף, אני יוצאת לעבודה עוד איזה 10 דקות, ובינתיים נשארת להסתלבט בבית.

קערת דגני מולטי-צ'יריוס עם חלב וכל השטויות האלה שנורא אופנתיות בבוקר.

אני מתלבטת אם לצבוע כמה פסים קטנים בירוק- רק פסים קטנטנים, כי עוד נשאר לי טיפה של ירוק וקצת חומר מחמצן.

אני פשוט לא רוצה שאחרי שיגמר הירוק יהיו לי פסים קטנים בלונדיניים. מילא היו לבנים, אבל בלונד??

טוב, רק רציתי להכניס לפה שאלון שבועי קצר בעצם...

:)

אז תשובות לשאלון השבועי:

באיזה צד של הכוס את שותה את המשקה שלך?
...יש צדדים לכוס?
טוף, נראה לי שאם זה ספל אני מחזיקה את הידית בימין, לא יודעת.

באיזה יד את מחזיקה את המזלג?
שמאל.

באיזה אצבע את מגרדת באוזן?
בבוהן כף הרגל. לא יודעת!!

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת קמה בבוקר?
בודקת מה השעה ומקללת על ששוב שקמתי ב9 ולא ב11.
יורדת מהמיטה, עוברת דרך המראה לבדוק כמה אני מזעזעת על הבוקר הפעם והולכת לשטוף פנים ולצחצח שיניים.

איך את מחזיקה את הספר כשאת קוראת בשכיבה? ובישיבה?
כזה.... עם הידיים.
מחזיקה אותו. אתם מכירים צורות שונות יעני?

מה הדבר הראשון שאת עושה כשאת נכנסת הביתה?
פולטת הי למי שבסביבה והולכת לזרוק את התיק שלי בחדר.

האם את נועלת קודם את נעל ימין או קודם את נעל שמאל?
מה שיוצא, נראה לי.


האם את מלבישה גרב ונעל ואז עוד גרב ונעל או 2 גרביים ואז 2 נעליים?
2 גרביים ו2 נעליים.

מה את עושה כשאת הולכת ברחוב וממש ממש משעמם לך?
שומעת מוזיקה בדר"כ, אז אף פעם לא כ-ז-ה משעמם.
הכי גרוע אני בודקת את ההשתקפות שלי בחלונות ראווה ומסתכלת על עוברים ושבים...
טוב, על מי אניעובדת. אני תמדי מסתכלת על אנשים ברחוב.

תני דוגמא לחפץ בבית שלך שבחיים לא התעמקת בו. הסבירי.
*יוצאת לסיור קצר בבית*
הא!
כד חלב ישן כזה שיש לנו על ארונות המטבח.
יש לנו תקרה בגובה של 3 וחצי מטר בערך, אז בעצם יש המון מקום מעל הארונות. תודות לכך אבא שלי מילא את המרווח בכל מיני צינצנות עם אוכל מיובש וכאלה לקישוט. אל תשאלו אותי.
בכל אופן יש שם גם כד חלב כזה של רפת בין השאר. חמוד קטן.

האם כדי לכתוב את צריכה להתרכז בנקודה משעממת או להתבונן מסביב ולקבל מוזה?
לא.
כדי לכתוב אני צריכה לחשוב, זה הכל.

האם כשאת הולכת את מסתכלת למטה או קדימה?
באלכסון, קצת קדימה וקצת למטה.

כשאת חייבת לספר למישהו משהו, למי תחייגי ראשונה?
תלוי אם זה קשור למישהו ספציפי,
אבל אני מניחה שאם זה סתם שטות אני אתקשר לאגרול.

האם את קודם מפהקת ואז נמתחת או קודם נמתחת ואז מפהקת?
גם וגם.

תני דוגמא להרגל שעם השנים את מבצעת ביתר מקצועיות.
לשקר להורים.
><

ותוך כדי התמקדות חוזרת ונשנית על אותם משפטים בכיתי לאורך כל הדרך.

באמת אכפת לה ממני.

באמת אכפת.

אני משמעותית לה. היא הכירה אותי. היא כתבה כל כך הרבה דברים נכונים שנגעו בי, והיא חתמה באהבה.

אכפת לה והיא צודקת בהכל.

יש לי מחנכת מדהימה,

ואני ברת מזל שנפל בחלקי אוצר שכזה.

אתמול בלילה, בשעה מאוחרת מכדי שמוחי יתפקד כראוי,

היית גלויה ואמרת שאת חוששת כל שנה לחזור לחנך.

אמרת שאת לא רוצה להרגיש שאת בוגדת בתלמידותייך הקודמות, מזניחה את ההכרות איתן לטובת בנות חדשות מתחלפות.

את יודעת מה אני חושבת?

בזכותך עליתי. חלק ניכר מההתקדמות שלי נזקף אצלי לזכותך.

אם לא הייתה לנו את השיחה הראשונה ההיא שבה סיפרתי הכל, כנראה הייית מתפרקת.

ואם לא את שדירבנת אותי ללכת לפסיכולוג ולהתקדם בשביל עצמי, בטוח הייתי מתפרקת.

אני מפחדת אפילו לחשוב כמה גדולה הייתה התרומה שלך לשנה שלי.

אז אני חושבת שאי-חזרתך לחנך עוד כיתות שקולה בעיני כעבירה פלילית.

למנוע מבנות את הפריבילגיה להתחנך אצל מורה כמוך זה פשוט חוסר צדק... פשע.

רק לדעת שאולי תעזרי לעוד בנות במצבים כמו שאני הייתי בהם- רק לדעת את זה בעתיד יעשה לי טוב על הלב.

אם את רוצה בטובתן של עוד בנות,

תחזרי ללמד.

ואני יודעת שתהיי מדהימה.

התעודה שלי מוצלחת. לא משהו מיוחד בעיני,

אבל אמא שלי הגאה התקשרה למחנכת להודות לה ואפילו נתנה לי מתנה קטנה.

אבא שלי חזר ונישק אותי, ושניהם התנהגו כאילו עד עכשיו הייתי התלמידה הגרועה עלי אדמות [היי, הסתכלתם פעם על הציונים הסופיים שלי? הם היו גבוהים מאוד למרות ההתנהלות שלי], וכאילו עברתי כברת דרך מטורפת.

הציונים שלי בכלל ירדו השנה. רק ההערכות עלו.

זה די הצחיק אותי.

אה, והטיול?

המסלול היה מחורבן ומיותר, וגם לא אמרו לנו שנוכל להיכנס למים אז לאף אחת לא היו דברים להחלפה, וכמעט לא נכנסו בנות.

גם לא אמרו להביא אוכל לכל היום, אז אכלנו [בקושי!] רק מאוחר בערב.

קיבלנו תעודות ב12 בלילה,

והלינה הייתה כל כך מחורבנת שלא כדאי לדבר.

נזכרו לכבות את האורות [שעשו כאב ראש נוראי] רק ב3 בבוקר,

וגם אז החמשושות המזדיינות לא סתמו את הפה.

מה שכן, זה הכין אותי טוב להיות שמיניסטית- "אתן מוכנות ל2 דקות להעמיד פנים שאתן בוגרות יותר ממה שאתן, ולתת למאהל הזה לישון בשקט?!"

הן לא סתמו. הן פאקינ לא סתמו.

וכשהן כן נזכרו לסתום ב4 בבוקר, התחיל המואזין.

היו תנאים כל כך מחורבנים...

והיה כל כך כיף.

והכל כי אני כלכך אוהבת את השכבה שלי!!!!!

אני שמחה שאני עולה לי"ב דווקא איתן.

אני דופקת חתיכת התחנחנות.

ואני כלכך מזלזלת בעצמי כשאני רואה את מידת החנופה שאני מקיאה על אנשים.

הרגע נשבר לי המזלג ביד.

...אז המשכתי לאכול עם מזלג שבור.

עריכה:

ישבתי לידו, דיברתי אליו.

"אתה יודע?" שאלתי. "בעצם לא היה כל כך נורא היום. נכון, הסרט היה מחורבן, אבל הגלידה הייתה ממש טעימה, ובכלל- תמיד רציתי לעמוד על הגשר הזה, כמו איזה חלק מסרט".

הוא שתק, בחר שלא לענות לי. זה לא שינה לי הרבה.

אחזתי בידו, מטיילת עם ציפורני על העור הלבן של גב ידו והופכת אותה,

משרטטת את קו החיים שלו. ממשיכה אותו עוד קצת, אחרי שכבר נגמר.

זרקנו את עצמנו באמצע הכביש ככה שבעצם היה בזה קצת מין הסיכון, אבל בשעה כזאת מאוחרת בלילה לא ממש ציפיתי שתבוא עוד מכונית.

אז המשכתי לדבר אליו.

"אף פעם לא סיפרת לי שאתה אוהב מנטה צ'יפ. כשדיברנו על חתונה - זוכר? כשהיינו קצת יותר קטנים הזכרנו את הנושא בצחוק - יכולת להגיד אז משהו על הטעם שיהיה בעוגה."

הוא המשיך לשתוק, בוהה בשמים. אולי קצת פוזל לכיווני.

"מעולם לא היית הטיפוס הפטפטן, אני יודעת. חתיכת שתקן. אבל אני עדיין אוהבת אותך, זה בסדר". חייכתי אליו ורכנתי אליו, לנשק לשפתיו הצבועות באדום-אדום הזה.

המשכנו לשבת כך, אני מברברת קצת מידי פעם והוא רק נהנה מהרגע הגנוב הזה כשידו מונחת על ירכי, וידי מלטפת ואוחזת אותה מעל.

בדיוק הסטתי בעדינות את קווצת השיער השחור שנפלה על עיני התכלת שלו כשהאורות התקרבו.

בהתחלה לא ראיתי אותם, ואח"כ כשהסירנות נשמעו ניסיתי לגונן עליו. שלא יתקרבו יותר מידי.

כשהפרמדיקים ירדו בקפיצה מהדלתות האחוריות והתחילו למשוך אלונקות, צועקים לתוך מכשיר הקשר שטויות על נפגע ראש בתאונת דרכים,

החלטתי שהגיע הזמן לנסות לעוף משם.

"אלכס, קום", לחשתי לו. "זוז כבר, קדימה." התחלתי למשוך אותו בעדינות. הוא לא זז, החתיכת אגואיסט הזה. לא זז, קיבינימאט.

החדר העטוף קירות בלבן הלחיץ אותי קצת.

"אלכס," ניסיתי שוב. "אלכס, בוא נלך. אני לא אוהבת את המקום הזה."

הוא צחק עלי. ראיתי את החיוך מתגנב לזוויות פיו.

המניאק הקטן שלי צחק עלי.

ולמרות הכל נישארתי שם איתו, עד שהם הרימו אותי בכח, ומשתוללת גררו אותי ממנו.

למרות הכל באתי כשהורידו אותו לשם, לבוש לבן צחור.

ורגע לפני שסגרו עליו מכל הכיוונים וחנקו אותו, רגע לפני שכל מה שנותר זה להשליך לכיוונו קומץ פרחים ומילות פרידה יפות, רגע לפני שידיים איתנות אחזו בכתפי ולקחו אותי משם...

למרות הכל רגע לפני כל זה אחזתי בידו, משרטטת בציפרני את קו החיים הלבן שלו וממשיכה אותו עוד קצת,

אחרי שכבר נגמר.

אין לי בכלל מוזה והקטע כתוב נורא,

פשוט רציתי להוציא את העלילה הזאת מהמערכת. חבל שבחרתי להוציא אותה דווקא כשאי כלכך לא מרוכזת.

"...עמדתי מול המראה, משיבה לה מבט נוקב ומחושב,

ולשבריר שניה הרגשתי יפה שוב. יפהפייה.

מלאת כח. עצמתית. נהדרת, חזקה, שלטת. מדהימה.

הייתי כל מה שהייתי צריכה להיות, ובו ברגע גמרתי אומר בליבי שבקרב הזה לא אוותר ולא אחזור אחורה. בקרב הזה אנצח, ואת - את תעמדי בצד, נבוכה ומופסדת.

אהיה טובה כל כך עד שעינייך יצאו מחוריהן. מבט אחד בי ותבקשי נפשך להתפרק.

אתלבש בטוב טעם, יפה מתמיד. שערי יבריק בדיוק בגוון המושלם, פני יזהרו בנגה בוהק, כל כולי אזרח כמו הלבנה.

אהיה מסחררת, עוצרת נשימה. מבטים ברחוב ילכדו בי, גם מבטך לא יסור ממני. תשוועי לקירבה אלי, כל קרבה שהיא בנמצא.

אהיה שנונה מתמיד, מבריקה ממש, מצחיקה ומרשימה. אהיה סוחפת, מטריפה.

תעריצי אותי מרחוק, תסגדי לי.

מבט אחד במראה- תמציתי אך חודר- וידעתי שאני מסוגלת. אני יכולה לך, הא.

אני יכולה להיות היא, אני יכולה להיות אני, ואהיה אני.

בקור נושב ומחוכם הפנתי את גבי למראה, מסתובבת ויוצאת מהחדר, וידעתי, ידעתי-

השמיים הם הגבול רק למי שאין האמצעים לעקוף אותם"...

כמה דברים מעניינים מהלילה האחרון:

• עגיל בלשון זה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי. בפעם הבאה אני פשוט אחליף חזרה לעיגולים הקטנים מהכסף ואז יהיה יותר נורמאלי.
• יש לי צמידי גאווה מגניבים, ואני בדרך לעשות אחד ענקי ומסובך ומדהים בלה בלה.
• לנסות להוציא כוס מתוך כוס שכבר יש בה קולה זה לא קל ולא חכם.
• פיצה עם תירס זה כן טעים
• טבק בטעם ממתקים לא טעים. בכלל לא.
• וגם לא ג'לי עם אלכוהול!!!!
• אני שונאת אנשים שחופרים על הצבא כי הם שרופים מידי, ומתלהמים על כל שטות. וגם את צמד המילים "שבירת כוס".
• המאוורר בחדר של אחות של מור מנגן ממש נחמד...
• לישון בחזיה זה נוח.
• מיאו. :)

זהו? חח היה כיף... ומוזר מאוד.

ומעייף.

עריכה:

...ויותר לא תפילי אותי, את שומעת?

מהיום אני חזקה.

חזקה לבד, ולא זקוקה לך.

לבד, את שומעת?

חזקה. אני מסוגלת. רק אני.

יותר לא אכאב אותך, הבנת?

כשתעלי בזיכרוני ליבי לא ייצבט במדקרת כאב.

אני לעצמי, בלעדיך. לא תלויה בך.

לא תלויה. אני ואני ואני.

אכאב. לא.

אני חייבת את זה לעצמך,

ובעיקר לעצמי.

בודדה. חזקה. נטולת כאב.

נטולת רגש.

כל דבר, כל דבר, כל דבר, סקס סמים ורוקנרול,

אבל לא את.

היית סם חזק יותר מכל דבר שהכרתי.

לכי לך כמות שבאת, מסתחררת ונפרמת מחיי

באותה הצורה בה נרקמת לתוכם.

את חופשיה עכשיו, נטולת דאגות ובעיות ואני,

חופשיה כמו ציפור לעשות ככל העולה על רוחך.

לא תצטרכי לדאוג לי יותר...

לא אהיה שם.

אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך.

אותך,

       אוהבת,

                 אני.

החוצה, את שומעת?

לא תפילי. לא תכאיבי. לא תזרמי בעורקיי.

לא אפול. לא אכאב. לא אפצע בגללך שוב.

אני כבר לא אוהבת.

תהני לך.

[דחף כתיבה מהול במוזה משונה, סליחה.]

חחח אני יודעת שזה לא נשמע אמין, אבל תצטרכו להתחיל לסמוך עלי...

כבר תיכננו הכל, משמלות הכלה ועד לבית שנגור בו,

מהחתול שיהיה ועד לפוסטר מעל המיטה.

רק מה? אנחנו לא ביחד, אז זו מערכת יחסים פתוחה... אני זמינה להצעות ^^ חחח

There's a ring around my finger

, But will you change your mind?

And you tell me that I'm beautiful,

 But that could be a lie

 Are you a heartbreaker?

Maybe you want me for the ride

What if I'm fallin' for a heartbreaker?

And everything is just a lie

I won't be leavin' here alive

I won't be leavin' here alive, no

Temporary happiness is like waiting for the knife

 Cause I'm always watchin' for someone to show their darker side

So maybe I'll sit back and just enjoy all this for now

Watch it all play out, see if you really stick around

But there's always this one question

That keeps me up at night

Are you my greatest love

Or disappointment in my life?

... אני לא מבינה איך בכל פעם מחדש את מצליחה לגרום לי להרגיש ככה, קטנה וחסרת משמעות.

ליד כל אחד אחר אני מצליחה להיות מצחיקה או שנונה או אולהים יודע מה,

ורק לידך- נכה.

אני פולטת שטויות בקצת מסחרר, ואומרת את הדברים הכי לא נכונים שאפשר; בטוחה שאולי זה מה שיצחיק אותך ויגרום לך לחבב אותי, ונוכחת בכל פעם מחדש לגלות כמה אני טועה.

אני לא מבינה איך רק לידך אני מרגישה ככה, מסוחררת ומבולבלת, ילדה קטנה שוב.

חשה בת 14, טיפשה מתלהבת מהסוג שאני הכי שונאת-

וכלכך נואשת.

למה? אחרי הכל, את לא הרבה יותר מגניבה או חכמה ממני, וגם לא הרבה יותר יפה. הטעם שלך במוזיקה לא מלהיב יותר משלי, והחברים שלך לא מגניבים יותר. את אמנם מוכשרת ומצחיקה ובעלת טעם טוב, אבל את זה אפשר למצוא בכל אחת כמעט.

אני יודעת, ואני רואה על עצמי, את התסמינים המוכרים.

אני יודעת שאני רוצה, משוועת, לקצת תשומת לב מהסוג ההוא.

אני הופכת אותך לאיזו אלילה במחשבות שלי,

משהו שאסור.

לילית.

כל מה שרציתי זה רק להיות חברה טובה שלך.

ידידה.

מישהי שתעריכי, שלא תתייחסי אליה בסנוביות.

אני בטוחה שבעצם את לא מתייחסת אלי ככה כל הזמן ואני בסרטים, אבל ככה אני מרגישה וזה לא עושה את זה קל יותר.

אני אמורה להיות דלוקה על מישהו עכשיו. בן אחד ממש חמוד שאני מכירה.

אז איך בכל פעם שאני מתחילה לחשוב עליו, אני מוצאת את עצמי זורמת ובסופו של דבר חושבת עליך?

את מוכנה להסביר לי איך?

את רק בנאדם, למען ה'.

למה את לא יוצאת לי מהראש?!

אני שונאת אותך,

ואת כל החברים שלך.

תמותו.