פצעים ונשיקות

אם אני כל כך מגעילה, למה את בכלל חברה שלי?

אני חתיכת בנאדם מעצבן, מעצבן מעצבן.

אפילו זה שאני מתלוננת ואומרת את זה מעצבן. עוד יותר.

דווקא.

אני לא החלטית, אני מדברת כמו ילדה בכיתה ג', אני צוחקת על שטויות ויש לי חוש הומור דפוק, אני נראית כמו תחת ודוחה להתסכל עלי, שלא לדבר על לעמוד לידי, קרוב אלי. אני לא מושכת בשיט. אני כלבה וחברה מזעזעת מאחורי הגב של אנשים לפעמים, אני דרמה קווין שזה מטורף ועושה סצנות מכל דבר, אני חיה בסרטים,

אני מעצבנת לך תחיים. אני מעצבנת לי תחיים.

שום דבר לא הולך נכון.

והכי גרוע? שבנוסף לכל זה,

יש לי ביטחון עצמי השואף לאפס.

אני דורשת צומי נון-סטופ, וכשלא מקבלת אני מתחרפנת ונעלבת. והאנשים שכן מודעים למצב הביטחון העצמי שלי- או שהם ממש מתקשים לרדת עלי כי הם מפחדים שאני אלך להתאבד או משו, או שהם דורכים על זה בכוונה.

אני נדושה בטירוף וממש חופרת. אבל ממש חופרת.

למה את מדברת איתי? למה את גוררת אותי כמו איזה חתיכת זבל בחיים שלך,

כמו מסטיק שנדבק לנעל?

אני אבין אם תלכי ותנתקי איתי קשר. זה רק מגיע לי.

יש אנשים שכבר עשו את זה. היא הבינה שאני דפוקה. וההיא הבינה שאני חסרת ערכים. וההוא הבין שאני משעממת.

אני לא אמורה לחיות בכלל.

ואני כל כך רוצה לשבת ולבכות על זה, ושיחזיקו לי את היד וישקרו לי על כמה שאני מדהימה ולא מעריכה את עצמי,

וכמה שאני ממררת לעצמי את החיים ומרעילה את המחשבות שלי וכל זה,

אני רוצה שישקרו ויחמיאו לי רק כדי שאפסיק לבכות, אני רוצה לגרום לאנשים לבכות שוב בגללי.

אבל אין למי לרוץ.

הרסתי לעצמי את מערכות היחסים היחידות שהיו קרובות לזה.

או ששכחתי מאנשים, נטשתי אותם, או שנצמדתי כמו עלוקה, כמו קרציה לוריד.

ואז אני שוב שואלת, אז למה את לא פשוט מנערת אותי מעליך?

אני יודעת.

זה רק גורם לאנשים לשנוא אותי יותר.

איך אפשר לאהוב מישהו בלי ביטחון עצמי? זה כל כך מטריף.  לשבת כל היום ולנחם אותו וללטף לו את האגו, זה דוחה. זה משעמם ונמאס מאוד בקלות,

ואז בכלל מנתקים קשר.

אבל אני בטח אקבל מחר או משהו כזה, אז אפשר להאשים את זה כביכול על המצב ההורמונאלי והPMS ,ובינתיים אני שומרת לעצמי את הזכות להתנהג כמו חולרע בכיינית כמה שאני רוצה.

אז הנה לכם.

אני מזעזעת ופייס איט.

ואני אוהבת אותך. מה קרה פה?

אל תגיבו.

זה יעבור עד מחר בבוקר.

למה יש מצבי רוח בעולם?

ככה החלטתי.

אני אקום מאוחר ואוציא תעודת זהות ואעשה קצת שופינג בעזרת ה' [והיא נחוצה פה, כי בפעם האחרונה שעשיתי שופינג זה היה באמריקה ויצאתי משם עם איזה שתי חולצות וחצי],

ואולי מאוחר יותר אני אקח את אחינועם לטיים-אאוט [מה שאני עושה לילדות שלה, תהרגו אותי],

וזהו בעצם.

בינתיים אני סתם מתבשלת לי לבד בבית, מסוג הערבים שנאי הכי שונאת-

אני מחכה שאנשים יתחברו למסן וכזה, אז בינתיים כל מה שאני עושה זה לגרור איתי את ספר החדש שאני קוראת ואת הפלאפון ממקום למקום,

וכשהמחשב פנוי אני רובצת לידו ומרעננת את הפורום והפייסבוק.

איזה יופי של חיים...

התכנון להמשך הערב- התייאשות ותובנה שעדיף פשוט ללכת לישון כי אנשים מסויימים לא יתחברו והאנשים המסויימים האחרים יתחברו רק מאוחר מידי,

ומיותר לי. ממילא אני לא במצברוח ליצור קשרים חברתיים נורמאליים הערב...

אני מנומנמת מידי בשביל זה.

לישון?

כבר שכחתי איך זה.

ללכת לישון עם חיוך על הפרצוף, להחניק צחוק כבוש בכרית, לקבור את הראש מתחת לשמיכה כי טוב.

וכיף.

והיה טוב.

אולי אני באמת צריכה להתגבר?

הרי אחרי הכל, כלום לא יצא.

והתגברתי חלקית ובלה בלה.

השאלה היא איך ממשיכים.

הרי כשאנחנו התחלנו, כל מה שהיה לי זה לב שבור. וביחד תיקנו אותו, ביחד נרפאנו,

ולכן כל כך הרבה ממנו בעצם שייך לך.

ועכשיו פתאום חשבתי,

איך אני יכולה להתקדם?

אני מסתכלת על הצמיד שנתת לי. הצבעים שלו כל כך מיוחדים.

אני חושבת שיהיה טוב.

אני אנסה להמשיך, ואולי בהתחלה זה יהיה כמו שהיה איתך- לא אמיתי יותר מידי, זר, שונה. זה יהיה כאילו ניסיון להתחלה חדשה.

ואם אני אתמיד, בסופו של דבר יצמח מזה משהו שעוד לא היה לי. משהו מיוחד.

אולי ככה זה אמור להיות.

אולי אף אחד לא סיפר לי שכשמתגברים ביחד, בעצם מתחברים תוך כדי.

השלמתי עם העובדות לגביך. כבר די מזמן, למען האמת.

וחשוב לי לציין את זה, כי אני באמת נשמעת אובססיבית כשבעצם כבר למדתי לחיות עם זה וכיף לי סתם ככה.

אני מקווה שאני מוכנה לעבור את זה. שאני לא אפגע במישהו אחר. פתאום הבנתי מה כל כך הפחיד אותך בהתחלה. שאם זה לא אמיתי, מה יקרה אם זה יאלץ להיגמר? איך אני אחיה עם זה?

ואם אני אגמור את זה כמו שזה נגמר איתנו? בגלל סיפור שלא נגמר, למרות שבעצם כבר הסתיים לפני חודשים?

ובכלל, זה... יהיה שונה ממך.

אתם לא אותו הדבר. אני לא בטוחה בכלל שזה מה שאני רוצה. אבל אני יודעת שזה יעשה לי רק טוב אם זה יצליח. אז שווה לנסות, לא?

בהצלחה....

אוהבת, את כולם, המונהמון.

ובבקשה אל תבקשו פרטים,

כי בינתיים אין.

זה כל כך סוג הפוסטים שאני מתלבטת אם לפרסם. ועדיין לא שלמה עם זה שפירסמתי.

נחיה...

האמת, גם לי אין יותר מידי מושג. יכול להיות שאני אמשיך להתחבא בתוך הקפוצ'ונים.

אבל רק תארו לעצמכם. [ולא, אני לא כותבת את הפוסט הזה אליכם. למען האמת, אני מקווה שאף אחד לא יקדיש את זמנו לקרוא פה את האחד הספציפי הזה. אבל די, נמאס לי לכתוב בקלסר את השטויות האלה, אני רוצה מקלדת ועכשיו].

אני אוכל להסתובב עם אילו חולצות שבא לי.

אני אוכל לשים המון איפור ולהיראות גותית, אבל יפה.

אני אוכל לצאת למסעות קניות של שופינג ולקנות מה שבא לי בלי לחשוב. יהיהו לי ציצים קטנים יותר, אני אפילו אוכל לקנות כל חזיה, יש.

אה, ואני אוכל ללכת עם בגד ים נורמאלי ולהוציא את הבטן והכל, מתי שיתחשק לי,

וגאאאאד תהיה לי בטן כזאת מושלמת ואני פשוט אראה כמו שרציתי כל החיים וווואואוואוא... חחח

אני ממש נשמעת אנורקסית פה.

אז שתדעו לכם שאני לא,

למען האמת לא זכורה לי תקופה מהשנים האחרונות שבה אכלתי כל כך מסודר כמו שאי אוכלת עכשיו. בוקר, 10, 1 וחצי וערב.

אני לא מרעיבה ולא מקיאה ולא שומדבר. סתם מפנטזת. חולמת.

אבל אני אהיה כל כך יותר יפה.  וכל כך יותר מאושרת.

ואנשים יאהבו אותי יותר, אנשים ירצו אותי יותר,

אנשים יעריכו אותי יותר סתם כך ברחוב. אני אמשוך יותר אנשים אם אני אהיה רזה יותר. אהעהעהעהע.

אין לי הפרעות. באמת שלא.

כן, אני יודעת. "היא מופרעת." "דושי, יש לך בעיות." "זה כזה דוחה." "אוי, תסתמי".

טעות.

אני לא כזאת.

זה הכל פנטזיות, פנטזיות, פנטזיות....

אבל תגידו לי שהיא לא מושלמת בצורה מטריפה.

ופתאום היה לנו השיר שלנו.

 "זוכרת?" שאלת אותי. הושטת לי יד, ונסחפנו איתו. בלי לדעת, בלי לזכור, כאילו הוא סימל הכל מאז ומעולם. וזוכרת, אז, לפני שנים, כשעוד היינו בתיכון, ולא ידענו שכל זה יבוא?

 היינו סתם עוד זוג ילדות מתוסבך, עם הבדיחות שלנו והריבים שלנו והציפיות לעתיד... אוי, כמה תוכניות לעתיד שהיו לנו אז, וכמה לבטים, ואיך לא חשבנו שזה יגמר ככה.

 והשיר הזה, הוא היה במסיבה ורקדנו לצליליו, הוא התנגן ברחובות העיר שלנו המטונפת, בסמטאות, השיר הזה שהתנגן סתם כך כמו כל השירים, שרקד בנשמה.

 זה היה אחד מאותם המוני שירים, מהסוג שכששומעים ברנדומליות ברדיו מרימים מבט ידעני, מחליפים חיוכים, ובראש- אותה המחשבה.

 והוא התנגן במקרה גם בחתונה, ושמלות לבנות הסתחררו, תמימות של גיל ה20,

 כמה עברנו מאז ביחד.

 ואז, כשהתבגרנו ביחד וחווינו הכל בשותפות, השיר הזה חלף שם, נארג לתוך החיים כמו כל שאר השירים. ליוה אותנו. אלו החיים שלנו.

 "זה השיר ההוא, שלנו". אף פעם לא חשבתי שזה יגמר בשיר הזה דווקא, שזה ההוא הספציפי. שהוא יבחר.

ורקדנו, עיניים נעוצות זו בזו, חודרות עמוק לנשמה.

שולחת את היד לכבות את הרדיו, ומתהפכת להירדם. לא בוכה.