פצעים ונשיקות

כירבול, מבט מחייך בעיניים עם זווית בשפתיים ששמורה רק לך,

יד מלטפת שמעבירה בך כל כך הרבה גלי אנרגיה שאף אחד אחר לא יכול לדעת שהם שם.

התרגשות כזו שניצתת בלב, שמחה אמיתית. 

כמעט סנילית.

אני חולה עם חום גבוה, הנגאובר שבסרטים לא חולמים עליו ואחרי שבכיתי חצי ערב בגלל ריבים עם ההורים.

אני שבורה ומפורקת, כל הגוף שלי כואב ואני מרגישה כאילו לא יכולתי להיות סחוטה יותר. תשושה.

מותשת.

רציתי לכתוב כל היום ולא ידעתי על מה, והנה, דווקא עכשיו זה פרץ ממני.

היא כל כך יפה, זה צובט בלב שלך, אך בכאב עצום...

לא בטוחה מאיפה מתחילים את הפוסט הזה. אולי כי פתאום אני כבר לא מבינה לגמרי את הצורך שיש בי, ללכת ולכתוב הכל. ללכת ולספר את הכל לעצמי, לזכור שבאמת קרה. זה הרי משהו שלי פרטי. לא בטוחה למה אני כותבת אותו,

אבל הנה, עובדה שאני חייבת. רוטינה פנימית ארורה.

לא בטוחה מאיפה מתחילים את הפוסט הזה.

היא הייתה יפהפיה. כל כך יפה.

לא חשבתי שהיא יפה פעם. גם לא חשבתי שלא, אבל משהו בה נראה לי חד מידי, לא אני מידי.

מיום ליום, מפעם לפעם, משיחה לשיחה אני לומדת לדעת את תווי הפנים שלה ואת הצורה המושלמת בה כולם מתחברים אליה.

והעיניים הגדולות האלה, אלו שבוחנות אותי בלי בושה, מסתכלות בי וגורמות לי לשכוח שגם לי יש עיניים שהיא בוחנת. גורמות לי להרגיש כאילו היא מסתכלת ישר פנימה, ואין מחיצה שהיא אני.

העיניים החומות האלה. אבוי לי.

ישבנו כל כך קרוב, אפילו לא מרחק נגיעה- ישבנו ונגענו. הברך שלי בשלה, היד שלי עליה מידי פעם, היא כרוכה סביבי בפרצים אוהדים. השפתיים בקירוב של סנטימטרים. 

וזה לא הקשה עלי להתרכז, להיפך. התרכזתי רק בה. לא שמעתי את הטלפון שלי שמצלצל. לא היה לי אכפת שזו הסיגריה שלישית ברצף, אפילו לא עצרתי בין כיבוי להדלקה.

בכל פעם שהיא בהתה רחוק וחשבתי שנגמר, התברר שהיא רק חשבה על הנאמר יותר לעומק והעלתה נקודה חדשה בדיון.

דיברנו אל תך הלילה. דיברנו יותר משעה, אין לי מושג אם אפילו יותר מזה. זה היה מהמם.

היא הדהימה אותי, העוצמה בה היא קראה אותי, הידע שלה באופי שלי, ההיכרות הזו עם עצמי. התיאור המוחשי כל כך של מי שאני. השיתוף שלה על עצמה, חסרת גבולות.

כמו המפקד שלי, שראה בי צד שרק אנשים עם השקפה כמו שלו יכלו לראות. ככה היא ראתה אותי. והיא גרמה לי להרגיש שזה בסדר להרגיש עם זה בסדר.

ליגה אחרת, היא אמרה. עומק רגשי, בגרות כבר לא הייתה מילה. היא דיברה על להכיל אנשים. הברכה שלי היא גם הקללה שלי, 

היא חזרה באוזני על משפט שנראה שלא עוזב אותי בשבועות האחרונים.

ובהקשר שלנו, לא היה מקום לספק. ניתוק זה ניתוק, במילותיה שלה. ואני משאירה דברים סתומים, העיקר שאני מבינה.

"הלוואי ולא הייתי מכירה אותך דרך הבית הפתוח".

אני קצת מפחדת שהשיחה הזו עשתה את ההשפעה ההפוכה משקיוויתי לה. רציתי לסגור את זה. רציתי להוריד מהלב, לפרוק ולשכוח. להתקדם.

עכשיו אני עוד יותר מחוברת אליה, וכמו שהיא אמרה, זה רק מראה וממחיש לה עוד יותר עד כמה הקשר שלנו כן ומדהים. היא שמחה.

אני מפחדת.

להתאהב באמת יכול להיות כל כך קל עכשיו...

אני פשוט צריכה להפסיק לחשוב על זה.

לזכור את רעות. לזכור אנשים אחרים. להפסיק לחשוב.

לשכוח.

אם זה רק היה כל כך פשוט..

הרגשתי שזה עולה על גדותיו ואני רק משתיקה יותר ויותר,

בעצם זה כבר השחיר לי בבטן ופשוט התיישב שם כי זה כבר ירד כל כך עמוק מתחת למודע שלי בשלב הזה.

הצלחתי ללמוד, לפתור קצת אלגברה, להכין לעצמי משהו לאכול. להתעסק ביומיום פשוט שאני צריכה. הוא סימס.

זה התחיל קטן, אמרתי שאפילו זמן להתקשר לבכות אין לי, ואז בעצם- יודע מה, יש. תכין את עצמך,

ומתקשרת,

והוא סופג הכל.

מבין הכל.

לאט, לאט, מנתח כל דבר ביסודיות, עובר איתי על הכל מההתחלה. נושם איתי דרך זה.

מהמם אותי.

שם כמו שלא יכולתי לצפות מאף אחד אחר להיות. שם כמו שנאי לא יכולה להתקשר למאיו ולספר לה הכל, כי היא כבר יודעת את כל זה, ובעצם אני גם יודעת כבר מה היא תגיד, ואף אחד מאלו לא עוזר לי. שם כמו שאתה צריך כשאתה מסמס למישהו באמצע הלילה, והוא לא שם. אף פעם לא שם, למה כבר ציפית בכלל.

ותום, הוא פשוט היה. בלי שביקשתי בכלל. כי הוא חבר.

דיברנו על הכל, פירקנו הכל לאט.

הכל. על כולם, כולן, וגם על מה שעושים בין לבין.

גם על המזלג הזה שאתה מרגיש שכל אחד מכל כיוון שלך מחזיק, וכולם מנסים למשוך קצת, כולם רוצים רק חתיכה,

ובעצם לא נשאר לך כבר כלום לעצמך. קרעו אותך.

גם על הטיטאניק, על הלעמוד בחדר מלא ולצרוח.

לא יודעת איך אתמודד בלעדיו היום בערב, לא יודעת איך אחזיק מעמד.

מקווה שיהיה טוב.

"..תשכחי מכולם, ופשוט שימי על עצמך כתר לרגע..."

כשאתה עומד בתוך קבוצה של חברים שלך

וצורח, וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח וצורח

ואף אחד לא מרגיש.

"

attention, זהו הסטטוס הראשון והאחרון שאני מעלה בנוגע לבחירות:
כל שנה, כל השנה, מישהו אחר עושה את הבחירות שלכם בשבילכם. איך יראו החיים שלכם בבוקר. כמה כסף תקבלו על קריעת תחת כזו או אחרת, כמה כסף תשלמו על איזה שטויות, כמה זמן מתוכה תבלו במקלטים ואת מי מכם ישלחו להילחם איפה. כל החיים בוחרים בשבילכם, אבל פעם ב4 שנים מבקשים גם מכם לעשות בחירה אחת קטנה, שתלכו ותבחרו 5 דקות -בעצמכם- את מי שיעשה למענכם את יתר הבחירות. אתם חושבים שלא מעניינת אתכם פוליטיקה, שאין לכם זין לזה. יודעים מה, גם אני שונאת פוליטיקה, וגם לי אין זין לכולכם שחופרים עם סטטוסים על כמה המצב בארץ מחורבן, ולכן אני הולכת לתת קול למישהו ש4 שנים יעשה בשבילי את הבחירות שאני חושבת שנכונות לי. אז תפסיקו להיות פולניות פאסיביות ולקטר (כן, למרות שכישראלים אתן דור לניצולי שואה ו/או יורדי פולין), לכו תצביעו, כי הבא בתור שלא בחר אבל יספים לי את הניוז-פיד בהתלהמות מדינית יועף לאלתר. לכו תצביעו כי אולי השיר דיימונדס בגלגלצ לא מכאיב לכם בתור שיר השנה, אבל ישמצב שביבי כן*, ואם אתם לא סניליים יש לכם הזדמנות לשנות. לכו תצביעו כי גרמתם גם לי לפרסם פוליטיקה, אבל אני אהיה שם וזה מגניב.
לכו תצביעו, למען פייסבוק-ישראלי שקט יותר.

"

*ולא, לא אמרתי שאני שמאלנית.

קצת מתרגשת, אולי קצת הרבה, בחירות ראשונות אחרי הכל,

קצת מקווה שיגמר כבר כדי שכל העיניין יפוג. נדמה לי שעדיף שחברים שלך יעלו אוכל באינסגרם ולא קלפיות, לא?

משהו בי לגמרי נדפק, לגמרי נדפק.

חוץ מהכתיבה שלי, כאילו.

לא טוב לי ככה, לא נוח לי במקום הזה, אני מרגישה מעיקה, אני מרגישה יותר מידי. יש בי יותר מידי רגשות. אני מרגישה המון ומכילה הכל, מתוך זה באמת מסוגלת לשאת כמעט כלום. הקיבולת שלי כנראה שואפת לאפס לאחרונה, כי אני חייבת להוציא את הכל החוצה, חיבת לירוק את זה לאיפשהו,

לא רוצה יותר שזה ישב עלי. לא רוצה יותר.

לא רוצה להרגיש ככה, לעזאזל, אולי כבר עדיף לא להרגיש בכלל.

למה אני לא מסוגלת להכיל כלום?

למה אני משתגעת?

אולי זה רק מחזור.