פצעים ונשיקות

היה מטורףףף!!!

וממש אבל ממש אין לי כח לפרט אעההההההה.

בואו נגיד ככה; המלון היה מושלם, ולא רק בגלל העובדה שהסוויטה הייתה ענקית ושימושית להפליא [מטבח? ברצינות?!]- לא, בדקנו אותו גם מול המלכת שבא והדן שרצינו והאמת שהבריכה שלו הייתה הכי מגניבה, האטקרציה הכי שווה. [ברמות של- הבריכה שלנו הייתה מבוך עם ים מלאכותי בחלק אחד, ושל המלכת שבא סתם משבצת מים גדולה.]

אניווי, גם האוכל היה שלמות. כל הזמן אכלנו במסעדות וכו' ואיכשהו יצא שחייבנו את הכל על חשבון החדר או האשראי של ההורים של שרית.. אני לא בטוחה אם הם התכוונו שככה זה יצא אבל ממילא הם שקלו לשלם על פנסיון אז זה בסדר. קיצור אכלנו סלטים מדהימים עם שתיה חמה גדושה שוקולד בבבקרים / בצהריים, ובשר מהמם בערבים. אשכרה יצאנו למסעדת יוקרה אחת שהחשבון בה יצא איזה 480 ש"ח.. בלי הטיפ!

מזג האוויר היה סבבה אבל על זה אפילו לא חשבנו: היה כלכך כיף שלא הסתכלנו על פרטים כאלה. ישנו מלא, הסתובבנו בבטיילת מלא [ולזכותי יאמר שחוץ מהפייק-זיפו ושלוש הטבעות שקניתי, לא הוצאתי כסף על קניות- אין לי בשביל מה אם אני עולה על מדים עוד יומיים... טוב נו, זה, ו3 קעקועי חינה מעלפים. ], השתזפנו על מיטות השיזוף [ואני מתכוונת למיטה.. מזרון נוח בטירוף עם סדין מגבת עליו] מלא, שחינו המון ביום האחרון בבריכה ובים המזוייף שהיה בתוכה [הים של אילת, לצערי, היה מגעיל וקר עם מלא אבנים קטנות שדוקרות וחותכות במקום חול, ויותר מידי דגים לא חמודים על החוף].

היינו גם בפאב אחד שהיה פשוט כליל השלמות: מקום גדול מאוד, מרווח מאוד, נקי מאוד [בלי ריח של סיגריות! איך זה קרה?!]- אפילו השירותים שם נראו כמו שירותים של מלון- עם אלכוהול מדהים בדיוק כמו שרצינו.. שתינו סתם קוקטיילים חמודים כאלה של נקבות, אבל הם היו כלכך טעימים יחסית לקוקטיילים של י-ם! היה לי אפילו דובדבן על המידורי סאוור שלי, ולשרית היו פאקינג סוכריות צבעוניות קטנות על המשקה שלה, כמו עוגת יומלדת של ילד בן 5.

המוזיקה שם הייתה מהסוג הזה שכל שיר צווחים מחדש "יוואוו!" ושרים איתו בקולי קולות את כל המילים, והייתה שם גם להקה חלק מהערב של חתיכים בריטיים [אין צורך לציין שאביטל ריירה בטירוף, מה?] שהיו ממש ממש חמודים ואפילו שרו וניגנו מדהים.. הם עשו כל מיני קאברים לשירים מוכרים וכיפיים כאלו, ואחרי שרק אנחנו רקדנו חצי מהערב אנשים מהוסים גם התחילו לקום ולהזיז תתחת שלהם. אז יצא שהתחלנו את המסיבה :)

היו גם שלבים בלי הלהקה, ואז הרחבה בערך הפכה לדאנס בר כזה, והדבר היחיד שקצת הציק שם היו הגברים שבלי בושה הסתכלנו על הגוף שלנו כשרקדנו, התקרבו וניסו לענטז לידנו כאלה. פשוט דוחה. אבל צחקנו על זה אח"כ, ותוך כדי.

לא יודעת מה להגיד, קשה לי עכשיו סתם להיות בירושלים היפה שלי אחרי שכל פרט קטן מהיומיום שם היה מדהים.

אבל אני שמחה שיצא מה שיצא, הכי שמחה שאפשר, ובתכלס גם טוב שחזרנו כדי לא.. איך אביטל ניסחה את זה? over do it. ככה יצאנו עם טעם של עוד, ולא נמאס אפילו קצת.

עוד יומיים גיוס [!], מחר כנראה יהודיה, והאם שאם ככה אני צריכה עוד להספיק מליון ואחת דברים... אז כדי מאוד שאעוף מפה. בעיקר לאור העובדה שיצא שחפרתי יותר משתכננתי.

CYA, ביצ'ס!

נ.ב. הכי מזל שבעולם שהברזתי מיום חמישי ההוא!!!

החלטתי לאחר התחבטויות קשות מאוד [לא צינית] לוותר על הפגש מחר. הרי ממילא אהיה שנתיים בצבא בקרוב,

ולהתעסק כל כך ביום אחד נראה לי חבל. לי הכינה אותי וסיפרה לי את כל מה שיכלה על התפקיד [תודה לאל שהיא עושה אותו, בלעדיה לא הייתי מגיעה לכלום],

ואם אטרטר את עצמי מחר אולי זה ירגיע אותי ויתן לי הכנה טובה... אבל זה גם בזבוז של יום, יחסית, יום שיכול להיות לי מרגיע וכיף באילת,

ובלאו הכי הייתי צריכה לצאת משם מוקדם יותר כדי להגיע לאילת בשעה כמעט סבירה... קיצור מסובך, אבל אני מקווה שעשיתי את ההחלטה הנכונה.

בכל אופן מאוחר מכדי להתחרט עכשיו.

ומחר אילת. D:

יהיה מהמם. וגם אם לא, לפחות אצא משם עם קעקועי חינה בכל מקום אפשרי פחות או יותר...

וזה בטח ישאר למקלחות הראשונות בצבא XD

מתקצרים לי הימים במהירות מדהימה ואני לא מאמינה שזה סוף סוף הגיע...

אני מפחדת ממה שעוללתי לעצמי אבל גם בטוחה שיהיה מאתגר וטוב.

אני בעיקר מפחדת שלא אראה יותר חברים כמעט,

אבל אני שוכחת שגם אחיה ואהנה בתפקיד עצמו, ושגם שם יהיו אנשימות.

נגמר לי הזמן פתאום. אין יותר סופ"שים ארוכים ומזדחלים בבית, אין יציאות לארוחת בוקר בארומה או בג'ו, אין יציאה בערב לעיר לשתות כל כך הרבה שאקום ואקיא כל הבוקר למחרת ועד הצהריים...

כל זה יחכה לאיזו רגילה, עוד חצי שנה ככה. דחיית סיפוקים, נו.

יהיה טוב.

:)

Lifehouse - Blind

אני מתגעגעת אליך ויודעת שצריכה להפסיק,

אוהבת אותך יותר מתמיד אבל צריכה לנתק את הקשר בדיוק בגלל זה.

האמת שהקשר שלנו כבר ממילא לא אותו הדבר שהיה, אני שונה לידך יותר ויותר מפעם לפעם, צופה בי מחוץ לעצמי מתנהגת בטיפשות ותוהה מי זו לעזאזל ומה עשיתי לה. ואת... אני מתגעגעת למי שהיית בשבילי. מתאהבת בזיכרונות שיש לי ממך של פעם.

ופתאום אני חוזרת אחורה בזמן, שנתיים מהיום, ורואה למה התפוררנו אני ואתה.

אחרי שהכאבת- וכמה הכאבת- מעולם לא חזרנו להיות אנחנו. בכל פעם שהייתי רואה אותך במקרה בשנים שעברו מאז הייתי מרגישה בחומה הנבנית ומתקשחת בינינו, בצורה ולא ניתנת למעבר. כבר לא הייתי מי שהכרת, ולהכיר לך את עצמי מחדש היה לוקח זמן רב מידי ואנרגיות שלא יכולתי להרשות לעצמי לאבד לידך.

אני אפילו לא יודעת אם אתה נשארת אותו האדם, למרות שאני יודעת שהגרעין שלך בפנים מעולם לא השתנה.. ומאמינה שאחרי הכל גם אתה עדיין אתה.

אבל החומה...

כל המילים שלא אמרנו, כל השתיקות שרצחו את העבר שלנו ואת הקרבה שדעכה, המבטים הנבוכים בעיניים שבעבר הלא-כל-כך רחוק הכרנו כל כך טוב; כל אלו התמצקו והפכו ללבנים שבנו את הקיר שחצץ בינינו.

ואת.

לראות אותך היום מרטיט בי איזה רגש שצורם לי כל כך, אני לא מסוגלת לפגוש בך בלי להתאכזב שבועות מאוחר יותר בלילה במיטה שלי, לבד.

ישבנו בשכונה שלך שאני כל כך אוהבת בשישי בערב, מה שהיה בשבילי פעם שבת- ועישנו איתה. עמדתי צורם, דיברתי מוזר, שתקתי את כל מה שרציתי לבכות ולספר לך ואמרתי את כל מה שלא היה נחוץ שאגיד. כל מה שהיה מיותר כי היה שקרי.

בדיוק כמו אז, איתו.
מצאתי בבית את הדובונים שנתת לי, כבר אמרתי לך את זה? מצאתי במיטה בלילה את כל הזיכרונות ממך, כל התמונות שרצו לי בראש מהתקופה שהיינו ביחד. לעזאזל, זה היה בכיתה י"א. קשה לי לעכל שכבר כמעט שנתיים שזה לא זה.

ואנחנו לא אנחנו, מעולם לא היינו כנראה, אבל דווקא עכשיו יותר מתמיד אני צריכה אותך לידי.

רק שתחבקי עוטף, שתחממי את מה שקפא אצלי בלב, שתדברי איתי שעות על לצבוע ארנבים בירוק ועוד מליון ואחד דברים מטומטמים שהיו פעם חדוות חיי,

שתהיי שוב את ליד מי שתהיה לפתע שוב אני.

לעזאזל איתך.

עוד 10 ימים גיוס, ואני כבר לא יודעת אם להתחיל לברוח ממך בזמן שנותר או להשלים עם האבידה ולהיפרד ממך כמו שצריך.

supergirl [אני בתהליכים של חיפוש מוזיקה ישנה שאני זוכרת ואוהבת, כי מסתבר שאין לי מה לשמוע ביוטיוב יותר. סיימתי את לחרוש את כל מה שמוכר.]

ישנתי 13 שעות עכשיו.

וזה רק אחרי שלא ישנתי הרבה בשבת. מה יקרה כשאחזור מהצבא אחרי שאשן 3 שעות בלילה?!

היה ממש כיף בשישי, וגם שבת. היה גלמאורמה ראשון שלי, של דיסני. חילקו אוזניים של מיקי מאוס בכניסה. 3>

קיצור. בריכה, ענת, הדרומאיה, 24, מוזיקה טובה, ריקודים, גאגא, טרמפ-הלוך-חזור, בגדים מהממים, תחרה בגב, קול-צרוד-שהופך-לחוסר-קול. היה מהמם.

שבת עצמה אצל מאיו, בעיקר אוכל ושינה ופייסבוק.

בעצם רק אוכל ושינה ופייסבוק.

וסיגריות.

מין שגרה כזאת של לישון כמה שעות, בשלב מסויים אני קמה לפייסבוק כי לא מצליחה להמשיך לישון עם האף-אוזן-גרון סתומים [איזה מערכת פיזיולוגית דפוקה, בחיי], מאיו קמה ואנחנו יורדות לאכול. וחוזרות לישון.

מוצ"ש יצאנו לג'ו והסופלה שלהם היה פשוט מדהים...

ואז חזרתי הביתה תשושה, חולה חלקית, גרון צרוד, אף סתום ושאר סימפטומים משעשעים.

הייתי יותר מידי זמן על המחשב במקום במיטה, וכמובן שהגעתי למצב של דיכאון לילי מטומטם, אז כשלא הצלחתי להירדם התקשרתי לאביטל ובכיתי לה על מור וכאלה. ואז נרדמתי, ואחרי 13 שעות מאוששות אני בסדר גמור. [הממ, זה כל הזמן שנדרש כדי לאושש אותי?! קלי קלות. ><]

ועכשיו יציאה עם יעל לקניון, כי לשתינו ממש בא ויהיה כיף.

*עדיין מנצלת את האזרחות. :) *

אני נהיית אובססיבית לצבא ככל שהגיוס מתקרב, ומתחילה להיות מודאגת.

כמה שנאתי כשליאור הפך לכזה, כמה התעצבנתי כשכל מה שהוא דיבר עליו היה הטירונות- והנה עכשיו אנ הופכת לשיבוט קטן של השרוף שהוא נהיה...

אני ומאיו היינו חופרות על כמה שהוא מרגיז, על כמה שזה לא הוגן ושכשאנחנו נתחייל לא נתקרב ללהיות כאלו אפילו..

ועכשיו קשה לי להירדם, אני לא ישנה כי אני חושבת על הגיוס בשעות הקטנות של הלילה.

התחלתי לדמיין כל ערב במיטה ש"מחר זה זה, מחר אני הולכת לבקו"ם, מחר הגיוס". אני לא זוכרת מה תיכננתי להביא בזה מלכתחילה- אולי להרגיל את עצמי לרעיון ככה שאטיב לנצל כל יום בו אני מתעוררת בבית, וכדי שביום עצמו לא אלחץ- אבל זה רק גורם לי לחשוב יותר על כל מה שאני עוד צריכה לארוז ולקנות ולעשות ולהכין.

ככה או ככה אני מעבירה כל יום בצפייה שתתחיל כבר הטירונות, שיסיימו לכסח לי את הצורה ושיגיע כבר הקו"מ [קורס מ"כים] ושיתחילו כבר החיים החדשים האלו.

הימים מתקצרים במהירות אל-אנושית: קשה לי להאמין שנותרו רק שבועיים, החל ממחר. תוך שבועיים אני על מדים, עם כמה חיסונים וזריקות תקועות במעלה הזרוע.

אני לא עושה הרבה למען האמת, רק משלה את עצמי שכן. אבל שבוע הבא הולך להיות עמוס מאוד, והשבוע יש צעירים וגלאם ראשון שלי בשישי ככה שגם יהיה טוב. מקווה שיהיה מה לעשות מחר בבוקר ולא ארגיש שביזבזתי יום; אחי אומרת שיוצא הארי פוטר מחר, אולי עוד אצליח להשיג כרטיסים לבכורה.

האמת שאני גם לא לגמרי בטוחה בקשר לגלאם- מה יקרה אם תתחיל איתי מישהי שארצה? לא שווה לשמור את הרצון הזה שלי לקשר עד אחרי תחילת הטירונות?

מה אם אמצא שם מישהי ממש מתוקה ומדהימה ונהיה ביחד? הרי זה עדיף מאשר קשר מחוץ לצבא כשגם ככה לא יהיה לי זמן ואהיה מבולבלת מכל ההתרחשויות החדשות סביבי...

וחוצמיזה, גם אם אפגוש בשבועיים הקרובים מישהי מתוקה ומדהימה ונצא, עדיין יש סיכוי שלא יסתדר לי איתה במהלך הטירונות ואז אפרד ממנה ושוב אכנס לzone של "להתרחק מקשרים שהם סתם", ותהיה לי תקופה שלא אחפש כלום לכמה זמן. ואז חבל על המוטיבציה שכן יש לי עכשיו, זה יהיה קצת ביזבוז.

[אני מתחילה לפתח יחס ממש משונה לקשרים, לא?]

טוב. שקט מוח. זורמים.

עוד כמה ימים אעשה קניות כמו שצריך לצבא ואארוז את הכל ככה שלא ישאר לי כלום כלום כלום לחשוב עליו, ואז שקט ולבלות.

שבוע הבא אילת, פגש פיקוד, כרטיס יותר וקניות. נקווה שזה ממלא מספיק את הזמן... ואני צריכה למצוא זמן לבקר בבצפר ובעבודה. אולי בעצם בשישי שבו אחזור הביתה?

מיאו!! >< שוב קשה לי לחשוב.

אני חושבת שאני מתרגשת... חח ויש לי בעיות.

לפני כמה רגעים הבנתי שבצבא אני לא הולכת לעדכן פה כל כך הרבה, כלומר לא הולכת לכתוב כמעט, כי בטח לא יהיה לי זמן... איך אני לא אשתגע?

• חשבון בנק של חייל.
• כרטיס יותר.
• קניות בריקושט וכו' לצבא. [את הרשימה הזאת אעשה בנפרד?]
• ת"א, קניות. יום אחד, אני מקווה.
• אילת, 3 ימים עם שרית + נספחת.
• שוק רמלה לוד עם רננה.
• לראות דימדומים 3!!!
• הארי פוטר 7 בקולנוע.
• גלאמאורמה.
• וגם הנסיכה הקסומה, אם כבר אז כבר.
• רופאה.
• שופינג :)
• ספורט...
• לקנות בגד ים!

התנוון לי המוח אז קצת קשה לי לחשוב כרגע.

אני מתחילה לפחד קצת...

כבר 1 וחצי בלילה, עוד מעט בעצם, ואני על המחשב. שוב כותבת לילה, כמו שנהגתי לעשות פעם כשהוצאתי את כל החרא שלי על המקלדת.

כבר המון זמן לא עשיתי את זה. לא מאז שטוב לי.

האמת היא, שאני נורא רוצה שיהיה לי מה לכתוב. לפעמים גם יש לי- הבזקים של רעיונות, תחילתה של מוזה, אבל הכל נקטע באיבו של דבר כיוון שאין לי מחשב בסביבה, ואני לא רוצה להתחיל שוב עם חתיכות נייר מזדמנות שקשה לערוך אחר כך.

אבל עכשיו אני בחופש, ובעצם אין סיבה שלא אנסה להקריץ משהו שהוא קצת מעבר ל"קמתי בבוקר, ציחצחתי שיניים וגרבתי את גרב שמאל קודם."

אני מדברת עם ידידה חדשה בפייסבוק, ונזכרת פתאום כמה מתחשק לי חברה. כמה כבר לא אכפת לי שהדחקתי את כל הרגשות הזוגיים שלי הצידה בזמן האחרון, כמה לא אכפת לי שאולי שכחתי איך מתנהגים בקשר, כמה אני יכולה למצוא את עצמי הולכת לאיבוד.

אני לא בטוחה איך להתנהל ומה להגיד.

אני יודעת שאני מוצאת את עצמי להוטה נואשות להכיר מישהי שתהיה רק שלי סופסוף, מישהי שאלמד לאהוב ושתאהב אותי בחזרה.

ובהחלט יכול להיות שאאלץ לחכות עם זה עד הצבא.

אבל כשמגיע הרגע ואני נמצאת ליד מישהי כלשהי, כבר כמעט לא משנה מי- אני שוכחת את עצמי ומתרכזת רק בה.. ואז אני יודעת שכנראה באמת הגיע הזמן שתהיה לי מישהי, אם אני לא בטוחה איך להתנהג בקשר ומפחדת שלא אצליח להתאהב שוב, ובו בזמן אני מתחילה עם כל מי שבסביבה ובמצב הכי מזמין מבחינה רגשית. קל לי להתחבר לבנות, למרות שאני שוב יחידה שלמה בפני עצמי וכבר לא חצי שמישהו השאיר מאחור.

טוב, בעצם כנראה שזה מאז ומעולם היה המפתח: קודם להיות אני כאדם יחיד ושלם עם עצמו, ורק אז לנסות ולצרף עוד אחת למשוואה. אי אפשר לרפא חצי אחד בזמן שמנסים לאחות לעצמך פנימה עוד גורם זר.

והנה שוב אני מברברת וחופרת, במקום לכתוב משהו יפה. אני צריכה להתרכז.

עריכה, 10 דקות מאוחר יותר: קשה לי להתרכז.