פצעים ונשיקות

וואו, סיימתי את משחקי הרעב. סופסוף. אחרי בערך שנה ומשהו שאני מחכה שכל הטרילוגיה תצא.

וואו.

אני כבר פחות מתגעגעת או חושבת עליך. 

או זה, או שאני מספרת את זה לעצמי, אבל אני חושבת שנגמלתי ממך. עברו הקריזים הראשוניים של הגמילה בכל אופן. עכשיו סתם קצת לפעמים אני רוצה לראות אותך. אבל אני בסדר גמור גם בלעדיך.

כלומר, אם משהו מהחיים שלי היה הולך בסדר.

nothing to lose, ככה נראים לי החיים שלי כרגע.

לא שהם ממש רעים, זה פשוט שהם לא זזים לשומקום ואין לי למה לצפות. רק מצב בגבול הכמעט-נסבל, וזה עשוי להימשך מכאן ועד להודעה חדשה.

באסה משהו.

טוב אני מזה סתם מחרטטת על המקלדת כרגע. תקראו לי כשיהיה לי מה לכתוב שוב!

dont speak - no doubt.

[מיום ראשון בבסיס שאחרי המוצ"ש איתך ועם ליאור ומאיו..]

אני לא רוצה שנהיה חברות.

לדבר איתך, לראות אותך... כל זה גורם לי להרגיש או כועסת, או פגועה, או נבגדת, או מתגעגעת, או אוהבת. אף אחד מהרגשות האלו אינו רצוי עכשיו, בשלב הזה.

כל מפגש או אינטראקציה איתך מוביל לסבב שלם של מעברים נפשיים, ואני לא מסוגלת יותר ולא רוצה להתמודד עם אף אחד מהם.

יום אחד אני ארצה להיות עם משיהי שתגרום לי להיות שמחה. כמו שאת גרמת לי להיות, פעם, בהתחלה.

יום אחד אני ארצה להיות עם מישהי שתגרום לי לחוש ביטחון, אמון באנשים. פרפרים בבטן, אושר. שלווה. אהבה.

אבל היום הזה רחוק ממני, כרגע אני עוד אוספת ומנקה את השברים שאת, הסערה האחרונה, הותרת מאחורייך.

כרגע אני רוצה להרגיש שקט. להתאפס על עצמי. 

להשיב לעצמי קצת צלם אנוש שאיבדתי לאחרונה.

איבדתי חלקים רבים מידי מעצמי במלחמה איתך.

ועם כל השנה האחרונה, כרגע אני צריכה קצת שלווה,

לבלות זמן בבית ועם החברים הכי טובים שלי. לחזור להתעסק בתחביבים ישנים, יציאות ישנות ומוכרות. לשבת בבתי קפה ולדבר על המצב, על החיים שלנו.

לפני כמה שבועות חשבתי על לחזור להתפלל. סתם ככה, רק בבוקר. בלי לשמור שבת או משהו. תפילת השחר.

עכשיו אני חושבת על לחזור לנגן ולצייר.

ולא משנה מה, את for elise לא תקחי ממני.

את גורמת לי כרגע לתחושות שלא עושות לי טוב.

תחושות לא נעימות,

ומגיע לי להרגיש טוב מתישהו. תביני.

אז אני לא כל כך רוצה שנהיה חברות...

חייבת להקל קצת את הלחץ המעיק הזה שמצטבר.

זה ממש לא שרע לי עכשיו נקודתית, זה לא איזה מצברוח גשום.

זה שלאט לאט, טיפין טיפין אני מרגישה איך אני מתמוססת לי. משתגעת מעט יותר בכל יום. מתעייפת טיפה יותר. תשושה.

לא כיף לי ככה. ואני רוצה קבן. זה מוזר להגיד שאני רוצה קבן כי לא כיף לי לחיות, לא? זה נשמע אובדני נורא. אולי אני באמת אדם אובדני, אחרי הכל. כל הראיות מצביעות על כך.

אבל אני לא הולכת לעשות שום דבר דרמטי עכשיו. פשוט נמאס לי קצת.

מין דיכאון סטטי כזה, אבל על אש קטנה. 

אני לא יכולה לחיות יותר את השגרה הזאת ואת המצב החברתי הזה שלא משתנה ונשאר קבוע כל סופ"ש כבר כמה חודשים.

נגמר לי הכח.

אזל.

אני מפחדת, כי כשאני במצב כזה בחיים אני יודעת שזה התחלה של הדיכאון האמיתי. שגם כשהכל בסדר, הכל פשוט קצת יותר מידי. אני חייבת שינוי גישה, או שינוי חיים. עדיף בקרוב...

אני נקרעת ביני לבין עצמי,

מתחבטת אם אני רוצה לדבר איתך יותר משלא רוצה שנדבר שוב.

קשה לי להיות ידידה שלך, היה לי קשה להחזיק את עצמי אתמול.

וקשה לי לאבד אותך ולהיות בלעדייך שוב. 

אני יודעת מה נכון לעשות... נקווה שזה יספיק לתת לי את הכח.

חלמתי עליך אתמול, הרבה דווקא.

מצחיק איך שכשהיינו ביחד אף פעם לא הצלחתי לחלום עליך, תמיד היית שם רק בשעות הערות שלי... ועכשיו כשיצאת לי מהחיים החלומות שלי כאילו מנסים לפצות על היעדרך.

אבל חלמתי טוב.

חלמתי שדיברנו, סתם ככה. אני לא זוכרת במדוייק את הפרטים, אבל אני יודעת שנפגשנו איפשהו, אולי באיזו מסיבה, גם מאיה הייתה שם. ופשוט דיברתי איתך מכורח העניין, לא כי רציתי לפתוח איתך שיחה או משהו. פשוט היית שם, וכולם דיברו, אז איכשהו גם אנחנו היינו חייבות לענות אחת לשניה. כמו כשהתקשרתי לליאורי ואפילו לא עלה בדעתי שתעזי לפנות אלי מהצד השניח של הטלפון, לידו. אבל פנית ועניתי דרכו, כאילו כלום.

וככה גם בחלום. נדמה לי שלא באמת רציתי להיות שם. הכל קצת התערפל מאז קמתי, אבל יש לי תחושה שגם לא רציתי שאת תהיי שם. לא רציתי את הסיטואציה.

ולא רציתי אותך שם, לא חשבתי על לנשק אותך או משהו. רק רציתי שתעלמי.

וזו מין תחושה כזאת שמתעוררת איתך בבוקר, מסוג החלומות שלמרות שלא באמת התרחשו אתה עדיין מרגיש אותם. כמו שאתה חולם שמישהו עיצבן אותך ואז אתה קם כועס עליו בבוקר, למרות שלא עשה כלום בדיעבד.

אז עכשיו לא בא לי עליך במיוחד. מצידי שתהיי בקצה או משהו, אני מקווה שעוד ארגיש שאת סתם שם ושאין בי שום דבר כלפיך.

אראה אותך מדברת עם אנשים וארחם עליך שאת עוד בבלאגנים כולך. אתחיל עם בנות אחרות או משהו, סתם כי לא יכאב לי שאת שם. כי באמת ארצה להכניס מישהי חדשה לחיים שלי. ואהיה מסוגלת לא לחשוב עליך.

הלוואיייייי.

אתמול קראתי שוב בלילה את השיחה האחרונה ההיא בוואטסאפ, במוצ"ש המורבידי הזה שהיה לפני שבועיים.

שנאתי אותך כל כך שוב פתאום.

יכולת לתת לי למות. זה מה שמבחינתך יכל לקרות.

אני תמיד הייתי שם, תמיד הייתי לידך כשרק נראה שהיית צריכה. בכל הרגעים הכי קשים שיכולתי להיות- הייתי. כשיובל התפרקה התקשרתי אליך, הרמתי טלפון קיבינימאט, למרות שהצלחנו יפה מאוד לא לדבר בשלב ההוא. אבל ידעתי שקשה לך והתקשרתי, כי זין כל מה שחצץ בינינו עד עכשיו, שום דבר מזה לא משנה באמת כשהמצב על הפנים.

כשההורים שלך רבו איתך וחשבת שאת עפה מהבית אמרתי לך לגור אצלי, למרות שידעתי מה עלולות להיות ההשלכות וכמה סיטואציות לא נעימות זה יגרור. אבל פתחתי לך את הדלת הזאת, ועוד טרחתי לוודא שגם אצל מאיו תוכלי לישון למקרה שיהיה לא נעים ואפילו אצלי בבסיס. הרס"פית שלי אישרה את זה, לעזאזל.

כשהתמיינת לך בשבוע ההוא לכל התפקידים הייתי על הקרשים, ובכל זאת דאגתי לך. בדקתי כל הזמן מה מצבך. הייתי אפילו קצת נלהבת מידי אם אני זוכרת.

אבל כל זה לא משנה. מה שמשנה זה שאף פעם לא נתתי לך להרגיש שאת לבד, שלא אכפת לי ממך.

גם אם זה היה לא במקום, תמיד ידעת שאכפת לי מספיק.

"באהבה, אתה רק רוצה לתת הכל לאדם השני. שיהיה לו הכל. לתת כל מה שאפשר. ותשוקה... בתשוקה אתה רוצה רק לקחת, לקחת כל מה שאפשר ממנו. חבל שלפעמים אנשים מבלבלים ביניהם". - סוגשל מתוך "החטא הראשון".

אז אני נתתי כמה שרק יכולתי, אבל כשזה הגיע אלי- כשזה פאקינג הגיע לחיים שלי, מאיך שזה נראה באותו הערב- יכולת לזרוק הכל. מצידך הייתי מתה. הייתי כבר על המיטה המזדיינת עם קופסא אחת של דקסמול ביד ושתי גלולות שכבר התחלתי לקחת, וטלפון. וצרחתי לך שאני צריכה אותך, פחות או יותר. שום קריאת רמזים. זו הייתה זעקה, פשוטו כמשמעו. ולא היית שם. לא היית שם. לא היית שם.
אף פעם לא היית שם בשבילי כשהייתי צריכה. ידעת יפה מאוד להיות איתי כשרצית, אבל כשאני רציתי, כשאני הזדקקתי לך- כלום. נאדה. גורנישט.

היית בורחת, נעלמת לך לאנערף.

והשארת אותי לבד להתמודד עם הכל. לאכול את כל החרא.

לא מגיע לך שאראה אותך בסופ"ש ואתרגש. לא מגיע לך שאגע בך בכלל. לא מגיע לך חיבוק של געגוע, אפילו זיק של כאב אוהב בעיניים. 

שנאתי אותך אתמול ואני לא מצליחה להבין איך זה שהיום אני אוהבת שוב.

אני לא יודעת אם אני יותר כועסת עליך, רותחת,

או מתגעגעת למי שהיית בשבילי פעם, לפני הכל.

לא הייתי צריכה לקרוא את האסמסים של תחילת הקשר שלנו [אז מפברואר] אח"כ.... :(

ריטה- עד שתעזוב.

"
הלוואי יהיה בי כח עוד מעט 
לא להישבר כאן למולך 
הלוואי יהיה בי כח 
לא ליפול על ברכי 
מכובד אהבה 

הלוואי יהיו עוורות עיני 
כל זמן שתישאר 
שלא אראה את פניך 
שלא אושיט את ידי לאתר 
עוד מעט 
אנשום לאט 

אפצע את ידי עד ישותקו 
לא יתקרבו אל גופך 
המוכר האהוב 
שאפי לא ישאף את הריח 
אלוהים את הריח 
שלא ארד על ברכי 
שתישאר 

הלוואי יהיה בי כח עוד מעט 
לא להישבר כאן למולך 
הלוואי אהיה חזקה 
עד שתעזוב 
זאת תהיה נקמתי היחידה 

אפצע את ידי..."

בתקווה שזה יגרום לי לא להתפתות ולסמס לך.

[מתישהו השבוע, כרגיל במחברת בבסיס].

אני מתגעגעת אליך.

לאו דווקא בתור בת זוג. בתור חברה. אני מתגעגעת להדר גדון שהכרתי. לילדה שלמדתי לאהוב.

לזו שהיה לה את הטעם הזה במוזיקה, שגרם לי להתעניין בה מלכתחילה. אני מתגעגעת לשיחות איתך. ללהתקשר אליך בסוף משמרת ארוכה ולשבת על סיגריה.

אני מתגעגעת לחפירות על הקצינים שלנו ולדיבור שלך כמו איזה בחור קרבי, כשבסה"כ נפש של ילדה מאוד עדינה ומורכבת מסתתרת מתחת למעטה הקשוח.

אני מתגעגעת לצחוקים איתך, וללדעת שאת שם.

לא שתמיד היית. אבל את זה קשה לזכור טוב מידי, גם כשממש משתדלים.

אמרת לי היום "תודה שעברת איתי הכל", כשסיפרת לי שהתקבלת לטנ"צ.

ואני חושבת שבאמת עברתי איתך הכל. את המיונים, ואת הפחד שלפני המיונים, ואת היחס הגועל-נפש היה לך כלפי בחלקים נכבדים מהתקופה הזו.

"היית בגשם איתי בשמיכות, ובימים שאהבנו פחות, אני לא עזבתי אותך לשניה."

באמת לא עזבתי, עד הסוף ממש. רק אז הרמתי ידיים. עברתי איתך את כל הלבטים והחששות שבדרך.

כל החלומות והתקוות. ולא רק אלו שלגבי התפקידים העתידיים.

ועכשיו יש לך תפקיד חדש, וחברים חדשים ויציאות שונות והכל חדש. ויש לך כלבה חדשה מדהימה. וטיימליין.

יש לך חיים שאת מפרקדת ובונה מחדש, בלעדיי. תם הפרק שלי בחיים שלך.

וחסר לי להיות שם, להיות חלק מכל השינויים האלו שאת עוברת.

מאיה וסקאי אומרות שאת חושבת עלי. מתגעגעת, אוהבת, מצטערת.

זה נוגע, באמת שכן. ומרגש ומגעגע. אבל בקרוב כל זה יעלם כהרף עין, יהיו לך כל כך הרבה דברים חדשים שאותי יהיה קל יותר לשכוח. לשים מאחור.

ואצלי כלום לא משתנה, אני נשארת אותו הדבר ובמקום. עומדת דיי קרוב לנקודה בה הפסקנו.

אני מנסה לחשוב הרבה פעמים על איך שעזבת אותי, למרות שזה כאילו שהפעם אני סיימתי את זה.

אבל את עזבת קודם. את עזבת קודם.

לא לקחת חלק במה שהיה מערכת יחסים בינינו.

ועזבת אותי לסגור את הבאסטה, לכבות את האורות,

להתקפל וללכת.

יופי שעכשיו את מתגעגעת.

אני לא מצליחה לחשוב הרבה על הרע.

איכשהו אני מוצאת את עצמי פשוט משחזרת את הטוב, בשעות הקטנות של הלילה. בוהה במטה שמעלי ומסרבת להבין שאסור.

או סתם לא מתאפקת מלחשוב.

אני מייחלת לדבר איתך ובו בזמן מתה להיפטר מהזכירון שלך כבר.

וכנראה שהרבה פחות כואב לי לשנוא אותך מאשר לאהוב אותך,

אז יהיה נחמד אם תפסיקי להתגעגע.

בבקשה.

זה מדבק.