ולא, אביטל, אם את איכשהו מצליחה לקרוא את זה, אני לא רוצה עוד תגובה חסרת שם.. או תגובה בכלל. די.
אז ככה.
לאן שאני לא מסתכלת, הכל קורס. מועך אותי מכל הכיוונים עד שאני אשפך מול כולם, פשוט כי דחסו אותי כל כך חזק.
הנה משהו שכתבתי ממש באמצע הפעולה של הבית הפתוח. ליד כל האנשים שאמורים להיות החברים האהובים שלי. ליד כל האנשים שאני באמת אוהבת.:
[זה התחיל מאסוציאציות]:
"הורים.
חיים.
קשה.
מיטה. לישון. לתעות בחלום. להיאבד. להישבר. להתפרק. להתפורר. לקרוס. להתפוגג. להתפזר. ושמישהו אחר כבר ינקה.
תסתמי, תסתמי, תסתמי. אף אחד לא יקשיב, כי אף אחד לא צריך להקשיב. לסבול את השטויות שלך.
אם תשארי שקופה ותכאבי מבפנים עד מוות זה רק יעשה לך טוב יותר, לא? כי ככה את, את אוהבת להלקות את עצמך, נכון? מזוכיסטית.
מגיע לך".
אבל זה לא בטוח נכון. אני לא חושבת שאני בנאדם שחייב לגמרי לספר הכל, כבר היו לי תקפות הסתגרות שמפורטות לכל אורך הבלוג הזה, אבל כרגע אני אולי כן צריכה כתף.
והיא הייתה שם, הכתף הזאת. נשענתי עליה, רעדתי ממש מבכי שפשוט לא זלג החוצה. ולא הצלחתי להשתחרר, גם לא קצת.
וכל הגוף שלי צרח בכל הכוח, "אני רוצה לברוח!!! אני רוצה לברוח!!!" זה כל מה שרציתי. לצרוח ולברוח. לצאת מהאוטובוס, לצרוח את כל כוחי החוצה ופשוט לא להפסיק להיעלם. לא להיות יותר בחיים שלי.
פשוט להיות מישהו אחר עם חיים אחרים, רק לקצת זמן לפחות.
פשוט כי אי אפשר לסבול שום דבר יותר בחיים האלה.
אין, לאן שאני לא מסתכלת- קושי. התפרקות. כולם.
אבא ואמא, האחים שלי, הלימודים שלי, אביטל, מאיה, לטינוס, סקאי, כולם [וכאן אני מודה לעצמי שהפכתי את הבלוג לפרטי, שוב.]
הכל כל כך מזעזע.
רציתי לעשן את הכל החוצה, אפילו שלא עישנתי איזה שבועיים. גם לא היה לי שום חשק מיוחד לעשן במשך השבועיים האלה, למרות שהיו לי הזדמנויות ואנשים אפילו הציעו שאכטות.
ופתאום, עכשיו, במכה. ולא עשיתי את זה, כי האוטובוס המחורבן הגיע.
בכלל, כל מה שקרה הערב היה דפוק. כן, בשלב מסוים רציתי להיות לבד איתה, רק כדי להרגיש כמו עצמי שוב.
כדי לשכוח מכל שאר העולם. ואין, שניה אחת כזאת לא הייתה.
וכשכן החלטתי להזמין את סקאי כבר היה מאוחר. אולי לא באמת רציתי להזמין אותה, פחדנית שכמוני. הנה, מזה הצלחתי לברוח. כפיים באמת.
ואני לא אעשן עכשיו בחוץ לבד, כי זה לא נראה לי נכון בבית איכשהו. נהדר.
הייתי מתאבדת רק כדי לברוח לשניה, אבל זה כל כך לא הקטע עכשיו. להתאבד לא יעלים את הכל, רק אותי. אני רוצה לחיות. אני כל כך רוצה לחיות, חיים רגועים ושקטים כמו שאני תמיד מפנטזת עליהם. אני רק רוצה לפנות כמה דברים מהדרך, קצת לפנות את כל החיים שלי הצידה.
אני רק רוצה לנשום. זה יותר מידי לבקש?
והייתי מבריזה מחר, כי זה נראה לי קצת יותר חכם מללכת להתאבד [מה שממילא לא בא לי לעשות לשם שינוי], אבל כמובן שזה ידפוק אותי עוד יותר מבחינת בצפר והורים ואני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי יותר.
ואין לי כח לאף חברים, אף אנשים שישבו לי על הוריד וינסו לתקן אותי. אין לי כח אליהם, לא כשכל מה שהם עושים זה לעזור לי לבקר את עצמי ולהשתנות. כואב לי להשתנות. מעייף לי להשתנות. עזבו אותי בשקט.
ואני מסוגלת לראות את עצמי יושבת אטומה כל היום, לא מוציאה מילה מהפה, כמו מה שעשיתי עכשיו באוטבוס אחרי שלא הצחתי להישבר. מתנהגת כאילו סתם אין לי כח, חיוך מזוייף קצת בזוית הפה.
אבל גם את זה אני לא רוצה, כי אני מפחדת לאטום את עצמי יותר מידי ולהתבחבש לגמרי עם עצמי על הכל, עד שיגיע השיברון והכל יתפרץ בסכר.
לא, אני לא רוצה את ההתפרצות הזו. אני ארגיש כמו מורן.
אני כבר עכשיו מרגישה כמו מורן. אני כל הזמן רק חופרת על כמה שרע לי ולכלום לא משתנה כי אין לי כח לשנות. מה הפואנטה בזה בכלל?!
אני צריכה את הפסיכולוג שלי. אני צריכה לשבת איתו שעות על שעות, ימים שלמים רק לשבת איתו ולדבר על הכל. להוציא את הכל החוצה, כמו לנקז רעל,
פשוט לשטוף את הכל ושיתקן אותי. שיתקן אותי ויעניק לי חיי רוגע וקצת יותר שקט. שיוציא אותי מהחיים האלה שמקשים עלי מכל כיוון בתזמון מתואם.
אבל אין לי פסיכולוג כל החיים. תודה לאל, יהיה לי אותו מחר, אבל גם זה רק לשלושת רבעי שעה. אני רוצה וצריכה יותר.
אני מפחדת להתפורר מבפנים, אני מפחדת להתפרק.
ואני הכי מפחדת שזה לא יקרה. ושבסוף אני באמת אגיע לחור שאין ממנו הרבה אפשרויות יציאה.
למה הכל קורה? למה הכל חייב לקרות ככה?
אני הכי צריכה אותך. לכל החיים, רק שתהיי שם בצד. שאני אדע שאת שם.
איזו פנטזיה מבוזבזת.
לילה.
עריכה: [כן, קמתי מהמיטה כדי להוסיף את זה:]
לא, אני לא חושבת שזו כל הסיבה שאני רוצה לצרוח לברוח.
אני רוצה לברוח מכל השיחות האיןסופיות האלה, שדנות ודשות שוב ושוב באיך לתקן.
אני רוצה לברוח מכל אנשים האלה, שאני מרגישה שהם נועצים בי את המזלג שלהם וכל אחד מושך וקורע קצת לכיוונו, מרשטים אותי ממש.
הכל כך כך מעייף, כל כך מתיש.
אני רוצה להתחיל מחדש. אני לא רוצה להיות חייבת הסברים לאף אחד, אני לא רוצה שיהיה לי מה להסביר בכלל.
אני רוצה שכולם ישכחו שהיה רע, כי פשוט כבר לא יהיה רע יותר.
אני לא רוצה לדבר על זה. אני רוצה התחלה חדשה ונקיה, דף לבן וחלק שכזה.
למחוק את כל הגועל והרפש שנדבק אליו.
אני רוצה למחוק את כל המעוות, את כל מה שעצור בפנים.
אבל הכל עצור. ואני פאקינג לא מצליחה לבכות, או לפחות לא הצלחתי עכשיו, הערב- ואולי זה מה שהכי מלחיץ אותי, בערך.
כי שלשום כשרציתי [אם זה בכלל היה שילשום] כן יצאו לי זוג דמעות, אבל עכשיו- לא. עכשיו הכל נאגר במין גוש כזה, לא בגרון או משהו, פשוט כובד שכזה.
אני מרגישה את כל התיסכול הזה שממש זורם לי בעורקים, ובא לי לפלוט את כולו החוצה איכשהו.
אני חייבת להרביץ למישהו, פשוט להכות ולהכות ולהכות, ולבעוט ולהמשיך להכות. אני חייבת שק איגרוף, אני חייבת להוציא את כל התסכול שבעולם. אני פשוט מרגישה כל כך הרבה עצור לי בגוף, כל כך הרבה אנרגיה שמתחננת להיפלט בהרבצה על משהו או איזה אקט משחרר מטורף שכזה.
אפשר להשתגע, ממש.
ונדמה לי שאני אחזור לנסות לישון.
ביי..
עריכת בוקר:
רגע. מה??
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
