פצעים ונשיקות

הפוסט למטה ממש יפה. נראה לי.

יש לי צ'ינצ'ינלה!!!!!!!! וממש מעצבן לכתוב את מילה הזאת!!!!!!!! אני אקרא לה צ'ינ. לא לחיה, למילה.

בכל אופן, אנשים לא מעריכים את זה.

עוד כשבוני הייתה קיימת התחננתי לצ'ינ, ביקשתי אחת מאז שאני מכירה את החיה.

ועכשיו סופסוף קיבלתי אחת. זכר, וקוראים לו ג'ק ספארו. קפטן ג'ק ספארו. או בקיצור, ג'ק. או ג'קי. מה שבא לכם.

השם הקודם שלו ממש מביך. מסתבר שבגן החיות יש צי'נ אב וצ'ינ אם, ולכל דור שנולד להם קוראים לפי האות הבאה בא' ב'. הוא יצא בח'. אז הוא נדפק עם השם חנוֹן.

אבל לא.

לאשתו הבאה לעתיד יקראו אליזבת' סוואן. כבר סיפרתי עליה פה. היא הצ'ינ הכי מרוטה, קרועה, מחוררת, מסמורטטת, עלובה בעולם. לפיכך היא גם קשוחה ומגניבה להפליא  אנחנו נטפל בה יפה.

אני כל כך מאושרת.

כבר לא.

כאילו, כן, מהצ'ינ, כל דבר שאמרו לי היום [אפילו הפעולה על השואה בקוריאה] קרע אותי מצחוק בגלל המחשבה עליה, אבל המורה לגמרא חירבנה לי את היום ולא הכניסה אותי, ואביטל עברה לקבוצה של בראון. אז נשארתי להתבאס לבד. משני הדברים. איזה יופי לי.

מישהו להיות איתו ביחד - לא לחוד, מישהו להיות איתו - ללכת לאיבוד, מישהו לרוץ איתו איתו בגשם החזק, שבתוכי תמיד יורד, ולא נפסק...

מישהו להתמסטל איתו.

מישהו למות איתו.

מישהו לחיות איתו.

מישהו לצחוק איתו.

מישהו לאכול איתו.

מישהו לא לאכול איתו.

מישהו להשתכר איתו.

מישהו להתוודות איתו.

מישהו לברוח איתו.

מישהו לפעול איתו.

מישהו לדבר איתו.

מישהו להקשיב איתו.

מישהו לשיר איתו.

מישהו לנגן איתו.

מישהו לקום איתו.

מישהו לישון איתו.

מישהו לנשום איתו.

מישהו לקרוא איתו.

מישהו לצייר איתו.

מישהו לבכות איתו.

מישהו לטייל איתו.

מישהו לאהוב איתו.

מישהו להרטב איתו.

מישהו לפחד איתו.

מישהו לשמוח איתו.

מישהו לכעוס איתו.

מישהו להבין איתו.

מישהו להשתגע איתו.

מישהו לצפות איתו.

מישהו לחכות איתו.

מישהו לגסוס איתו.

מישהו להתמוטט איתו.

מישהו לתמוך איתו.

מישהו לפול איתו.

מישהו לחתוך איתו.

מישהו לשתוק איתו.

מישהו לשנוא איתו.

מישהו להשתחרר איתו.

מישהו לפרוק איתו.

מישהו לרקוד איתו.

מישהו ללמוד איתו.

מישהו לחבק איתו.

מישהו להתוודות מולו.

הלכתי לשיעור.

עדכון: נהדר. עכשיו יש להם גם גדנ"ע. שיא האושר, הא?

בעע. אז עכשיו אני אעדכן.

צופים יקרים, אחנו עם מהדורת העידכון החמה של 10:35, ליל יום רביעי.

אז מה קורה איתכם?!

נו, אתם לא באמת חייבים לספר. זה היה לשם הנימוס, שאלה רטורית.

אבל כמובן, אם מתחשק לכם, אני פותחת את תגובותיי כקבוצת תמיכה.

בכל אופן, אנחנו פה כדי לדון בבעיות שלי.

יש לי כאלה בכלל?

כן, טיפשה, אבל הן לא קשורות.

טוב. אז מה עבר עלי בזמן האחרון?

איזה יופי! כל הפוסט הזה מתמקד בי!!! ואתם קוראים אותו! עכשיו נזכרתי למה אני אוהבת את ישרא!!!

אז מאיפה בא לי כל המרץ? עכשיו חזרתי מהיפהופ. והוא שווווב שינה את הקומבינציה, אחרי שהוא הבטיח שלא. נשבר לי הזין מזה, הוא כועס שאנחנו לא זוכרות כלום מהשיעור הקודם אז הוא מחליט שהפיתרון הוא לשנות את הריקוד. יופי טל!!!

אבל לרקוד זה עדיין כיף. אני לא רוקדת יפה במיוחד, ואני גרועה למדי בחיקויים של המורה, אבל אני נהנית. וזה העיקר, אני מניחה.

שיהיה.

אתמול היה הקונגרס הארצי!!!

רגע, אני מספרת לכם על השבוע בסדר הפוך.

נתחיל משבת- חגית הייתה אצלי. יש מצב שכבר סיפרתי על זה? כן. אז בכל אופן, היה כיף.

יום ראשון: למדתי עד 7 וחצי, נסעתי ישירות למבשרת- לטייםאאוט- ונזכרתי למה אני אוהבת את המקום. למרות שרוב הזמן פשוט נמנמתי על הכתף של אלעד, היה שוה את זה.

חזרתי מאוחר ולמיטה.

שני: למדתי עד 1, הלכתי עם רות וקנינו חינה חציל [שאמורה לצאת אדום] בקניון האחים ישראל, הלכתי משם לבית של אביטל [ששטפה אותי למוות בדרך על זה שלא הבאתי את החינה כדי שהיא תוכל לעשות לבד... והתחלנו פריקה ממש משעשעת של לצעוק אחת על השניה את הבעיות שלנו בחיים]. אחרי אביטל הלכתי לפעולה, ונחשו מה? חוץ ממני ותהילה, היו שני חניכים. אח של תהילה ואחות של רות. נהדר.

אח"כ לקחנו מונית למרכז ציפורי [הנהגים של כמה מוניות התווכחו מי יסיע אותנו..] ודפקנו איחור אופנתי [לא] לצמר"ת. הסבירו לנו על הקונגרס קצת... ואז הלכנו לחדר ואני ורות עשינו חינה בקצות בעוד שאביטל עשתה בכל השיער.

מה אני אגיד לכם? להתקלח ב4 וחצי בבוקר זה זוועת עולם. לקלל את הבורא המקלחות בשיא המרץ. בייחוד כשהחינה יוצאת כתמתמה בזווית מסויימת של השמש, ולא אדום זועק כמתוכנן.

שלישי: קונגרס. מדהים. הדרכתי קבוצה של 12 בנות מחדרה ביחד עם ג'ניה, והיה סבבה. אח"כ היה טיול בנחלאות [שידעתי כל מילה בו בע"פ. צמר"ת ממש אוהבים את סיפורי נחלאות.] ואז נסיעה לבנייני האומה. המון אוכל, הופעות ממש ממש ממש כיפיות [כול קרן פלס, שלהפתעתי פשוט חמודה!!!] ואיזה 1500+ נוער מכל הארץ!!!!!! ענק!!!!

חזרה הביתה ב7-8...

והיום...

בצפר, בית של אביטל עם רות, והיפהופ.

למחר מתוכנן טיול של"ח וישר אח"כ בריכה, כי לרות יש יותר מידי כרטיסים. אני עומדת להתפרק מחוסר שינה.

אבל זה פשוט כיף.

Can't keep holding on like this.

I can't.

Will u please, please give a shit??

I can barely take this anymore, when u'r not looking at me, not smiling, not even talking to me.

Can't u c that I'm hurt?

I thought u know what is it, how does it feel, when someone u care about is being a bitch.

I don't know. I guess someone else is more important now, then.

What a shame.

I tried the normal way, talking to u about it. I wrote u some stuff. Maybe u'll never know them.

U just didn’t give a damn.

I miss old times, when u used to say I was u'r best friend, the closest that u ever got with somebody else.

But suddenly it seems to be that I'm not important any long.

Please, don't step up now saying "I care about u, I'll do anything u want" coz its not like this. It's not going 2 end like this.

If u wanna end this right now, just don’t respond. But if u want us 2 be like we used 2, then u must try 2 solve the problem.

I just miss u.

but sometimes i just hate u for those things. mad at u.

סליחה. אני יודעת שאולי רובכם ישנא לקרוא את זה באנגלית,

והחלק שכן יקרא ימצא לפחות 3000 טעויות, אבל בשעות כאלה של הלילה אני עושה את זה ככה.

באנגלית אין זכר ונקבה כאלה. זה ממש מקל על הפריקה. אף אחד פה לא אמור לדעת למי זה, חוץ ממי שזה מיועד לו.

ונחזור לעיניינים משמחים יותר...

בא נחשוב מה ישמח אותי עכשיו.....

או!!! חופן כריות מצופות, ביחד עם משקפת הענבר [הספר ה3, "חומריו האפלים". אחלה טרילוגיה] על המיטה שלי. ואז לישווווווווון.

ואז טיוווווול.

אסתר, אם את עוד קוראת פה- אני ממש מצטערת שאני לא באה לברית.

יש לי המון רגשות אשם, שלא תחשבי! זה מתערבב לי עם הקטע של השיבעה של אבא של פוקסי ואתמול חלמתי שאמא שלי מתה ואנשים בקושי באו לנחם אותי.

אני זוכרת שחלמתי שאני בוכה ובעצם בכיתי כל החלום וזה היה זוועה, ואביטל ושאולי וחגית היו שם- בזה אני בטוחה, אביטל ממש ניסתה לנחם אותי בהתחלה אבל אז הם צחקו על משו.

מה התת מודע שלי מנסה לשדר לי?? אני מפחידה את עצמי.

ובנימה אופטימית זו, מסתיים מבזק העידכונים להערב.

מקווה לעדכן שוב בקרוב, ומקווה שנהנתם.

עד כאן, עד לפרק הבא-

אני האוהבת,

עדי.

http://mirror.co.il/me/test.php?test_id=44861

פשוט אחד הטובים והיותר מצחיקים....

אפילו שעניתי עליו בצחוק עם חברה, התוצאות עדיין יוצאות ממש מדוייקות!!! ובדר"כ השאלונים האלה די זבל, אבל זה אחד שווה!

תהנו...

אין לי הרבה מה להגיד, בעצם.

רק שלא נטשתי.

מה מעללי כיום, למי שרוצה לדעת?

אני עוד לומדת, והרבה, ונשארת עד מאוחר בבצפר. אם אני לא נשארת עד מאוחר בבצפר סימן שאני או בצמר"ת, או מבקרת בתי ספר אחרים- דרור [לפחות מנסה!], מדעים ואומנויות, או סתם חברות.

בקשר לדרור- הביקור שתכננתי להיום לא עלה כמתוכנן, איחרתי ופיספסתי את החברות שחיפשתי.

אז נסעתי חזרה לסניף ואז הביתה.

ומדעים ואומנויות- סתם, כי יש לי שם כמה ידידים וחברים ונחמד לבקר שם. אנאל גם שם, היא מעט הציקה בפעם האחרונה, אבל סבבה שם.

עכשיו, כשנגמרה השביתה וחוזרים לשגרה הרגילה ולא לשגרה השביתתית אני שמה לב שאני כביכול חיה כמו ילדה טובה, אבל עמוסה- הולכת כל יום לבצפר בלי הברזות, מנסה לעמוד בעומס המטלות בשיעורים, פעילה חברתית אחרי הלימודים וישנה לא בשעות חולניות מידי.

הגוף שלי עייף נורא בזמן האחרון אז אני כנראה מפתחת מנגנון שינה חזק יותר- אני לא יכולה להחזיק עד אחרי 12, ועפה לישון בקושי בלי לקרוא לפני. גם לא הייתי כבר איזה שבוע על המחשב, כי אח שלי קיבל רגילה והוא כאן כמעט שבוע.

בקיצור... אין יותר מידי חדש.

סתם פירטתי פה את השגרה הלא מעניינת, בזבוז של פוסט אבל לפחות זה עדכון כלשהו. הבלוג הזה נטוש כבר שבוע.

שלום, אני חגית, חברה של כותבת הבלוג.

חה חה! פרצתי! כי אני יודעת מה הסיסמה! כי אני יודעת לקרוא!

מה אני אעשה פה.... אפרסם את הבלוג שלי! תמונה זה יותר מידי נכון...? חחח

אה! ועוד משהו!!!!

עדי היא בנאדם טוב, תאהבו אותה. היא נתנה לי עוגה!

אה עדי, אם את מוחקת את הפוסט הזה את מתה....

וטוב לי, כל השקט הזה.

לא נורא אם פעם אחת לוסי התרגזה עלי, זה היה שווה את זה.

במקום ללכת היום להתרמה חגית ואני התעוררנו מאוחר והיה פשוט כיף...

אני לא מבינה למה לוסי וטל וכולם חושבים שאני חייבת לעשות כל דבר שקשור לצמר"ת... נכון, אני מדריכה וכזה, אבל גם לי פעם מותר חופש. לא לעשות משו אחד מתוך 100 דברים זה לגיטימי, כמו שאמרתי קודם.

אנשים, ראיתם אותי אחרי הסמינר חנוכה. ממש נהניתי בסמינר,

אבל פשוט הייתי כל כך עצבנית ומתוחה מדברים שפשוט מצטברים, אז לא פלא שלא באתי איתכם לארומה אח"כ. כמעט נשברתי.

אני בנאדם שפעם בכמה זמן צריך את השקט שלו, חופשה כדי לנקות את הראש.

אני רצינית... אמא שלי נתנה לי טרמפ אתמול בערב לשדרות הרצל כדי לנסוע למיכל [יומולדת שמח בובילה!] וההרגשה של לצאת מהאוטו, זה היה פשוט מדהים...

אני בטח נשמעת מטורפת, אבל אין לכם מושג מה זה עשה לי... לצאת מהבית אחרי יום של שהיה בתוכו, להיכנס למכונית עם אמא, ולקבל טרמפ. הרגשתי ביציאה מהמכונית כל כך נקיה, כאילו טענתי את הבטריות שוב בבית ואני מלאת חיים ושמחה ואושר ביתי לצאת לעולם.

אז אם אני חיה בסניף כל הזמן, המתחים מצטברים.

ואז אני צריכה יום פנוי לבד בבית, בוקר שאני קמה בו מאוחר, אוכלת המון ורק יושבת מול המחשב והספרים עד הערב.

אח"כ אני רגועה ברמות מטורפות, אוהבת את עצמי ואת כל העולם.

אז נכון, המקרה אתמול בערב לא הייתי לבד- חגית באה לישון אצלי, אבל היה פשוט כיף.

חגית, אני יודעת שזה בטח נשמע לך מוקרץ- אבל כבר המון זמן לא הרגשתי כאילו אחת החברות שלי היא אשכרה אחותי. יש לי הרגשה שונה ליד כל חברה, תלוי בסוג הקשר שלי איתה, אבל אני שוכחת שאת לא אחותי כשאני לידך, אני חושבת עליך כאל "חברה-אחות" אבל בלי הקטע עם הריבים. תודה. זה כיף.

אז אני וחגית ראינו אתמול בלילה "רטטוי" ושודדי הקאריביים 1, ובגלל רטטוי היה לנו חשק מטורף לבשל מושקע.

בכל אופן, אני וחגית קמנו מאוחר, הקשבו להטפות של לוסי וטל וקצת שאולי, הרגשנו לא נוח עם זה אבל בכל זאת לא התרגשנו יותר מידי.

קמנו כשההורים שלי נסעו לאפיקים לאחינועם ומישטא, והלכנו למטבח.

הכנו ארוחת בוקר במשך איזה שעה- סלט ישראלי, חביתה, מיץ תפוזים [שסחטתי וסיננתי והשקעתי תנשמה], ולחם קלוי עם גבינות.

אח"כ הלכנו לראות שודדי הקאריביים 2 ונישנשנו פול שטויות תוך כדי... היה ממש מצחיק.

עכשיו היא הלכה.

וכולי חזרתי לכיוון הבית, מסטולה מצבעי השקיעה ומהסטלבט, והחלטתי שהבלוג שלי צבעוני מידי בשבילי פתאום.

אז חברים וחברות, אהובי היקרים, אני חושבת שאני אשנה את העיצוב זמנית לראות איך הוא. לצבעים פסטליים רגועים כאלה, כמו פעם.

ואני גם מורידה את הלק מהציפורניים רישמית, ברוואו!!!

אוהבת כל כך את כולכם, וסליחה אם אני עצבנית בזמן האחרון-

אל תקחו את זה אישית.

דידי.

אבל סרט ממש ממש טוב, תקפצו לי.

דבר ראשון שיש להגיד לזכותו- הוא מהיוצרים של שר הטבעות.

או אה, עכשיו אתם יכולים להתרשם ולהתרווח בכורסא. [על איזה כורסא אני מחרבשת? בטח שליש מהקוראים פה-אהמאהמאהמחגיתאהמ- יושבים על הרצפה על מחשב נייד על הבירכיים].

ובכל זאת...

הלכתי למצפן הזהוב [מתעקשת להתעלם רישמית מהשם המחודש שלו] וממש ממש אהבתי... למרות שהדמויות לא נראו איך שדמיינתי, ולמרות שהם ניסו להכניס כמה שיותר מהספר בסרט די קצר, ולמרות שהם לא הצליחו בסופו של דבר-תרתי משמע-עדיין, יצא יפה.

למה לא הצליחו? כי הסוף היה... מקוטע... חחח, הבנתם?

לא. לא משנה.

לא היה את הסוף של הסרט, הם פשוט הורידו את ה10 דק' האחרונות וכנראה יהיו אותן רק בסרטי ההמשך. מבאס תחת.

אבל לפחות גם זה סוף שגורם לבכות, בדומה לספר!

ועכשיו, על מה באמת רציתי לכתוב?

על הסמינר מחר, שיוצא לי מכל החורים.

ואני ממש ממש ממש לא רוצה להיות בו.

אני מכריחה את עצמי [על מי אני עובדת? את ההורים שלי] לשלם 80 ש"ח [מילא. אבל זה במקום מכנסיים, לא?] בשביל ללכת לדבר שאני אפילו לא רוצה.

אני כל כך מפחדת ללכת לשם מחר.

אני כבר לא בטוחה ממה אני כל כך מפחדת,

בעיקר מלכלוא את עצמי עם אותם אנשים, עם אותם חיים,

למשך יומיים שלמים.

טוב, כאן נקטע לי חוט המחשבה, בעיקר כי אביטל ממזמזת לי את השכל והאוזן דרך הטלפון.

מעניין למה זה מפריע לי לכתוב? *תמיהה*

אז אני מניחה שעולם לא תדעו מה חשבתי שיעשה לי רע בסמינר, כי לפי איך שאביטש נשמעת אולי אני לא ארצה למות שם.

cya ppl

love ya