אייי לכתוב לכתוב לכתוב, כמה שזה כיף. וכמה שאני אוהבת מקלדות של לפטופים, שטוחות ושקטות כאלה. צליל נעים לאוזן.
נחמד לי בבסיס פתאום, מרשים איזה שינוי יכול לעולל יום ראשון בבית במקום פה. באמת שזה מחולל פלאות במצברוח, לדעת שיש פה שבוע ואז הביתה לאפטר. ובשבת קרן סוגרת איתי, אז אפילו יהיה נחמד. ולא לחוץ ומעוך לי על הקיר, אפשר לנשום.
מרחב נשימה זה מדהים פה.
מצאתי פינה שתמיד תמיד אהבתי ורציתי לשבת בה פה, אבל תמיד חשבתי שמשהו בה לא בסדר. יש מול המגורים איזה גישרון מט לנפול שמוביל מעל תעלה קטנה לתרסה עם כמה עצים וצמחים וזרקור שבלילה גורם להם להיראות כמו פיסה של גן אירועים, ירוק מלאכותי וזורח כזה. יפה. כאילו גזור מעולם אחר, לא שייך לאווירה הצהלית פה.
והיום ראיתי שם ניצנים וייחורים של דשא טרי וחדש, ונכמר לי הלב במחשבה שלא אגע בו. אז הלכתי וישבתי שם ופתאום ראיתי שיש שם מין פרגולה קטנה שמוסתרת מאחורי הצמחייה, ושהמקום יכול להיות פשוט מושלם להתבודד בו. אז עכשיו יש לי פינה חדשה ונעימה לשבת בה, לפחות בחורף כשלא יבש ומגעיל שם. זה והפינה הקבועה שלי מאחורי המגורים, זו שמשקיפה על הכלביה בשקיעה. זו שבה כרעתי וספקתי כפיים בכיפור והתפללתי, או ליתר דיוק סיפרתי לאלוהים שאני שלמה עם זה שכופרת. ודיברתי עם עצמי בעיקר.
סוטה מהנושא.
אז בכלל, היה היום יום מקסים ורגוע במצבור, לפחות בשבילי. עננים קטנים ושמים כחולים בוהקים כל כך שנראו כמו ערבוב צבעים של מסומם.
ואתמול בלילה ירד גשם, מהגשמים שאני מפללת להם תמיד כשאני בבית. מהסוג שמרביץ כשיורד, לא סתם מטפטף. שמספיג אותך תוך שניה וסוחף שלא מהעולם הזה. שניתך בכוח ובכמות אדירה ובלתי נתפסת. שחודר לכל מקום. גם לנשמה.
ירד גשם וישבתי מתפוררת מאחורי המכולה של הנשקייה, אני והפלאפון. היא בגשם שלה, בירושלים. בגשם שלה.
ושיחות ארוכות ואני נדהמת, מה עוד אפשר ללמוד על העולם המוזר הזה.
כמה ביזאריים דברים יכולים להתברר.
איך העולם שלי הסתחרר כרעם ביום בהיר, או, טוב, רעם באמצע סופת הברקים הזו שהייתה כל אתמול. זה מעסיק אותי כל היום, מחשבות על כמה שדברים לא הגיוניים. איך זה קורה בתקופות כל כך מנוגדות. איך כשפתאום לי טוב רע לאחרים. ואולי זה טוב, כנראה שזה טוב, כי עכשיו יש לי מאיזה מצבורי כח להעניק. למרות שלטפל באחרים מרפא אותי ברוב המקרים, אז בעצם יכולתי גם אם הייתה בנפילה כרגע.
אבל אני לא מתלוננת כשסופסוף שקט לי בראש. רק כועסת על החיים שככה מכאיב לאנשים יקרים כל כך, איך שזה לא צריך לקרות ככה. זה לא האדם לקרות לו. דברים כאלה לא צריכים לקרות לאנשים כאלה, לעזאזל. זה לא הוגן.
ודי להתמרמר.
רציתי פוסט ירוק ומצייץ,
ואתמול רציתי פוסט גשום וחורפי עם רמז דק לברד ואפרוריות,
ואני כל הזמן רוצה לכתוב ותמיד יש לי מה אבל אף פעם אין איך. ועכשי וכשיש איך אני מרגישה שלא ממצה ושאולי כדאי שאמשיך ואמשיך לכתוב פה את הנשמה לי אל תוך הלילה, עד שלא יישאר מה להימצץ ממני.
אז אני שומעת היהודים מהמחשב של הקצין שלי, יש לו טעם. זה ממש נחמד. שומעת הזמן שלך וקח אותי ושירים שקטים כאלה. שומעת את ג'קי באקוסטי וחושבת על מאורת הסמים בקומת המרתף בבית של נבי, ועל החרא שהיה באותה תקופה.
מה הקשר עכשיו.
אולי לא אכתוב עוד עכשיו. כנראה שלא אכתוב. המחשבות שלי מתחילות לזלוג.
ואני רוצה מקלחת ומיטה, אולי טלפונים אל תוך הלילה מתחת לשמיכה. יש לנו מזגן על חימום בחדר, או יה. ומחר תופסת בוקר אז יש לי תירוץ להתמקם בין הסדינים מוקדם.
אללה לפרוש, את הדברים באים אכתוב בטח למחברת כשארצה, ואז אתחרפן שלוקח ימים להעלות את זה לפה. שזה כבר לא יהיה רלוונטי, אולי. כמו שעכשיו אני מתחרפנת שצילמנו לי פרופיל חדש ועד ראשון הקרוב באפטר לא אעלה את זה לפייס.
אללה לפרוש.
נ.ב. אגב, שומעת עכשיו בסוף תבכו וזה הזכיר לי שלייל חזר אתמול. והביא לי את הקופסאות של הגרסא המיוחדת של הקאמל, אלו שהוא הבטיח לי בערב שלפני ניסיון ההתאבדות שלו. הוא הביא שלוש. במצב מעולה.
וכבר קיבלתי אחת מהג'ינג'ית, בשישי בלילה עקצתי. אירוניה יש בחיים שלי בלי ספק. לא חסר, תודה. ותודה לפולניות שבי שהביאתני עד הלום.
התחלתי לדבר שטויות.
לילה, מוח.
נ.ב. אחרון,
הרגע קלטתי שאני חוגגת 6 שנים של בלוג. 6 שנים שאני פה בתדירות גבוהה כלכך, כותבת הרבה כל כך. מטורף מטורף מטורף ולא תופסת את זה בכלל, אז לא אחפור, אבל אני חושבת שכבר יהיה לא רלוונטי לבקש לכרוך את הכל במקרה ואמות, כי לא נראה שאני מתכוונת להפסיק לייצר בולשיט כתוב בקרוב. אז לפחות תשאירו את הבלוג פתוח לקריאה למעני. שמישהו יזכור שהזיכרונות האלה קיימים גם אם אני כבר לא אהיה.
וחסל אובדנות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
