פעם, בויצמן, לימדו אותנו על מין חומר כזה שמגיב לאור שמש. בחושך מוחלט הוא לא מזיק ולא עושה כלום,
אבל באור הוא מעכל את עצמו ואת מה שמסביבו, קטלני.
התכוונו לטפל איתו בסרטן ככה- להזיק אותו ישר לגידול בחושך אטום, ואז להאיר עם פנס ישירות על המקום הנגוע. והכל יעלם מעצמו תוך כמה זמן.
אהבה מזכירה לי את החומר הזה לפעמים.
היא מוזרקת לורידים, שוטפת אותם מבפנים וממלאת אותם.
רוב הזמן, אני מניחה, היא עוד בסדר שם, רק ממסטלת את הבנאדם, וכל הצריבות שלה מבפנים הן לטובה.
היא זורמת בעורקים במקום דם, מניעה את הבנאדם בהיגיון פרטי משלה.
אבל כשמשהו מצית אותה, והיא מתחילה להגיב ולהפוך לשנאה... כשמשהו מבחוץ משנה את טבעה...
הו, מסכן האדם שבעורקיו היא זורמת.
הוא לכוד בתוך עצמו, מה שמניע את חייו וטבעו עמוק בתוכו, מתחת לעורו- הוא, הוא הדבר שמעכל אותו.
שורף מבפנים.
לפתע פתאום האהבה הופכת להיות ברזל מלובן שהוצמד עמוק לתוך הבשר,
ופתאום אתה מתחרט שנתת לזה להיכנס בכלל מלכתחילה.
אתה מסוגל רק להתחנן שתעזוב אותך, שהיא תצא לך מהוריד וגמרנו, לא יותר טוב ככה?
שתשאיר את כלי הדם שרופים, מכוסים כוויות, אבל לפחות שתפסיק לצרוב ככה.
יש לי את הפנטזיה הלא מוגדרת הזו. היא תמיד בגדר חלום רחוק מבחינתי, חלום שהלוואי שיכל להתממש למציאות.
דירה קטנה, פרטית, מקום סתור ומלא בי. דירה של חדר, מטבח ומקלחון.
וספה מרופטת כזו ליד שולחן קפה רעוע.
דירה שבבוקר מתעוררים בה, ואור שמש מבליח מבעד לתריסים החצי מוגפים. גורם למיצמוץ כזה, והתהפכות על הכר לצד השני, ליצור כפית שוב, שהשתחררה איכשהו במהלך הלילה.
כזו מציאות שבה ב9 מחליטים שדי, וצריך לצאת מהמיטה. מתקלחים על הבוקר, מדליקים את הרדיו ושומעים שוב את אותה מוזיקה מעפנה, אולי מדי פעם יצוץ איזה שיר מלא נוסטלגיה. יורדים למכולת עם הכלב או הכלבה, מה-שלא-יהיה-שישן-איתנו-בלילה-במיטה, כדי לקנות לחם וביצים לארוחת הבוקר.
ולחזור שוב, כי נגמר החלב לקפה ששותים כמו מים, ושוב נגמרו הסיגריות המסריחות שמעשנים בשרשראות מהמרפסת הזעירה.
אולי גם יוצאים לעבוד אחר כך, אני כבר לא בטוחה.
חשבתי יותר לכיוון הכתיבה, זה ברור מאליו. פשוט לשבת ולכתוב ימים שלמים, ואולי לצייר קצת בהפסקות.
לנסות להתפרנס מכתיבה זולה שמעולם לא תפסה יותר מידי עמוק- ולחיות על הגרושים של הרגע.
אבל מה זה משנה שחיים בפשטות שכזו,
זה מה שהכי יפה- כשאוהבים בלי הפסקה.
לצאת לרחוב חבוקים ביחד, לתת לרוח לסתור את השיער, לטייל בלי משמעות.
אולי הכלבה רצה שני מטרים לפנינו.
איזו פנטזיה.
*אני חייבת לכתוב את זה מתישהו כמו שצריך*
אני מכורה לאנשים שיוצרים. ליצירה בכלל.
אני מסוגלת לשבת שעות, מרותקת, בוהה בחברה שלי מנגנת סולמות.
אני יכולה להצטמרר ולהתרגש רק מלשמוע חברה מזמרת איזו שורה מסולסלת. מזמזמת, אפילו.
ואיך חברים שלי מסוגלים להגיד "מה, זה? זה כלום, זה בכלל לא שווה משהו, אני כולה מנגנת רק 57489 שנים...", "כן, הקול שלי בכלל לא מחומם עכשיו ואני תמיד מזייפת", וואו- אתם לא רואים כמה אתם גורעים מערככם שלא לצורך?
הרי גם אני וגם אתם יודעים שזה בא מכישרון. ואם אתם לא יודעים את זה, אין לכם מושג כמה אתם מפסידים.
אני מסוגלת לשבת שעות, פשוט להסתכל על היצירה שלהם. להתפעם. לחלום שאצליח ללמוד מהם, שיום אחד גם אני אהיה ככה.
לראות את האצבעות שלה מטפסות ויורדות , זריזות כברק על המיתרים, הקשת נעה בחינניות תחת אצבעותיה,
להביט בפריטה העדינה שלו, או אולי האגרסיבית- תלוי בכלי ובשיר, לראות איך הוא משלב הרמוניה שכזאת והופך אותה לשיר,
להתבונן נדהמת בידיה המתרוצצות על הקלידים, מפיקות מנגינות שלא הייתי חולמת להצליח בקורדינאציה שכזו,
להקשיב בדממה מתפעמת לצלילים היפיפיים שנפלטים מפיה כהרף עין, לזהות את הדקויות הקטנות, השינויים בטונים, הקול הצלול והזך-
כל אלו הן מתנות שניתנו להם,
ואני מסוגלת רק לשבת בצד ולהתפוצץ מקנאה, כמו ילדה קטנה.
אני מכורה גם לסוגים אחרים של יצירה.
אני מעריכה כתיבה טובה, וגם בזה יש לא מעט קנאה מצידי- גם אני אני מראה רק שמץ כשאני מחמיאה.
אני הרי מכירה ספרים, וקראתי מספיק והותר כדי לדעת מתי לחברים יש את היכולת.
אני מתפעלת כל פעם מחדש מיכולת הניסוח של אנשים, מצורת ההתבטאות הנוחה שלהם, הנעימה שלהם, העמוקה, והחזקה,
והשפה- אוצר המילים העשיר של אנשים מפתיע אותי לטובה שוב ושוב, הלקסיקון הנרחב שהם מצליחים להכניס לכתיבה...
אני מתרגשת ונסחפת, מיטלטלת לכאן ולכאן עם הסיפור או הקטע או השיר שכתבו...
אוהבת.
וציורים? זה בכלל מושך אותי. לראות את העבודות של אנשים כל כך יותר מוכשרים ממני,
ולדעת שנכון- אני מציירת. אבל לעולם לא כמוהם, לא באותה רמה של כישרון ודיוק ויכולת פיזית.
תמיד אמרתי שלא ממש קשה לצייר- פשוט מעתיקים לדף את התמונה שיש בראש. אבל בשנים האחרונות הבנתי יותר ויותר כמה אני טועה,
כמה צריך להיות מוצלחים באמת כדי שזה יעבוד כמו שצריך.
אני יכולה לקחת צירו של חברה- אחד שבאמת יפה ומוצא חן בעיני- ולשבת איתו שעות, לתת לעיני לשוטט על הדף ולמצוא פרטים קטנים כמו הצללות איכותיות, ניגודים משכנעים, צבעים וגוונים עשירים ועמוקים,
אני עוקבת בעיני אחרי הקוים שנמשחים או נקטעים במידת הצורך, בוחנת את כל הדקויות שהעין שלי מסוגלת לתפוס,
מתפלאת שהצליחו להעביר את היצירה הזו לפועל, לדף.
נשבת בקסם האיכות והיופי המרהיב הזה, הכאב העשיר והמובע החדות שכזו- או השמחה הקורנת ומתפרצת מכל כתם צבע על הדף...
משתדלת ללמוד כמה שרק יתאפשר לי, להחכים ולצבור ידע דרך חברים שלי.
דרך אמנים מופלאים שכאלה.
וואו.
ועליתי על עוד משהו.
עליתי עליו מזמן, למען האמת, אז זה לא מיוחד כלכך- אבל לאחרונה הכרתי יותר ויותר אנשים שיסתרו את שביעות הרצון שלי מהעניין, וזה מדאיג אותי.
הקטע הוא שאני חופרת. מה לעשות, פשוטו כמשמעו, חופרת.
הפואנטה שלי היא לפרק אנשים. למצוא את הדרך אל הגרעין שלהם פנימה. לגעת, לדעת. להבין אנשים שאכפת לי מהם ושמעניינים אותי.
אני עושה את זה המון פעמים דרך דיבור.
אני מנסה ליצור איתם שיחות הדדיות- אני משתפת כמה שאני יכולה וכמה שנראה לי מתאים באותו הרגע, ומצפה שמן הסתם זה יעורר אצלם תגובה זהה ויגרום להם לחלוק איתי את ניסיונם האישי ומחשבותיהם בעיניין.
אני גם מדברת המון על עצמי. [הנה, למשל, כל הפוסט הזה חופר עלי. וכל הבלוג הזה, בכלל].
אולי זה כי התרגלתי שאם אני מדברת- זה פותח לסובבים אותי את הפה וגם הם מדברים. ככה אני זוכה להוציא מהם שיחה בלי להתאמץ ולשכנע אותם יותר מידי.
זו טקטיקה זדונית למדי, טכניקה שפיתחתי וחיכמתי עם השנים.
אבל אולי זה מציק.
יש לי הרבה חברים בזמן האחרון, שכל מה שהם עושים זה לדבר על עצמם. איתי.
אולי לכן אני משתדלת שלא להחשיב אותם כחברים באמת טובים שלי.
הם רואים אותי ויש מתחילים לדבר על עצמם, רק חופרים כל היום בלי התחשבות מיוחדת בצד שלי. וזה יכול לעלות לי על העצבים בטירוף, זה משגע לי את השכל.
אולי זה כי הם התרגלו שמעניין אותי לשמוע את חברים שלי- אבל יש גבול, באמת! זה כבר עובר את גבול הטעם הטוב...
ומטריד אותי שאולי אני הופכת להיות כמוהם- שאני כל כך נואשת לפצות את הפה של חברי, עד שאני לא מצליחה לסתום את הפה שלי עצמי לרגע.
ואולי זה גם מעצבן אנשים שאני לא מפסיקה למשוך מהם מידע בערמומיות כזאת?
באמת שחשוב לי לדבר. זה נראה לי מגוחך לא לדבר.
נכון, לכל אחד יש את הזכות לשמור לעצמו את הקלפים הפרטיים קרוב ללב,
אבל למה שאדם ירצה באמת ובתמים לעשות את זה? כל כך נוח כשיש מישהו לספר לו דברים. כל כך טוב כשאפשר לחלוק את הרגשות והמחשבות עם מישהו שיזדהה או לפחות יבין ולא יעביר ביקורת. ואני לא נוטה להעביר ביקורת על חברים הרבה, אלא אם כן זה נראה לי ממש קריטי כי אני חושבת שהם עושים משהו מטופש שפוגע בעצמם ובאחרים.
אני יודעת שאין לי זכות לבקר הרבה אנשים מסביבי, לאור העובדה שאני לא מושלמת. ואף אחד לא מושלם.
אז מה הבעיה לחלוק פאקים עם חברים טובים? יש אנשים שאין להם פאקים, באמת? מה, זה מבייש עד כדי כך לדבר על עצמך?
אז אני מדברת. ואנשים מדברים. ואני מרגישה קרבה הולכת ומתפתחת, ואנשים שמכבדים אותי ומחבבים אותי כי הם מרגישים נוח לספר לי דברים,
אבל מצד שני אני מפחדת ליצור ניכור כי אני אחפור עמוק מידי בפצעים של אנשים ואחטט יותר מידי. ואז אשפוך פנימה את כל החרא שלי, והם ידהמו כמה הרבה זבל אני יכולה להוציא, כמה הרבה שטויות אני מכילה ומסוגלת להפגיז אותם בהן.
אני ממש בזה הרגע מפגיזה את הקוראים שעוד נשארו לחלק הזה בבולשיט שלי. ומדהים אם למישהו באמת אכפת מזה.
זה לא נראה לכם אך טבעי לדבר על הכל?
והיפוך חד- מצחיק שאני אומרת את זה אחרי כל החפירה,
אבל הפסיכו חופר לי תחיים החוצה.
וזה כאילו... די, כבר לא אכפת לי מזה, אתה לא מבין?
הדחקתי את זה מספיק כדי שבאמת כבר לא משנה לי שזה מודחק. למה אתה חייב להעלות הכל, להזכיר לי שאני בנאדם שמסוגל לבכות?
ורק עכשיו אני מבינה את הפאק המוזר הזה שהיה לי,
שכל פעם שהייתי רואה את הסרט כנפיים שבורות הייתי מתחילה לבכות באותו קטע:
"הלו."
"הי שלד, איפה את?"
"אל תקרא לי שלד, גולם".
"את בסדר?"
"לא."
"קרה לך משהו?"
"לא."
"אז מה לא בסדר?"
"כלום לא בסדר".
"אם כלום לא בסדר אז משהו בטח בסדר"
"תפסיק להתחכם כבר, יאיר. לא רואים אותך מרוב התחכמויות".
"איפה את?"
"לבד".
"תגידי לי איפה את ואני אבוא, טוב?"
"לא רוצה".
"למה?"
"כי אמא לא רוצה לראות אותי."
"אמא בבית מחכה לך, חיפשה אותך בכל העיר.. מאיה, תגידי לי איפה את ואני אבוא".
"אבל יאיר, נכון לא נורא?"
"מה לא נורא?"
"כל החיים המחורבנים האלה, נכון לא נורא?"
"ממש לא נורא."
"וגם על אבא, נכון שלא נורא?"
".... נכון לא נורא. ממש לא נורא."
"ממש לא נורא.. נכון?"
"מאיה'לה, איפה את? תגידי לי איפה את ואני אבוא".
"אני רוצה את אמא!"
"את רוצה לדבר עם אמא?"
"לא לדבר, אני רוצה שהיא תבוא"...
משהו כאן ממש מסריח לי.
שבת שלום!!!
חח..
נ.ב. מה יותר מגניב, כינור או צ'לו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
] ניקיתי את מה שאמא שלי ביקשה ממני לנקות, ועכשיו אני עומדת לראות את הסרט קלולס...