פצעים ונשיקות

אז החלטתי שרחובות זאת עיר ממש מעפנה.

נסעתי לשם כדי להגיע למכון ויצמן.

עכשיו, כדי שתבינו משהו- הייתם פעם במכון ויצמן? הוא כל כך מטופח, הכל מלא עצים ומדשאות מוריקות ענקיות ושיחים בכל הצבעים והגדלים עם כל סוגי הפרחים, כבישים נקיים ומסודרים משל עצמו כולל חניות מרווחות, שתי מסעדות פרטיות של המכון, שבילים קטנים , ותכף הייתי מצפה שפרפרים קטנים יפרצו ויתעופפו להם מתוך כל פח זבל שאעבור לידו. אפרופו פחי הזבל בויצמן... כל דבר במכון ויצמן על שם מישהו שתרם, כל פסלון וביתן וקיר... אז אמרתי שמובן מאליו שגם פחי הזבל חייבים להיות על שם מישהו- וכאן רות נכנסה לתמונה ואמרה "כן, פחי הזבל הם על שם אולמרט"...

בכל אופן, עד כמה שמכון ויצמן יפה ומושלם ואוטופי- ככה רחובות נוראית. כאילו מישהו לקח את כל החלקים היפים ברחובות, דחס אותם למקום אחד [לא כל כך דחס, המכון שם בערך בגודל של שכונה כזאת] ולא השאיר כלום לעיר עצמה.

כמו שבטח אמרתי באחד הפוסטים הקודמים, רחובות נראית גוססת- האנשים היפים והצעירים [והישראלים] פשוט נוקזו לערים אחרות. רחובות מלאה בקשישים מעל גילאי 50 לפחות, או ברוסים עצבניים. ויש גם שני כלבים.

והריח שיוצא מכל חנות שם מריח כמו חנות דגים. ואתם לא רוצים לדעת איך חנויות הדגים שם מריחות.

אניווי, במכון ויצמן היה ממש נחמד- למדנו יומיים שלמים מדעים- באנו בשלישי בבוקר, כל אחד אמר את השם והעיר שלו [בערך כ25-30 תלמידי י'] והתחילו בהרצאות.

הרצאות על נושאים כמו מחזור החיים של כוכבים, הטבלה המחזורית, מרכיבי האטומים וגלי הקול. וכמה אוכל שדחסו לנו!!! פשוט פיטמו אותנו, כאיול ניסו לפצות אותנו על אורך ההרצאות או כאילו ניסו להשאיר אותנו ערים או משהו.

זה הלך בערך ככה-

סנדוויץ', הרצאה, ארוחה, הרצאה, סנדוויץ, הרצאה, ארוחה, משחקים [משחקים מתמטיים, אבל אני חייבת להודות שסופסוף נהניתי ממ"מ- זה היה כיף!] ולישון.

ומה זה לישון? בערך ב1 וחצי בלילה אשכרה הלכנו לישון. ואז אני ורות החלטנו לצאת לטיולון, הקפאנו את רגלינו וחזרנו לחדר שהקפיא במשך הלילה את שאר חלקי הגוף.

ככה גם הלך היום השני, חוץ מהלינה- יצאנו ב5 מהמקום.

ואני ורות החלטנו לחפש מגפיים...

בירושלים לפני כמה ימים חיפשתי מגפיים עם רות ואביטל, ואת המגפיים היחידות שאהבתי בכל העיר- אביטל עמדה [או עומדת עדיין] לקנות, ואני התבאסתי מאוד. באמת שחרשנו ביחד את כל מרכז העיר [רק בלי המחרשה, כמובן] ולא היה כום. הכל הירושלים אותו הדבר מבחינת נעליים.

אז אני ורות החלטנו לנסות את מזלינו ברחובות.

אמרתי שרחובות מעפנה?

קצת טעיתי!!! רחובות היא גן-עדן לנעליים!

אני ורות הלכנו ברחוב הראשי ועשינו זיג-זג: בדקנו חנות אחת, חצינו את הכביש לזו ממולה, הלכנו שני מטר וחצינו שוב לצד השני, נכנסנו לחנות ואז חצינו שוב לזאת שממולה וכך הלאה.... מסכנה רות, התיק שלה שקל בערך כמו תיק צבאי ארוז ל3 שבועות, והיא נראתה גיבנת להחריד כשהיא הסתובבה איתו, במיוחד לאור העובדה שהיא כמעט צנחה לרצפה מכובד משקלו.

ומצאתי!!!!!!!!!!!!!! מצאתי את הזוג המושלם!!!!!!!!!!!!!!!!!

כבר שנה שאני מחפשת- מגפיים גבוהות [כמה שיותר קרוב לברך], שחורות, עם המון המון שרוכים ופלטפורמות.... ושם הן היו. מושלמות, ועולות 199.

חזרתי כל כך מרוצה הביתה, וכל כך עייפה. בעצם, חזרתי להיפהופ לפני שהגעתי הביתה, התנהגתי כמו זומבית למשך כל השיעור ואז נסעתי הביתה. והגעתי ב10 וחצי.

הבעיה היחידה הייתה שמאוחר מידי הסתבר לי שהמגף...זה עור, כפי הנראה. ואני צמחונית. לא חיבקתי את שמעון ואת יונתן כי הם לבשו מעילי עור. מה קרה פה?!?! אז המעט שיכולתי לעשות למען מגפי המסכנות הוא להתנהג אליהן כאילו היו פרות בשר ודם [ולא רק הציפוי], וקראתי למגף ימין עדנה ולמגף שמאל אילנה.

ועכשיו יש לי המון צמר"ת. אחרי שהלכתי לישון מאוחר ברביעי וקמתי מוקדם היום, הייתי באופק ואז בצמר"ת ואני עוד צריכה לקום מוקדם גם מחר ולישון אצל רות לשבת.

ובראשון כשאני מסיימת ללמוד ב7, ואז עפה ישר לצמר"ת. כנראה שגם כל שני יעבור עלי בעבודה בסניף.

והכל בגלל הקונגרס ביום שלישי. תבואו! יהיה מושקע!!!

בקיצור,

מיפ.

דבר ראשון: יש פוסט יחסית חדש ממש מתחתי, הוא מושקע ושווה קריאה.

ורעידות האדמה-

זאת שהייתה בשישי בלילה- טוב אז ישנתי לי בתמימות, כשפתאום התעוררתי לקול שיקשוק החלונות וגיליתי שהמיטה וכל הבית רועדים לי מתחת לישבן. הייתי ממש בשוק, זאת רעדת האדמה הראשונה שאשכרה הרגשתי ולא רק שמעתי עליה בכיתה, ואחרי שהיא נגמרה הייתי בטוחה שאני עוד יכולה להרגיש מן רעם עמום בבטן האדמה שנמשך. נרדמתי ככה, כשאני מודעת להפליא לכח המשיכה.

בארוחת בוקר שבת העלתי את העובדה הזאת, תוהה אם לא רק חלמתי הכל, מטושטת מאירועי הלילה, כשלפתע אחותי הגדולה הנהנה ואמרה שגם היא הרגישה את זה ולא העלתה את הנושא כי הייתה בטוחה שחלמה את זה.

אפרופו אחותי, רעידת האדמה השניה שלי-

אז רבנו שוב, נוסח הריב שגרם לי לברוח מהבית בפעם הראשונה והאחרונה עד כה בחיי... זה היה דומה באירוניה מפחידה- הייתי על המיטה, קראתי, היא נעמדה מתחת לסורגי המיטה שלי [מיטת קומותיים, מה לעשות], והתחילה להתווכח איתי על משהו שהתפתח לריב מטומטם להפליא. הרעיון של הריב היה אבסודרי לחלוטין, והיא נתנה טיעונים כל כך מגוחכים, העלתה דברים לא קשורים וכרגיל ניסתה לגרום להכל להיראות כאילו אני אשמה. ואז היא אמרה שהיא לא מדברת איתי יותר לעולם, ויצאה.

אח"כ לא הרגשתי שאני מסוגת להמשיך לקרוא, יצאתי ושוטטתי [מישו זוכר איך מאייתים נכון את המילה? ] חסרת מנוחה בבית , כשיש לי כאילו בלון בחזה שמאיים להתפוצץ ואם הוא יחנוק אותי מעבר למה שהוא כבר חנק אני בטח אבכה.

התיישבתי מול מישטא, שמחה לחלוטין לראשונה שהוא אשכרה קיים, והוא ישן אז הרמתי אותו ונתתי לו להמשיך לישון לי על הבירכיים. אמא עברה לידי, ומאחר ואחותי הייתה מולנו בסלון היא מלמלה מעל ראשי "את פשוט אמורה לא לענות לה, היא אוהבת להתווכח סתם".

כל כך, כל כך רציתי ללכת לחדר שלה ולספר לה הכל ולהגיד לה שתגיד לרננה שלא עושים את זה, אבל ידעתי שכבר לפני איזה שנתיים רננה התלונה שאני גדולה מידי בשביל לערב את אמא ומאז הרגשתי שכדאי לי להפסיק את זה כי זה ילדותי ונותן לה עוד סיבות לרדת עלי.

אז הלכתי בכל זאת לחדר של אמא, ואמרתי לה "לפעמים זה קצת קשה פשוט להגיד לה להפסיק לדבר, בייחוד כשהיא מציבה לי אולטימטם כמו 'או הסוודר או שאני כבר לא מדברת איתך'".

אמא התחילה לדבר איתי על זה, ואז הרגשתי פחות אשמה כשסיפרתי לה על המצב.

ובכיתי קצת, כי הגוש בגרון והבלון בחזה פשוט חנקו אותי וכמעט התפוצצתי, וכל הפרצוף שלי האדים והתקשתי לדבר...

ידעתי שהיא תבין. היא אמרה שהיא מבינה אותי, ושגם לה קשה מאוד להתווכח עם רננה, והיא אמרה לי כמה דברים על רננה שאני לא בטוחה שאני רוצה לספר פה, אבל בקיצור היא הביעה תמיכה והזדהות מוחלטת והמון עצב על כך שהיא חסרת אונים ושום דבר שהיא תנסה לעשות לא יפתור את זה.

וזה היה יותר קל ככה, כשאני יודעת שיש לי תמיכה וגיבוי מלא מההורים בקטע הזה.

אחותי פשוט כל כך קשה לפעמים.

ולפעמים אני שונאת אותה, פשוט שונאת אותה על זה שאת גיל ההתבגרות שלה היא התחילה בגיל 17 ולא בגיל 14, שאת כל צרות הטיפשעשרה שצצות לה עכשיו היא מפילה על ההורים ועלי- כאילו שגם ככה אני לא בגיל הזה בעצמי.

גאד, איך אני שונאת אותה.

הלוואי שזה לא היה קורה ככה, כי אני לא רוצה לשנוא אותה.

אווווף.

אבל אין לי מצברוח כל כך רע עכשיו. המצברוח הע הספיק לעבור קצת.

האמת, הוא די בסדר. היא יכולה לקפוץ לי.

אני אלך להתקלח ואולי אני אגמור לה את המים החמים סתם לקטע, ואח"כ נראה איזה סרט ויהיה בסדר. אני גם רוצה לדבר עם אביטל בטלפון כי אמרתי לה שאני אדבר איתה במוצ"ש, וסתם.

שבוע טוב...

אני כותבת פחות בזמן האחרון.  וזה לא משבר כתיבה...

וזה לא שאני לא על ישרא, אני דווקא חורשת את המקום- הגעתי אפילו ללחיצה על "בלוג אקראי" בתקווה שאזדמן לאיזה בלוג שווה קריאה. אני כל כך גרה פה, שעוד מעט ערימות גרביים שלי יהיו מפוזרות ברחבי האתר.

פשוט אין לי על מה לכתוב. ותראו! אני מצליחה לכתוב פסקה על זה שאין לי על מה לכתוב! אדיר, לא?

אהה, וחוצמיזה אני מבריזה בשיטתיות מימי שישי בבצפר. אבל יש לי גבולות, זה רק לשביתה . מעניין איך המורה למחשבת נראית, ועד כמה זה יפגע לי בביולוגיה. יום שישי פשוט לא עושה לי חשק לבצפר, עם כל הניקיונות בבית.

טוף, אנשים, תמשיכו להיכנס, ונקווה שעוד יהיה לי על מה לכתוב... כע, אולי אני אצליח להוציא גם פסקה על כמה שאתם נכנסים בלי שאני כותבת.

יש מצב שאני אוסיף פה מאוחר יותר עוד איזה קטע קצר למטה, רק בשביל הקטע, עם פס הפרדה. תחזרו לבדוק... חח

ובקעה לי הביצה!!!! זאת מהרשימות, שהייתה סגלגלה וכחלחלה??? יצא ממנה עטלף!!!

ידעתי שאני אחזור... עם עוד קטע...

רציתי להגיד שאני מפחדת.

החיים שלי מתקדמים ואני משתנה, ואני כל כך לא רוצה להגיע לגיל 70 ולהסתכל אחורה ולהתגעגע להכל,

להבין שנשארתי בלי כלום,

ריקה, זקנה,

כמו קליפה שסחטו ממנה את כל המיץ.

להסתכל אחורה ולהבין שחייתי חיים, כנראה מלאים,

ואפילו אם הם היו נהדרים-

להגיע לזקנה ולדעת שכלום לא מצפה יותר,

חוץ מהמוות.

שכל ימי נעורים עברו, שהתקופות היפות נגמרו כמו שנגמרו,

שמה שקרה קרה ומה שלא קרה- לעולם כבר לא יחזור ולא יקרה,

אני מפחדת להגיע לגיל שבו כשאסתכל קדימה אראה רק עוד שנתיים או שלוש.

ונכון, יש לי עוד איזה 70 שנה עד הרגעים האלה,

אבל ההתחלה שלהם היא בעצם כבר עכשיו-

עם כל רגע שעוברת אני שוכחת יותר...

אני מפחדת להגיע למצב שיהיה לי קשה להיזכר בילדות-

או יותר גרוע,

שאני פשוט לא אזכור.

זיכרונות שכבר עכשיו נשמטים ממני...

מכירים את זה שפתאום באמצע החיים קורה משהו שמזכיר אירוע מהעבר?

אז פעם זה לא היה קורה ככה, פעם פשוט זכרתי וידעתי הכל,

ועכשיו יש את הרגעים שבהם אני נזכרת במשהו שלא חשבתי עליו כבר כמה שנים טובות-

ואני לא רוצה להגיע לגיל שבו אני פשוט אאבד חלק מהמידע שיש בי עכשיו, כי אני אשכח אותו לנצח.

וגם אם כשאני אזדקן ימציאו תרופה שתאריך את החיים בעוד מאות שנים, אני גם לא רוצה שזה יגיע-

אני לא רוצה להסתכל אחורה ולראות כל כך הרבה,

עד שאני כבר אשכח מאיפה התחלתי.

לא רוצה.

ועכשיו יש לי את ההבנה המלאה של פיטר פן.

ובעצם, גם אם אני אשאר "ילדה ניצחית",

עדיין יעברו כל כך הרבה דברים בילדות הזאת, שאני אשכח את רובם בשלב מסויים...

ואני לא רוצה לפספס את מה שהחיים עוד יציעו לי...

ואין דרך לעצור את זה, אין שום דרך להשאיר את הכל טרי וחד כמו שהוא!

הצילו.

כי מה אנשים שלא חוו את זה יוכלו להגיד על זה?

רק אנשים שהתקרבו לזה יכולים אשכרה לספר על זה, ומן הסתם חוץ ממני ועוד לא המון אין הרבה יותר מידי.

כי עכשיו לכל ישראבלוג יהיה פרו'ים, ואף בלוג כבר לא יהיה מיוחד. מה הקטע?

טוב, לפחות אני אמורה לקבל חולצה של ישרא כי לי עוד נשאר פרו בתשלום. פאני.

ואם מישו יודע לעצב בHTML, אני ממש צריכה את העזרה, כי אני רוצה כבר לשנות את התבנית של הבלוג שלי!!!

__________________

מוזמנים לטבעת שלי.

נו כבר.

חחח זה ציטוט [אולי היחיד שאהבתי] מהאופרה שראיתי היום...

כן! ראיתי אופרה! יודעים איך היה?

רגע.. אולי אני אתחיל מההתחלה, כמו שצריך...

אז אתמול הייתי בהפגנה בכיכר רבין בת"א והיה ממש נחמד, מוזיקה טובה ואנשים טובים וכזה, ואז הלכנו לישון בבית של לוסי.

לפני שהלכנו לביתה [היא גרה בבת ים] עברנו בבית קפה ואז בים.

אני הייתי כל כך מאושרת להיות בים, וכל כך מבואסת כי שאולי ואביטל הטרידו אותי קצת, והלכתי לי לאורך השובר גלים [או עליו, ליתר דיוק. קיפ אמר שזה מסוכן רצח.] ונכנסתי עד אחרי המותן, קצת...

ולוסי צרחה לי שזה מסוכן... ומסתבר שאיך שחושבים על הים-0 זה איך שחושבים על אהבה... אז אמרתי ללוסי שכנראה יש לי פחד ממחוייבות כי אני מפחדת להיכנס עמוק מידי... חחח...

ואז ישנו אצל לוסי, והיה נורא מוזר כי הייתי עם הבגדים שלה, וישנתי עם חגית במיטה אחת.

בבוקר אני ושאולי נסענו לנו לבינין האופרה בת"א כי אופק אירגן לשם יציאה של 30 תלמידים צפות בחזרה גנרלית של "המסע לריינס" או משו כזה.

זו הייתי האופרה הראשונה שלי, וכל מה שיש לי להגיד זה שנורא משעמם לראות אותם כל הזמן שרים את אותו מישפט, בערך 5 דקות כל משפט. בעצם, זה גם היה נחמד בכל זאת איכשהו.

ועכשיו אמא שלי צועקת עלי לרדת מהמחשב ולכן אני כותבת כל כך גרוע וכל כך מהיר, אבל אני רוצה לבקש מכם טובה קודם...

מצאתי אתר חדש שכדאי להכיר - "פרויקט המדגם" - באתר יש שאלוני אישיות מקצועיים ומעניינים וכולם בחינם ולאחרונה נוספה בו האפשרות להשתתף בסקרים ולקבל תמורתם כסף! זה אמיתי ושווה בדיקה כתובת האתר - www.midgam.com?ref=64489;

בכל אופן, מקבלים איזה 2 ש"ח על כל שאלון [אם נרמשים למקום הנכון] וכל בנאדם שאתם גורמים לו להירשם אחריכם גורם לכם להרוויח עוד כסף. חמוד, לא?

טוב, אז תהנו... אני עפה לתופים... אני אעדכן קצת אח"כ ואשנה את הפוסט ליותר נורמאלי!

Stay low.
Soft, dark, and dreamless,
Far beneath my nightmares and loneliness.
I hate me,
For breathing without you.
I don't want to feel anymore for you.

Grieving for you,
I'm not grieving for you.
Nothing real love can't undo,
And though I may have lost my way,
All paths lead straight to you.

I long to be like you,
Lie cold in the ground like you.

Halo,
Blinding wall between us.
Melt away and leave us alone again.
The humming, haunted somewhere out there.
I believe our love can see us through in death.

I long to be like you,
Lie cold in the ground like you.
There's room inside for two and I'm not grieving for you,
I'm coming for you.

You're not alone,
No matter what they told you, you're not alone.
I'll be right beside you forevermore.

I long to be like you, sis,
Lie cold in the ground like you did.
There's room inside for two and I'm not grieving for you.

And as we lay in silent bliss,
I know you remember me.

I long to be like you,
Lie cold in the ground like you.
There's room inside for two and I'm not grieving for you,
I'm coming for you.

אתמול היה לילה לבן בצמרת, בסניף, כדי לעבוד על הקונגרס.

עכשיו, קרה לי משו ממש מוזר, ופשוט התנהגתי כמו חולתנפש... לא חולת נפש כמו שאני בדר"כ, אלא חולת נפש על יותר מידי ווקדה או קראק.

היו קטעים שפשוט ישבתי בקבוצה שעבדה על משו [כמו קב' דיון למשל] וכאילו הקשבתי, רק שבהיתי באוויר בלי לקלוט מילה וסתם חשבתי. ואז אחרי רבע שעה כאילו התעוררתי מהיפנוזה ושאלתי מה הולך. או שנשפכתי מצחוק, באמצע החיים- מישו אמר מילה קטנטונת שגרמה לי לשכב על השטיח ולבכות מצחוק. בשלב מסויים האנשם פשוט קלטו שאני לא מפוקסת והתעלמו ממני או צחקו על איך שצחקתי או סתם וויתרו לי על הניסיון לעבוד. ושתיתי המון שוקו ותה ואכלתי המון וופלים וזבל בסגנון.

למרות כל זאת, היו שלבים שהייתי לגמרי בפוקוס, עבדתי כמו שצריך ואז הץפוצצתי מצחוק באמצע. אנשים התייאשו ממני...

וגם היה את הקטע ההוא שנחתכתי מזכוכית שהייתה לי בתיק אז ירד ל דם מהזרת וציירתי עם זה ציור שלם

והיה ממש כיף! אביטל ושאולי ושירה הלכו בשלב מסויים אז נישארנו אני וחגית ורות ותהילה וטל ולוסי, וכשסיימנו לעבוד עשינו משו כמו ערב בנות כזה, ממש כיפי... באיזה 3 - 5 וחצי בבוקר ישבנו ודיברנו ותוך כדי זה קלטתי שהשיחה שלנו נשמעתכמו שאלון ישרא. "מה הדבר הכי מאכזב שקרה לך בחיים? מי החברה הכי טובה? מתי התנשקת פעם ראשונה ואיך ועם מי?" ושאלות כאלה טל הכינה ועברו בסבב. אבל זה היה מצחיק ונחמד. והיה מייק&אייק של חגית, והיה נחירות של לוסי, והיה המוווווון שעווה בנרות וכולן חפרו בנרות ושיחקו עם השעווה עד שהשטיח התכסה בשכבת פירורים וגושים לבנים. 

ואז הלכנו לישון על המזונים הדקיקים שם, ואני ורות התכרבלנו אחת עם השניה מתחת לרימת מזרונים ששמשו כשמיכה.

באיזה 7 וצי או 8 בבוקר כלם הלכו...

ועכשיו אני כותבת את הפוסט הזה מהבית של חגית, אחרי שישנו מבערך 9 או 10 עד 3 ורבע, ואכלנו "ארוחת בוקר- לא, צהריים- לא, פשוט ארוחה!" וכואבת לי הבטן מרוב בצל מטוגן עם ביצה [חחח חביתה עם יותר מידי בצל..] וחגית מנגנת בפסנתר ברקע, ונחמד לי. ואני הולכת אח"כ להקשיב להרכב ג'אז שלה עד שאביטל תגיע לשם ואז אולי נלך להסתובב ואולי נשאר שם, מי יודע. ואז יש היפ-הופ והביתה. ומחר יש מבחן במ"מ ואז אופקקקק...

תהנו, אנשים, אני סיימתי את הפוסט וחגית סיימה לנגן

ודרך אגב (כמובן שעדי היא זאת שכותבת את זה) אני חולה על חגית והיא אהבת חיי!!!! היא פשוט כל כך יפה ומושלמת וחכמה ומדהימה ואני הולכת להציע לחגית האדירה נישואין! (טוב אולי זה נדוש התוספת... ולא שנון... אבל אני [עדי כמובן] אוהבת את זה!)