AND DAMN IT,
we could have had it all.
ואני, בכלל לא התכוונתי שכל זה יקרה.
אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, "יש לו דם על הידיים".
אני נשארתי נקי בכלל.
שום טיפת ליכלוך, מלבד אולי מעט פיח של אבש"ש שרוף. ועוד הייתי על א' בהיר, בז', ממש מגוחך לקרוא לכל העסק הזה להזדהם.
הייתי בצד השני של הכביש כשזה קרה. הייתי במקום הכי נורמאלי בעולם.
צפיתי במחזה הכי נורמאלי בעולם. ראיתי גבר צועק על אשה. בואו לא נדבר אפילו על כמה זה קורה. ואז היה כל הקטע הזה עם הסכין שהוא הוציא, סתם בלאגן מיותר. הוציא ואיים לדקור אותה, הצמיד לה לגרון וכל העסק. כנראה לא חשב שיש אנשים במקום הכי נורמאלי בעולם, בצד השני של הכביש.
אז עשיתי את מה שהיה הכי נורמאלי באותו הרגע. התכווננתי לחלק הזה בתפקיד שלי כל השירות כמעט. אפילו עברתי קורסים של לוט"ר, לו"ז ולש"ב.
אז הרמתי את הנשק, ובלי לחשוב מה אני עושה דחפתי את המחסנית, דרכתי, פתחתי נצרה ולחצתי בחוזקה. המצב עמידה הכי עלוב שראיתי בחיים.
אני זוכר שבדיוק רץ לי בראש כמה מפגר אני שהשארתי את המאפרו האידיוטי הזה כשהוא בכלל לא מאופס אלי, בקושי תקין בכלל. סתם הפריע לי לראות.
אבל האשה צרחה מספיק חזק והגבר התמוטט בשפריץ של דם שגרם לי להבין שכנראה פגעתי בול בראש.
תמיד הייתי צלף טוב.
ולא, לא היה לי דם על הידיים.
עשיתי מה שהייתי צריך לעשות באותו הרגע, למיטב הבנתי. הקם להורגך השכם להורגו.
נישארתי נקי, על א' מדוגם של חיל האוויר, קצת פיח בשוליים.
ואחרי שיצאתי זכאי, עדיין נשארתי זה עם הדם על הידיים. נדמה לי.
אנלא מבין את זה, לפעמים. איך זה שאנשים יכולים לשבת לידי באוטובוס. איך הם מסוגלים להירדם במושב לידי כשהנשק שלי נעוץ בינינו כמו פצצה מתקתקת.
הם הרי לא יודעים למה אני מסוגל. הרמתי את הנשק ויריתי. דרכתי ויריתי. הרגתי בן אדם. פשוט הרמתי ויריתי.
אני מסוגל להרוג כל אחד מכם.
הנשק הזה שבידיים שלי הציל אשה אחת וכילה את השני. הוא מסוכן כל כך. אני מסוכן כל כך.
אני כנראה רוצח, לפי מה שאומרים. דם מכתים את הידיים, לא?
אני חושב שאני בטח הרוצח הכי נורמאלי בעולם.
ואף אחד לא מפחד ממני מספיק, אף אחד לא נזהר כמו שצריך. איזה אנשים טיפשים יש בעולם, תמימים.
אני יכול להרוג כל אחד מכם...