פצעים ונשיקות

כואב לי לחשוב על מה שיש לי להגיד לך.

יש לי יותר מידי לכתוב ואני מפחדת להוציא.

יש לי מילים בראש. הרבה מילים בראש. נאומים שלמים, אם מדייקים.

זה הזמן המתאים מכל להוציא אותם, כי כרגע יש לי אומץ.

וזה הזמן הגרוע מכל להוציא אותם, כי כרגע אני לא יכולה לעשות את זה. לא לעצמי. ואיכשהו גם לא לך.

בינתיים בעיקר נושכת שפתיים,

מקווה שלא אתקל במצב פתע בו הכל יפקע.

והשפתיים עוד נשוכות, ולא ממני. השפה העליונה בעיקר. אבל היא מחלימה, לאט לאט, ואיתה גם אני.

וול, הפוסט הזה לא הניב הרבה יותר משכתבתי בבוקר. שכחתי בכלל שכתבתי אותו היום.

אני עצורה כל כך, אבל מכורה לתחושת האצבעות על המקלדת השטוחה של הלפטופ הקצין שלי. שאגב, חושבת שטיפה דלוקה עליו, לעזאזל איתי. מה הקשר עכשיו מה.

לא ברור מה קורה איתי. רק דבר אחד נראה מכאן...

אני צריכה גשם.

יש לי כל כך כל כך כל כך כל כך הרבה מה לכתוב, ואין לי טיפת זמן למען האמת, יוצאת עוד 2 דקות וחצי מהבית.

אבל היה מה שהיה אתמול- ערב מוזר. מטריד. מבלבל, וטיפה מיותר.

ויותר מידי דברים לחשוב עליהם. 

למה ג'ינג'י, למה?

><

מה שכן- לפחות לדבר לעצמי בקולי קולות ובאגלית כשהאוטו ריק, חשוך ונטול מוזיקה מרגיע אותי וקצת מסנכרן אותי לפעמים.

יש לי הפרעות. o.O

ווווווובא לי לכתוב, כרגיל, ואני לא כל כך יודעת מה.

היא אומרת שרצתה לדעת מה אני חושבת על אתמול, ואני? קשה לכתוב דברים כאלה בבלוג. זה לא במקום לכתוב מעבר לזיכרונות מקוטעים וחזקים בכתב נטוי, אחרת למה זה הופך אם לא לפורנו?

אבל אני,

אני אף פעם לא מפסיקה לשחזר דברים בראש בתקופה שאחרי. כזאת דפוקה אני, רדופת זיכרונות שכדאי לי לשכוח ושלעולם לא אעשה זאת.

כל מגע קטן, כל מבט בעיניים, כל לחישה. 

או לפחות נדמה לי, כי אולי היו יותר מידי מכדי לזכור וקצת קשה לאפסן כמה שעות רשומות היטב במוח אחד קטן.

באלוהים שאין לי מושג ירוק למה אני כותבת את כל זה עכשיו.

אולי בכלל לא אפרסם את הפוסט.

בא לי לעשות משהו, משהו נעים. בא לי ללכת למאיה ולשבת איתה על הנדנדות בפארק בעין חמד עם סיגריות ואולי אפילו קפה אח"כ על הספסלים.

בא לי לצאת קצת ליום הירוק הזה שבחוץ, נמאס לי להירקב בבית כשכל כך יפה ויש לי אוטו לזוז איתו מפה.

אולי אלך להתקשר למור, לשאול אם בא לה להסתובב קצת.

לא בא לי לחזור לבסיס, איפה שהרחובות שטופי השמש היחידים שקיימים הם רחובות של דפ"צים,

איפה שבמקום גלידה בהתבטלות נינוחה של אחת בצהריים בעיר יש עליות משמר וסיורים ופריקות,

איפה שבמקום רוח קרירה וקרני שמש על עור חשוף יש מדים מגעילים ובמקום פינוק של ילדה חופשייה בתקופה הכי נעימה בשנה יש פיקוד ואחריות וויכוחים.

אני יודעת שנשמעת כמו ילדה קטנה וקטנונית שחוזרת על עצמה כל פוסט, אבל כל כך נמאס לי מהצבא, כבר עכשיו. איך סוחבים עוד שנה ככה? איך לא מתפרקים?

ותוהה אם זה עלוב מידי לשבת לבד על נרגילה בגינה.

הגינה שלי כל כך כיפית במזג אוויר הזה שבא לי למות. אולי נרגילה לבד זה לא עצוב מידי.

אני ואיזה ספר. נבדוק. :)

עריכה, 14:00

[מה יש לי מעריכות השבוע??]

יצאתי החוצה, חלצתי כפכפים ופסעתי בזהירות על הדשא, מתחמקת מדבורים. כל כךךךך יפה בחוץ ואני חייבת לנצל את זה!! אשכרה סופרת שעות ליומי האחרון בבית לשבועיים הקרובים, זה מטריף אותי. מחר בשעה הזאת אעבוד כבר.

כל כך כל כך מדהים בחוץ ואני חייבת סיגריות גאד דאמט.

אין לי מושג מה אני רוצה לכתוב.

כרגיל? לתאר מה קרה כל הלילה רק כי אני צריכה לזכור את זה יום אחד?

כנראה שכן.

ופתאום, באמצע כל האגרסיות, הלהט כל כך טעון-

"את באמת שונאת אותי?"

מבט של כאב רך בעיניים. "באמת חשבת שאני שונאת אותך?"

נשיקה ברוך, והיא מחזירה, "...אני חושבת שאהבתי אותך."

שתיקה. שמתארכת. שוב עדינות תהומית.

מה אומרים על זה?

"זו הפעם הראשונה שאני אומרת את זה למישהו, שום 'כל הכבוד'?"

"לא, זה פשוט... אני חושבת שגם אני אהבתי אותך".

יצאנו לחגוג יומולדת.

שתינו, וכל הפחדים שיהיה לא נעים כרגיל נעלמים עם המפגש והאלכוהול וכל זה.

וכמובן שהיה כיף להתמזמז סתם, וניסיתי לא להרגיש רע מידי מאוחר יותר כשהיה ברור שהיא בקטע של סקאי.

ואז היה כל הקטע המלבב עם ההקאות והכל, ואני תוהה אם זה נוראי מידי מצידי להגיד שאני באמת מרגישה טוב עם עצמי כשאני מטפלת באנשים במצב הזה.

להרחיק את השיער מהפנים בעדינות, ללפף את הצעיף לאחורי הצוואר, לשלוח איזה מבט נואש לכיוון דלת הכניסה למועדון כדי שאיזה בחור נחמד ירוץ ויביא בקבוק מים.

להחזיק את היד ובעצם את כל הגוף המיטלטל ברחוב בדרך להסעה הביתה. לחגור ברכב, לדאוג לחפצים, לעטוף בשכבות ולחבק את הרעד. להפשיט מהשמלה, למשוך קפוצ'ון על הראש. לצחצח שיניים.

יש משהו חמוד בלטפל בשיכורים.

ועוד יותר מצחיק כשבאמת כל מה שהתכוונת היה לדאוג יפה לחברה בצרה, כשלפתע הגלגל מתהפך והיא מנסה.. לדאוג לך. ולילה שלם עובר על כוחותינו. עם התרנגולות ברקע. -_-

והשפה שלי נשוכה ודואבת.

ואז בוקר, ואני כמעט בטוחה שלא באמת התראינו באור יום אף פעם. אולי בחוצות היוצר, אבל גם זה היה ערב..

יש איזה משפט יפה ב"שומרת אחותי" [טוב, אחד מיני רבים יפים שם] שתמיד אני נזכרת בו בהקשר שלנו.

"הוא נצמד אלי עד כדי כך שכל כאב שנותר על פני השטח בינינו מתפוגג, הופך לחוט מקשר במקום לגבול תוחם."

הרבה פעמים זה תואם אותנו. הלילה היה שוב כזה.

ואז השיחות בבוקר.. ובכנות? אני מפחדת.

כי פתאום אני לא מכירה אותך. כמה זרה הפכת בין רגע.

אני מצטערת, אני יודעת כמה בטח קשה לחשוף דבר כזה על עצמך. לדבר ככה, בבוטות כזאת על כל מה שכמעט אף אחד לא יודע. אבל הפחדת אותי.

כל הזמן הזה, היית קרח ריגשי?

אני בערתי ונשרפתי ועוכלתי מבפנים, ניצוצות הופכים ללהט וחום ורגשות מסתערים כמו להבות,

בזמן שאת... לא הרגשת כלום?

אז מה היה בינינו לעזאזל כל החצי שנה האחרונה? את מי הכרתי אם לא אותך? ואיך את מסוגלת להגיד שאהבת אותי כשרגע אחרי את אומרת שלא מרגישה דבר?

הרי את בין האנשים היותר מתוקים שאני מכירה. רגישים, עדינים. ויש בך כל כך הרבה שבור שהתקלקל שזה רק מושך אותי, אני יודעת כמה נשרף ונפצע.

אבל את זה לא הכרתי, כי זו לא את. זו לא את.

אני מפחדת פתאום להרגיש.

"נו", חייכתי אליה. "זה מצחיק. את שיכורה, אני שיכורה.."

"זו בדיוק הבעיה", התוודתה מולי. "אני לא שיכורה."

שלחתי אליה חיוך ממזרי במיוחד.

"גם אני לא.."

עריכה:

הספקים להיום- סושי, שוקו של בבט [כבר אמרתי שאני מאוהבת במקום הזה, נכון? נכון.], דאודורנטים ושטויות לצבא, צבא של עגילים למאיו. 

אני כל כך פאקינ אוהבת ימי הולדת. ובערב מסיבה! :)

בבית, רגועה.

ההורים טסו לבערך שלושה שבועות, בין לבין יש לי גם יומולדת. לא יודעת למה אני תמיד עושה כזה עניין גדול מימי הולדת. אולי כי הם באמת תמיד כל כך טובים אצלי..

רגועה.

רוצה להתקשר ולשאול אם בא לעשות משהו, סתם כי אני במצברוח של לצאת ולנשום את האוויר הנקי והענים שיש עכשיו בחוץ ולהסתובב בזרועות פתוחות ומאושרות.

שומעת אנה נליק, just breath, השיר שלך שנראה שנתקעתי עליו לאחרונה. הוא מרגיע אותי בצורה ששכחתי שקיימת, גורם לי לחייך בשקט על כל האוויליות שנראה שחיי מתנהלים בה לאחרונה.

כנראה שמחר ובשישי מסיבות וכאלה, אני מתכוונת ללכת אבל לא מודאגת ולא כלום, שום נעליים. פתאום לא אכפת לי מכל מה שהיה עד עכשיו.. באלוהים שהשיר הזה כמו סם, מורפיום או משהו.

אני אפילו לא זוכרת למה אני כותבת. :)

נ.ב. עריכה, 16:34

ככה אני יודעת שיצאתי מדמות המפקדת כשהגעתי הביתה-

1. זועזעתי לראות צירעה. במקום להפגין קור רוח. מ"כים כבר לא מפחדים מג'וקים אחרי ביסל"ח...

2. כשטיפטפתי בטעות חלב על הרצפה לא התעורר בי דחף לנקות כדי להראות דוגמה אישית ולשמור על מצבור נקי.

3. למען האמת, גם כשסיימתי את הקורנפלקס לא היה לי כח לזרוק את הקרטון והכרחתי את עצמי, סימן מובהק לזה שאני כבר לא מגדילה ראש ואחראית [כי מי ינקה אם לא אנחנו את הזבל של עצמנו? אין פה עובדי רס"ר! וממילא אשלח אותך או את חבר שלך אח"כ להרים את זה!]

אני כאילו מתנתקת הכי מהר שאני יכולה מכל דבר שמקשר אותי למי שאני בצבא. שם אני צהובה מורעלת ומסריחה, ופה אני הילדה הכי זורקת זין / משתכרת ומתהוללת / סתם עצלנית שאני מכירה. לא פלא שההורים שלי חושבים שאני אנוכית וכלבה לפעמים. :)

21.10.11

איך זה שיש לך כאלו שורות מוכנות שתמיד כל כך במקום? הייתי עושה לסטטוס הזה לייק רק כדי להביע הערכה, הזדהות, או לפחות את המינימום- קראתי וננגעתי.

אבל זה לא לייק. כי זה לא מוצא חן בעיני שככה מרגיש.

קראת לי היום שוב קטני, לשניה. לשניה אחת כמעט חזרתי להיות הקטן שלך.

את יודעת שרק איתך השתמשתי בכינוי הזה אי פעם? תמיד רציתי להגיד את זה למישהו.

אבל עכשיו את לא הקטנה,

את במקום כלשהו שאני יודעת שיכאיב לי מאוד עוד מעט.

 24.10.11

יש לי מ"כית חדשה, מ"כית שכולה שלי.

היא שלי להסמכה, שלי להדרכה, שלי להכשרה.

ממני מצפים ללמד אותה הכל, להפוך אותה למס' 2 שהיא אמורה להיות, לתפקד כמוני. להיות הקולדה הכי טובה שאני יכולה לבנות לעצמי.

קיבלתי אותה חדשה מהאריזה,

וכל האחרות עזבו.

כל מי שהסמיך אותי.

ועם כמה שחיכיתי לה, לזה, לרגע הזה בו אני בונה לנו עתיד חדש ונקי במצבור-

אני שונאת שינויים.

אני מפחדת משינויים מהסוג הזה, מסתבר. אין לי על מי לסמוך עכשיו מלבד על עצמי. אין לי גב. זו אני מולה, עם כל הידע שהספקתי לצבור ועצות למודות ניסיון שקיבלתי בירושה מוותיקות ממני. אבל הן לא נשארו להשגיח עלי, ומלבד קומץ המילים שהותירו מאחוריהן- אני לבדי...

קצת מפוחדת.

אני מתגעגעת לתקופה בה לא ציפו ממני לכלום, בה הייתי ילדה קטנה כביכול. עכשיו הציפיות הכי גדולות מופנות אלי, אני חושבת.

ובתקופה לחוצה כזאת, מה הפלא שאני חוטפת מצבי רוח שוב?

ואז בוחרת את האדם הכי בעייתי להוציא את זה איתו... כאילו היא מפוצצת לי את אחרוני המגנים שהצבתי סביבי, אני מתפרקת בהקשר שלה.

לא בריא בעליל.

גם ככה המצב איתה עדין ומורכב.

ואני לא רוצה לפגוע, לא רוצה לפגוע, לא רוצה לפגוע.

גם לא להיפגע, וזה קורה בעיקר ולרוב בגלל מצבים שאני גורמת להם, ישירות או בעקיפין.

אם רק הייתי משתלטת על עצמי יותר כמו פעם, אוכפת משמעת עצמית.

אולי כדאי לנסות לחזור למוטב קצת.

אני רוצה הביתה, לפעם.