5:45 לפנות בוקר מבחינתי, ואור חיוור של שמש מתחיל במהוסס להציף את הבסיס.
השמים נמתחים בגווני ורוד עדין וסלמון זועק, אבל לי אין זמן להסתכל על זה ולהתפעל. למען האמת, עם כל מוזת-הבוקר שקופצת לי אחרי [ואולי עקב] כל כך מעט שעות שינה, גם זמן לכתוב או לחשוב על כתיבה אין לי ממש. הלוואי ויכולתי להוציא פנקס כיס ממורטט ולכתוב את כל שעולה על נפשי, אבל לא.
זמן למסדר בוקר עוד פחות משלושים שניות, והשלשות עוד בקושי מדוגמות. רק שלא נחטוף שעה ביציאה.
הגלח"צ שכה עמלתי עליו בשעת הט"ש [כדי שבבוקר אספיק לצחצח שיניים ב5 הדקות שיתפנו לי] נהרס בריצה על החצץ הלבן שמעלה גלי אבק וחול עם כל דריכת רגל.
היכון להקשב, המפקדת כבר כאן, ואני מנסה לחדול מלנשום. רק שלא יגרד האף, שלא תיכנס שיערה לעין, שלא יתפס שוב השריר בכתף שעדיין לא החלים מהטטנוס ונאלץ להימתח עד למאחורי הגב, ליהלום בין הידיים.
אחרי מספר תיזוזי רוץ-וחזור נוספים שכאלו, אני ניצבת מול חדר האוכל בעל החמימות המפתה והריח דוחה התיאבון.
זורקת "לחם מטוגן" [כלומר לחם עם שאריות ביצה שנראית כעיסת חביתה שדבוקה עליו] על הצלחת החצי-נקיה ומעמיסה מלפפונים בכמות שתשתדל להשביע ביחד עם הגבינה. בבסיס אני מתקיימת בעיקר על מלפפונים, כשחושבים על זה.
זה, ולחם לבן בפריסות עם ריבת-מישמש שאני מוכנה לחתום שהבסיס מייצר בסיטונאות. ריבה שדורשת פלאייר כדי לפתוח אותה, ואחרי מאמץ קל ומאבק בסובבים ניתן גם לחפור מתוכה גוש רוטט שימעך על הפרוסה בניסיון נואש לשוות לו מראה מרוח.
לא מפתיע אותי שכשחזרתי הביתה גיליתי שכמה חולצות כבר קצת גדולות עלי.
ריצות, התשות, צעקות ונזיפות, שינה מועטת וחוסר פרטיות, מקלחות קרות ושירותים מטונפים, אוהלים שנפלו בסופות החול וצריך שוב להקים. יריתי הכי טוב מתוך 72 האנשים בקו"מ ככה שאת הנשק אני כן אוהבת למרות שהוא מסרבל, אבל מלבד זה ומלבד המ"מ והמפקדת המהממת... אין יותר מידי מה לסמפט.
כלומר, חוץ מאת החברות שעשיתי שם, כפרות עליהן.
אבל הגעגועים למיטה חמה, ללהחליט בעצמך מה לעשות כל דקה נתונה, לחופש של להיות אדון לעצמך... לחברים, שאין כח וזמן לדבר עם יותר מידי מהם בשעת ט"ש. לרגליים שלא צורחות מכאבים בזמן ריצה..
הדבר היחיד שלא חסר לי בבסיס הוא שמיים, שזה הדבר האהוב עלי בעולם; הם מדהימים תמיד, בכל זמן ובכל מצב נתון.
השמיים בביסל"ח 314 גדולים, ענקיים ופרושים כמו כיפה שמתמשכת ממעל. מטוסים חולפים שם כמעט נון-סטופ וקוטעים את התהלמות המפקדים, ובלילה הם זרועים בכוכבים נופלים שאיכשהו מעלים את המורל ומשככים את היאוש.
מלבד השמיים אין שם שום דבר אחר יפה במיוחד לצערי. טבע יפה עושה לי כזה טוב על הנשמה..
יצאתי היום לגינה, לטאטא את המרפסת כמו שאמא ביקשה.
נעצרתי לרגע ועמדתי בחוץ, סופגת לתוכי את כל הירוק הזה שמהמם פתאום בעיניים. את הכלבים שמחייכים אלי, מתלטפים ברוך וחום שכזה. את הערסל שלשם שינוי מיועד לנוחות, את השביל המרוצף שמתפתל, את העציצים והפרחים, את בריכת הדגים.. כל מה שעושה לי טוב על הנשמה וכל כך חסר שם בצבא.
לקחתי נשימה עמוקה, סתם אחת של הירגעות זמנית, ופתאום מצאתי את עצמי מרגישה כאילו אני.. מעשנת את האוויר.
שאיפה אחת של אוויר כל כך נקי שכמעט קר, אוויר ירושלמי-מוצאי כל כך צלול שהריאות שלי כבר שכחו להתרגל אליו.. הרגשתי כאילו בנשיפה אני פולטת איזה חומר לא מוכר שהכנסתי לריאות צרובות החול, הזיעה והאבק שלי. חומר נקי, משכך כאבים. מהמם שכזה.
מחר חוזרים לצבא, לשיגרה המוטרפת ההיא שכמעט וקשה לי להאמין שהיא קיימת. התיכנון להערב? להתהולל ולהנות כמה שיותר, לראות ולנשום כמה שיותר אנשים שאני אוהבת לפני שאצטרך להיפרד מהם לשבועיים הקרובים. מן הסתם גם לאכול איזה משהו טעים שיחזיק ויחזק אותי לקראת מחר.
חסר למי שלא יצא כדי שאראה אותו הערב,
אבל בעיקר- הוא מן הסתם יחסר לי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
