לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

פצעים ונשיקות


"ידעתי שאסתכל פעם על כל הרגעים שבכיתי ואצחק, אבל לא ידעתי שאסתכל על כל הרגעים שצחקתי ואבכה" -הבלוג שלי. כי כל אדם זקוק למקום שאליו יוכל ללכת ולצאת מדעתו בשלווה.
Avatarכינוי: 

בת: 32

תמונה



מצב רוח כרגע:

פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2011    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2011

כואב לי לבלוע.


התחרבשה לי הכתיבה, כבר כמה זמן שזה מרגיש לא נכון.

הכתיבה שלי נהייתה נוראית.

ואני מנסה לחזור לצייר, אבל זה ממש לא כמו לרכב על אופניים.. זה מזעזע. כאילו המוח זוכר באיזו תנוחה מחזיקים את העיפרון כדי לשנות מרקם ובאיזה לחץ מושכים קו כדי לשנות גוון, אבל היד שכחה. לא מצליח לי כלום.

 

ואני כבר לא יודעת אם אני כותבת בדיה או אמת יותר, רצים לי יותר מידי סרטים מהולים בפנטזיות בראש. והכל מגיע לכאן בסופו של דבר, כמעט.

אני רק יודעת שהאמת מתנקזת פנימה ולא יוצאת, משקע שחור שכזה, כמו סתימה בביוב.

מעניין מתי היא תעלה על גדותיי ותתפרץ סוף סוף.

 

לילה טוב...

נכתב על ידי , 28/12/2011 01:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הרה.


ידיים על הבטן, מלטפות, ציפורניים נקמצות. מתכווצת.

הרה.

מה זו המילה הזו בכלל?

 

המראה לא מראה שום סימן אחר. אולי אני מדמיינת את הכרס. אבל זה אף פעם לא היה ככה, אף פעם לא הרגיש ככה.

מזוהמת? מחוללת? נגועה?

אמא?

זה שלי. קטן ואולי מושלם. אולי יש לזה את העיניים שלי. אולי את השפתיים שלי, או אולי רק השפה התחתונה. לעוד יצור בעולם כנראה יש זוג עיניים שתואם לשלי, רק לעוד יצור אחד בעולם. הכחול שלי, זה שמצאתי עד עכשיו רק בהשתקפות השמיים. אולי זה אפילו בן.

ואולי זה חושב כמוני, אולי יש לזה את אותה מנת המשכל, אולי הוא כבר חולם. זה יכל להיות כל כך נחמד, לגדל משהו שבא ממך ושייך רק לך.

לאהוב בלי גבולות ופשרות.

אבל בצירוף עם העיניים שלי, אולי גם יש לזה את האף שלו.

 ואת הידיים, איכס אלוהים, הידיים שלו. והבלונד המלוכלך שלו.

זה באשמתו, זה הכל בגללו, וזה לא הוגן לאבד דבר כזה רק כי הוא מזכיר לך מישהו שלעולם לא תרצה לחשוב שהוא קיים שוב.

אבל זה מגעיל מגעיל מגעיל אותי,

לחשוב שככה מה שנטעת בתוכי צמח ועכשיו אני צריכה לעקור אותו ממני בכח, לבער מתוכי את השד. 

הותרת בי משהו ממך, משהו שלעולם יכאיב בי.

כשאגדל ואביט בבני הבכור, הוא לעולם יהיה רק השני מתוך שניים. זה עם הגנים הרצססיביים יותר.

זה שלא הרגתי במו ידי. זה שלא גרמת לי לרצוח.

משהו ממך עכשיו נמצא בתוכי, בתוך הגוף הפרטי שלי שהשחתת. ואני בוערת.

 

 

ציפורניים על הבטן, שורטות. חורטות.

מנסות לבטל אותך ממני.

נכתב על ידי , 27/12/2011 15:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מפקדת, [מספר #1587654].


לפעמים, רק לפעמים,

ניצת בי זיק של הבנה ואני תופסת את קצה קצהו של המושג הזה שבי, פיקוד.

רק לפעמים.

 

זה כמו דבר מופשט מידי בשבילי מכדי לתפוס, רוב הזמן. רחוק מידי מהראש שלי, יומיומי מידי.. קרוב מידי אלי.

 

נדמה לי שזה היה בחמישי בפעם האחרונה שזה קרה, שהייתה לי התגלות כזאת. יצאתי מהבסיס בחמש בערב לכיוון הבית,

ורק כשכבר הייתי בדרך חזרה מעפולה והאורות באוטובוס התעמעמו לכדי נורות כחולות קטנות, רק כשראשי כבר היה שעון על זגוגית החלון ועיני ריפרפו להן- רק אז פתאום חזרתי לנשום. 

הרגשתי בבת אחת כאילו עול כבד צנח מהכתפיים שלי ונחבט ברצפה בחוזקה. 

הייתי לראשונה זה שבוע בלי מוטורלה, בלי צרור מאיים של מפתחות משתלשל מהתובר לתוך כיס הב', בלי לחץ פנימי מאיים כזה לדעת ולשלוט בכל מה שקורה בבסיס, עד לפרטים הקטנים ביותר. הרשתי לעצמי להתנתק, ואלוהים כמה משונה זה הרגיש. כמה הקלה פתאום העזה להתפרש בי.

הבנתי אז כמה זה חולה שילדה בגילי מרגישה כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה אחריות.

אני ישנה בלילה בבסיס וחולמת על החיילים שלי, על דברים שעוד צריכה לעשות איתם. עונה מתוך שינה ב2 וחצי בבוקר לטלפונים מהחמ"ל, משיגה מספרים ומתקשרת לעצמי לאנשים כדי לוודא תיקונים שהמוח שלי הצליח לבצע במטלות בשעה כזו. וזה רק כי המוטורולה שישנתי איתה לא הצליחה להעיר אותי לשם שינוי. אני קמה לצחצח שיניים ב7 בבוקר ותוך כדי ששוטפת פנים גם צועקת לקרן מהקצה השני של המגורים כדי לוודא שעשו האכלה ביחד עם הפתיחת ציר של 6 בבוקר. אני חולת נפש.

אני מתייחסת אל ילדים שגדולים יותר ממני בשנים כמו אל הילדים שלי. מטפלת בהם באותה הצורה. אוהבת אותם גם כשכל אחד אחר בבסיס שונא אותם. מאוכזבת מהם בכל פעם שהם מעצבנים אותי טיפה יותר מידי. אכפת לי מדברים שאף אחד אחר בבסיס לא דואג להם. והכי נורא זה שלפעמים אני צריכה לחלק פקודות גם לחברים הכי טובים שלי.

ופתאום הייתי בדרך הביתה.

פתאום התכווצתי והתכדררתי לי על המושב, עם המצח מעוך על השמשה, ושבתי להיות ילדה קטנה שבמקרה חוזרת מהצבא לאוכל החם של אמא.

פתאום הטלפון שימש רק למוזיקה. פתאום הרגשתי את הנשק כחפץ נוסף מעיק על הירך, בניגוד לכל שניה אחרת ביממה. פתאום רציתי לזרוק את הא' על הרצפה ולהיכנס לטרנינג. פתאום נרדמתי. ככה סתם.

 

באותו יום קצת הפתעתי את עצמי. בכיתי לא כי הייתי צריכה להישאר עד מאוחר. בכיתי לא כי התכוננתי לסגור שבת. לא בכיתי כשהמב"ס אמר לי בהצלחה עם ה21, לא בכיתי כשחשבתי על הסופ"ש שהלך לעזאזל או על כל דבר אחר. לא בכיתי כשלירון הגיעה בהפתעה ב12 ואמרה שאולי היא תסגור.. אבל אולי גם לא. לא בכיתי כשהתברר שהיא צריכה לבטל את הגימלים וזה כנראה יקח קצת זמן. לא בכיתי כשהמשכתי לעבוד לבד עד השניה האחרונה בבסיס. 

בכיתי כשהמב"ס התקשר ועבד עלי שיקח להם עוד ארבע שעות להגיע ושלירון שברה את הרגל, ואז אמר לי לעלות על א'. בכיתי כי לא האמנתי שזהו, נגמר. לא האמנתי שללחץ מכל השבוע האיום ההוא מותר כבר להתפרק. בכיתי כי עד אותו הרגע סירבתי להישבר ולחשוב לרגע שמשהו לא בסדר. עד אותו הרגע משכתי.

בכיתי בזמן שעליתי על א' וחזרתי לחמ"ל, חצי צוחקת. צוכה ובוחקת, אמרתי להם. אמרתי שאיבדתי את זה.

 

ובדרך הביתה יכולתי לישון. ולהשתיק את הטלפון אם רציתי. ולא להיות אחראית לאיש מלבדי, סוףכלסוף.

בדרך הביתה יכולתי לשכוח.

נכתב על ידי , 27/12/2011 14:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט מוצ"ש שכזה.


גשם היסטרי, גשם יפהפה, גשם מדהים בנוכחותו.

גשם שוטף.

הגשם שחלמתי עליו.

הוא חדר עמוק לעצמות, לבגדים, לשיער הנוטף. ירד לי גשם בתוך התיק שעל הגב, עם המטען וכל הדברים שבתוכו.

הוא כמעט כיבה לי את הסיגריה שכמעט איגרפתי בתוך היד כדי למנוע בדיוק את זה. והפילטר נספג.

הוא שטף את הפנים כמו מקלחת מקפיאה. הוא נקש בשיניים, עד שמתישהו הפסקתי להרגיש שאני נרטבת והפסקתי לנקוש. רק שפתיים רועדות. כבר לא נרטבתי, פשוט הייתי בתוך המים.

הגשם שחלמתי עליו.

עברה מולנו מכונית עם פנסים כתומים שהאירו ישר לתוך הטיפות וגרמו להן לזהור כמו פנינים שקופות. על האדים שהצטברו והכסיפו את השמשות צוייר לב עקום באצבע. כמה חוייכתי להבין שכנראה בכל אחד מאיתנו טמון החלק שעושה את הדברים הדביליים הללו.

זה הגשם שחיכיתי לו חודש, זה שאמור לגרום לך לתחוב את האצבעות בשיער של מישהו ולהתכרבל עמוק לתוך המעיל שלו, זה שאמור לגרום לך להפסיק לשים לב לכל דבר אחר מלבד לזוג העיניים והשפתיים שמולך.

מה כבר ביקשתי מהעולם? נשיקה אחת בגשם. אחת. בגשם. העולם הזה אוהב להתאכזר אלי לפעמים, כנראה.

שוטף.

 

 

 

לפחות הייתה בתזונה של מסיבה.

חוץ מזה שהוא שוב. לעזאזל.

 

 

 

בא לי כפית חמה כזאת, רק חיבוק. אז אני מעמידה פנים שהכל תקין.

נכתב על ידי , 24/12/2011 23:18  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



shit happens.


אני.. אני קצת חסרת מילים.

תיקון טעות: יש לי יותר מידי מילים. הרבה יותר מידי. כל כך הרבה מחשבות שדורסות אחת את השניה כמו אופנוען שאיבד את הברקסים, עד שאני לא מצליחה לארגן אף אחת מהן ולדעת מה אני באמת רוצה מעצמי.

יותר מידי מילים.

לא יודעת מאיפה להתחיל, אם בכלל.

אני יודעת שאת מצפה לפוסט הזה. ואולי לא אעניק לך את הסיפוק הזה בכלל. אולי הבלוג יהפוך לפרטי עוד מעט.

 

 


עריכה:

אז בסוף רק החלק השני של הפוסט הפך לטיוטה פרטית. אין לי כח אפילו לסיים אותו מרוב שהוא גדוש בהבלים.

נכתב על ידי , 23/12/2011 17:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



..you had my heart inside your hand, and you played it to the beat


AND DAMN IT,

we could have had it all.

 


ואני, בכלל לא התכוונתי שכל זה יקרה.

אף פעם לא הבנתי את הביטוי הזה, "יש לו דם על הידיים".

אני נשארתי נקי בכלל.

שום טיפת ליכלוך, מלבד אולי מעט פיח של אבש"ש שרוף. ועוד הייתי על א' בהיר, בז', ממש מגוחך לקרוא לכל העסק הזה להזדהם.

 

הייתי בצד השני של הכביש כשזה קרה. הייתי במקום הכי נורמאלי בעולם. 

צפיתי במחזה הכי נורמאלי בעולם. ראיתי גבר צועק על אשה. בואו לא נדבר אפילו על כמה זה קורה. ואז היה כל הקטע הזה עם הסכין שהוא הוציא, סתם בלאגן מיותר. הוציא ואיים לדקור אותה, הצמיד לה לגרון וכל העסק. כנראה לא חשב שיש אנשים במקום הכי נורמאלי בעולם, בצד השני של הכביש.

אז עשיתי את מה שהיה הכי נורמאלי באותו הרגע. התכווננתי לחלק הזה בתפקיד שלי כל השירות כמעט. אפילו עברתי קורסים של לוט"ר, לו"ז ולש"ב.

אז הרמתי את הנשק, ובלי לחשוב מה אני עושה דחפתי את המחסנית, דרכתי, פתחתי נצרה ולחצתי בחוזקה. המצב עמידה הכי עלוב שראיתי בחיים.

אני זוכר שבדיוק רץ לי בראש כמה מפגר אני שהשארתי את המאפרו האידיוטי הזה כשהוא בכלל לא מאופס אלי, בקושי תקין בכלל. סתם הפריע לי לראות.

אבל האשה צרחה מספיק חזק והגבר התמוטט בשפריץ של דם שגרם לי להבין שכנראה פגעתי בול בראש.

תמיד הייתי צלף טוב.

ולא, לא היה לי דם על הידיים.

עשיתי מה שהייתי צריך לעשות באותו הרגע, למיטב הבנתי. הקם להורגך השכם להורגו.

נישארתי נקי, על א' מדוגם של חיל האוויר, קצת פיח בשוליים.

ואחרי שיצאתי זכאי, עדיין נשארתי זה עם הדם על הידיים. נדמה לי. 

אנלא מבין את זה, לפעמים. איך זה שאנשים יכולים לשבת לידי באוטובוס. איך הם מסוגלים להירדם במושב לידי כשהנשק שלי נעוץ בינינו כמו פצצה מתקתקת.

הם הרי לא יודעים למה אני מסוגל. הרמתי את הנשק ויריתי. דרכתי ויריתי. הרגתי בן אדם. פשוט הרמתי ויריתי.

אני מסוגל להרוג כל אחד מכם.

הנשק הזה שבידיים שלי הציל אשה אחת וכילה את השני. הוא מסוכן כל כך. אני מסוכן כל כך.

אני כנראה רוצח, לפי מה שאומרים. דם מכתים את הידיים, לא?

אני חושב שאני בטח הרוצח הכי נורמאלי בעולם.

ואף אחד לא מפחד ממני מספיק, אף אחד לא נזהר כמו שצריך. איזה אנשים טיפשים יש בעולם, תמימים.

אני יכול להרוג כל אחד מכם...

נכתב על ידי , 23/12/2011 17:07  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מִיָאוּ. ב-23/12/2011 19:29
 



דף משובץ מהמחברת של ויטלי #2


[יום שני או שלישי או רביעי, לא זוכרת].

 

והסיגריה שלי עוד יושבת, תמימה,

סיגריה של סוף משמרת.

באתי לניקולאי עם מבט של תחינה בעיניים, אחרי שכבר עברתי את לירן ושר ואון.

"בחייאת ניקו, תעשה מצווה. תפנק את המפקדת שלך בסיגריה?" מלבורו אדום.

וירדתי ממשמרת, מגניבה מבטים חטופים לפלאפון.

שקט.

אולי סוף כל סוף. היה יום ארוך, ארוך מאוד.

אבל הסיגריה שתחבתי מאחורי האוזן, הסיגריה שהייתה נעוצה כדגל,

היא שוכבת לי כעת על השולחן בחדר, גלמודה.

מחכה.

נכתב על ידי , 23/12/2011 16:55  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

35,148
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למִיָאוּ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מִיָאוּ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)