כשאני מתאהבת בנעליים אני חסרת תקנה.
טוב נו, לפחות התאהבות כזאת אפשר למצות ברגע.
היינו בת"א- יציאה עם פוטנציאל, אבל בסופו של דבר יצא מיותר.
הבאזר היה מעפן. סתם קבוצה קטנה של אנשים חסרי מעש בחדר אחד עם כמה כיסאות בחצי גורן, ועליהם ערימות קטנות של בגדים מסמורטטים.
חוצמיזה באנו בלי כלום, אז לא היה נעים להתחיל לנבור ולחטט בלי תמורה. עמדנו שם שתיים שלוש דקות, ספגנו קצת מהעליבות והחלטנו לצאת לסנטר.
הסנטר- גם לא משהו. תומר יקר להחריד [למרות שהיו שם כמה חצאיות יפות, אבל 200 ש"ל לחצאית? וכן, אני יודעת שהוצאתי יותר מכפול על המגפיים, אבל זה.. נעליים. לא יודעת, משומה זה מרגיש שזה לגיטימי שיהיה יקר יותר מחצאית מיני. באמת, כל כך מעט בד..]
אבל הצלחתי לא לקנות המבורגר כשמאיו עצרה לאכול, וזה הישג, כי אני הרי מכורה בגמילה.
וקניתי פעמיים נאמן מאז התחלתי את הגמילה.
אבל עכשיו יש לי דירבון חשוב- הנעליים עלו כמו יציאות של חודשיים שלמים, ככה שאסור לי להרשות לעצמי. יציאה מחר עם יעל כדי לדפוק את הראש לכבוד היומולדת,
יציאה אחת לחגוג את היומולדת בצורה מעט מהוגנת יותר, וזהו.
[למה מהוגנת יותר? כי ביומולדת המתוכנן עם מאיו נשב כולנו בפאב ונשתה לשוכרה מסביב לשולחן אחד ענק, ומה שאני מתכננת למחר... הרבה פחות מהוגן. בואו רק נגיד שזה מזכיר את הפעם הראשונה שהשתכרתי, כלומר התרוצצות בכל רחבי העיר עם המוווון אלכוהול בדם, והתמזמזות בכל פינה. רק שמחר גם אעצור בכל מיני פאבים ברחבי העיר ולא רק על מדרגות נידחות באיזו סמטה אפלה (או מוארת) באי שם].
חוצמיזה, חזרתי הביתה ומכאן כבר אין מה להכחיש: אני חייבת להתחיל לעבוד על הכושר וברצינות לקראת הגיוס, אחרת פשוט אשחק שם עד דמעות [במקרה הטוב]. אני פשוט אתמוטט, אני הרי לא בנויה במצבי לחודשיים של טירונות קרבית. אני צריכה לחזור לרוץ ויותר משיגרת הריצות העלובה שפיתחתי בפעם שעברה, ולהפסיק לצאת לאכול כבר בתוכניות כך שנשאר רק להוריד את מינון השטויות שאני דוחפת בין הארוחות בבית, ואני מסודרת.
אניהו, אני שונאת את ת"א. כל כך שונאת אותה, פשוט מתעבת.
המקומות היחידים שאני מעריכה בת"א הם הים, כמובן, והגן הזה שבין תחנת הרכבת של ארלוזרוב לעזריאלי.
הגן הזה מרגיע אותי תמיד משומה, וגם קצת תחנת הרכבת עצמה [החלק של האוטובוסים שבה] ועזריאלי.. פשוט כי זה מזכיר לי תקופה אחרת, כשהייתי קטנה יותר ואהבתי את המקום. כיתה ט' שכזה.
["איך את לא זוכרת תקופה אחרת, כשהיית קטנה, הסכמת להיכנע לי.. זרמת עם מה שיש.. זה מה שיש."]
בלי מסיבות עד אור הבוקר שמובילות ללהישפך במרכזית על קרואסון מגעיל בשני שקלים, בלי אורות קלושים שמאירים בקושי חנויות מג'וייפות ורצפה מטונפת שמדיפה ריח של שתן [ולזה הם עוד מעיזים לקרוא "סנטר" או "מרכזית חדשה?" גועל נפש], בלי מסוממים שגונבים את הכסף ובנות שמציקות וערסים שמכים ועוד הרבה זיכרונות לא נעימים.
ומעבר לזה, אני אף פעם לא באמת יוצאת מאושרת מהאיזורים האלה של ת"א, ואולי אלו רק נסיבות דפוקות אבל תמיד קורה לי שם משהו שגורם לי להרגשה מחורבנת. אתמול למשל היו אלה שני האסמסים שביאסו לי את הצורה, כל אחד בדרכו שלו.
לאף אחת מהן לא השבתי;
מהאחת החלטתי להתעלם, למרות שהפיתוי לענות היה גדול וקשה מנשוא, וההודעה גרמה לי ממש לתחושה פיזית של בחילה זוועתית. אמרתי למאיו שכמה מוזר זה שרגשות מתבטאים בתחושות פיזיות - הרי אלו רק רגשות למען השם, זה הכל פסיכולוגי, אז איך הגוף שלי מגיב בעוצמה כזאת למשהו כזה?
בכל אופן לא עניתי ועכשיו אני מרגישה טוב עם זה, אפילו טוב יותר. כי כשהיא לא הייתה עונה לסמסים שלי הייתי מרגישה איום ונורא, מחכה עם ציפיה קטנה בבטן לשמוע צליל של אסמס ולקרוא עוד קצת ממנה.. הייתי מרגישה שאני לא חשובה לה מספיק, שיצאתי טיפשה ואין לה משהו לענות על מה שאמרתי, שאני לא לעניין.
ועכשיו תורי לא לענות לה, ותורה להרגיש לא במקום. היא זו שיצאה כלבה ואולי היא כבר יודעת את זה, גם בלי שרמזתי.
ומעבר לכך... זה מרגיש לי קצת יותר כאילו התגברתי עליה. להיות מסוגלת לראות הודעה שלה בלי להגיב עליה [ויותר חשוב: בלי להתחנחן / לבכות], פשוט להמשיך הלאה את היום ולהניח לה להישכח ולדהות לאיטה - זה חתיכת הישג. פשוט לשים אותה בצד.
והשניה... היא סתם ביאסה אותי, וכבר מזמן למדתי לא לבנות עליה ולתת בה אמון. זתומרת.. אפשר לתת בה אמון, אבל לא ברגשות שלי כלפיה. אסור לתת להם להתפתח יותר מידי.. כי אני נהנית מהם וכיף לשחק בהם, כיף להרגיש אותם סתם ככה, אבל בסופו של היום ברור לחלוטין שהם לא רלוונטים. ברור שהם מנותקים מהמציאות, שהם חלום קטן ומעלף שלא יתגשם לעולם.
וכל פעם שאני מרשה לעצמי להרגיש קצת יותר מידי [כמו תחושת ההתאהבות המדוייקת והזכורה לי להחריד כל כך מהפעם הקודמת, שמילאה והציפה לי את הבטן אתמול בעבודה סתם כך]- כל פעם שאני מרשה לעצמי לרצות קצת יותר באה המכה המדוייקת שנוחתת וגוזרת את החבל הזה שנכרך סביב צווארי,
בא הדבר שמזכיר לי שזה מסוכן וכלל לא אפשרי.
כמו אתמול עם ניפוץ הציפיה, כמו כל פעם שאני נפגעת ממנה [בעקיפין או ישירות, זה לא משנה] והאשליה מתנפצת. כמו היום עם הקפה.
ואני נאיבית, אני יודעת שכן, אבל כנראה שאני גם מתבגרת. והגיע הזמן שאסיים עם זה כבר... הרי אני כבר בת 18.
אבל אתם יודעים מה?
אני חושבת שגיל ההתבגרות לעולם לא נפסק באמת. זה רק שבשלב מסויים כבר לומדים לשלוט בו ולדכאו כמעט לחלוטין.
כי בסה"כ, כמו שהגעתי למסקנה הזאת לפני שנים, התבגרות זה צבירת ניסיון. זה התחיל משיחה חופרת כזו עם דוד בערך בכיתה ט' כששיחות חופרות כאלו נקראו בפי "משמעותיות ועמוקות". הוא אותי בעצם מה היא בגרות, מי הוא אדם בוגר, ולא הצלחתי למצוא לו תשובה מספקת. לא הגיל,את זה אני יכולה להוכיח על מליון אנשים גדולים שמתנהגים כמו ילדים קטנים ולהפך. הוא סתר בהיגיון קר כל תשובה שלי,
ורק שנים אח"כ מצאתי את התשובה שאני יודעת שהוא לא יכול לסתור.
ואם ניסיון הוא ההתבגרות, ואף פעם לא מפסיקים לצבור אותו כי ניסיון הוא החיים עצמם,
איך אנשים מרשים לעצמם לחיות באשליות שגיל ההתבגרות נגמר אי פעם?
ואם כך...
ואיך אני יכולה להשלות את עצמי שאי פעם אפסיק להשלות את עצמי?
האם אי פעם אהיה מנוסה מספיק בשביל זה, בשביל להפסיק לפתח ציפיות?
אני כבר לא בטוחה אם להפסיק לצפות זו פסימיות ודיכאון, אם זה להפסיק לחיות, או שזה חלק שצריך להגיע אליו, שבאמת ככה אנשים בוגרים חיים...
כי אם זה גם נכון לחיות כך אבל גם כל כך פסימי,
זה רק מחדד לי יותר למה למדנו פעם בקורס פסיכולוגיה שאנשים עם דיכאון קליני רואים את העולם בצורה הכי אובייקטיבית ונכונה.
ואם להגיד את האמת, that's kinda suck.
אין לי מושג איך הגעתי לתובנות 'עמוקות' כל כך מפוסט שהתחי לשיטחי כל כך.
אבל אני כל כך אוהבת לכתוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
