פצעים ונשיקות

טוב, אז באמת אין זמן לכתוב, וכשיש- לא הכי מתחשק לבזבז אותו על עידכונים.

מה שדוחף אותי לכתוב כרגע זה שאני פשוט חייבת להוציא הכל החוצה, וכבר לא יודעת לאיזה כיוון.

דיברתי עם מאיה בשישי כשהחזרתי אותה הביתה, וזה קצת פתח בי הכל.

כאילו, זה התחיל מסתם שיחה רגילה ואז פתאום הכל יצא ממני בשטף ופרץ, כל מה שנאגר בי בבטן בחודש האחרון ולא הייתי מסוגלת לדבר עליו כי פחדתי לחפור.. מיותר וטיפשי, כי ככה יצא שכל הזמן ישב לי בבטן צבא ורציתי לדבר על מה שבאמת מעיק, וכדי לא לעשות את זה ולא להגיע באופן מכוון לנושא שהבטחתי לעצמי לפני הגיוס שאתשדל להימנע ממנו, בירברתי סתם על דברים לא רלוונטיים ובכך קרה מה שניסתי שלא יקרה: חפרתי על צבא שלא לצורך.

בכל אופן.. סתם דיברתי תוך כדי נסיעה, והיא השתיקה בנון-שלנטיות את הפלאפון שזימרר ברקע כדי שנוכל להתרכז בשיחה,

ופשוט התחילו לצאת ממני דברים והתחברו אחד בשני והורכב לי מין פאזל של כל הרגשות שהתערבבו לי מכל מיני סיבות...

זה שאני מרגישה שקופה, ולא מחוברת, ושקשה לי להתבלט כי אני רגילה להיות בולטת מסיבות אחרות ובנסיבות החדשות אני לא יכולה לשלוט ולהבליט את עצמי,

וזה שכלכך אבל כלכך רציתי מטול ואני מבואסת עכשיו ברמות אחרות מכך שלא קיבלתי אותו- כמעט מדוכאת שוב, כמו פעם,

וזה שבגלל שאני פטוריסטית אני מתה מפחד מההמשך וממה שאולי כרוך בו עקב כך, וזה שאני בארון ואולי בגלל זה כל כך קשה לי להרגיש כמו עצמי שם אני מרגישה יותר כמו עצמי של היסודי וזה אוכל אותי מבפנים...

ואני לא רוצה לחזור, לא רוצה ומפחדת שאתפרק למישהי שהיא לא אני שם.. כי נמאס וקשה לי להיות לבד, כלומר בלי נניח בת זוג שתעבור את זה איתי. היום בערב זה הומחש לי, כמה לא היה לי עם מי להיות בשניה שאגי לא הייתה שם. כמה רק רציתי מישהו להתכרבל איתו ולעשות מין דברים כאלה של זוגות, כמו כשכולם הלכו לקצה לחפש מסיבות ואליה וחן הרשו לעצמן ללכת למרקיה במקום.

בקיצור... טוב לי שם ברמת העיקרון, כי אני הרי באה בגישה חיובית כל הזמן ומשתדלת לקחת הכל ברוח טובה ועל הצד הכי טוב, אבל אני גם מרגישה שאני לא אני שם. לאט לאט אני הופכת למישהי אחרת, וזה בסדר כל עוד אני חוזרת לעצמי כשאני בבית,

אבל זה מדגיש לי כמה הדמות שלי שם חיה בשקר וכמה מזוייפת, ולטווח הארוך גם לא בריא לחיות ככה; אני לא מסוגלת להמשיך להעמיד פנים ולחיות בתור עדי אחרת עוד כמה חודשים כאלה. כאילו, טוב לי עם האישיות שלי בבית איך שהיא, וזו שבצבא לא מאוד נוחה לי, ואני לא יודעת איך לחזור לאישיות הישנה שלי.

אגי אומרת לצאת מהארון ואני גם בעד, אבל גם מפחדת מאוד. אחרי הכל אלו הבנות שאיתן אצטרך להתמודד בחצי השנה הקרובה: לאכול ולהתקלח ולישון איתן, וללכת לשירותים בשטח [שזה אומר בעצם שלפעמים אין מאחורי מה להסתתר ופשוט יושבים שם מול כולן], ולעשות איתן כל דבר בעצם. ואם הן יסלדו ממני, עד כמה שאני אמורה לשנוא יחס כזה ולסלוד ממנו- לא יהיה לי מה לעשות נגד זה. אני רק אצטרך להתמודד, ואולי זה קצת יותר מידי במקום חדש ובודד שכזה.

לא יודעת מה לעשות, ולא רוצה ללכת לאיבוד. 

אולי בעצם זה כל מה שקשה בטירונות - את התנאים אני סובלת, ואת הקושי הפיזי ואת המשמעת, ואת העייפות והלחץ וכל שאר הדברים... אבל את הבנאדם החדש שגדל בתוכי - אותה קשה לי קצת לסבול..

וזהו, קצת נגמר לי מלכתוב למרות שבעצם כתבתי את כל מה שעלה לי בראש הרגע ולא את מה שבאמת רציתי לכתוב. אלו לא הדברים שחשבתי עליהם קודם, אבל גם זו סוג של פריקה.. ואין לי כח להמשיך. אני גם כותבת מוזר עכשיו, ממש לא בסגנון שלי, ומרגישה שהאצבעות שלי עילגות על המקלדת יותר מאי פעם אז זה קצת מזעזע אותי. ככה שנראה לי שאלך לי לישון,

ואחזיק לאג אצבעות תוך כדי P=

שבוע קסום לכולם, ואולי נתראה שבוע הבא...