דיברתי עכשיו עם המ"כית החדשה שהגיעה לבסיס.
היא מקו"מ מ"ט, כלומר אוגוסט 2012. חמישה מחזורים אחרי. היא רצתה לדבר איתי.
היא רצתה לדבר איתי, כי אני האגדה. כי מאז שהיא הגיעה לבסיס אף אחד לא באמת הדריך אותה ולא הסביר לה מה היא עושה, אבל היא כן שמעה על עדי. היא שמעה על עדי, המ"כית ההיא שהייתה הכי טובה מכל השאר שהיו שם. מפקד הבסיס עוד לא הספיק לעשות לה שיחת פתיחה, כי היא שם רק יומיים, אבל הוא כן הספיק להגיד לה שאם היא תהיה כמו עדי הכל יהיה בסדר. שזה כל מה שהוא מקווה.
היא רצתה לדעת איך הצלחתי להשאיר חותם כזה, רושם כזה.
היא רצתה לדעת מה הייתי.
דיברנו שעה ועשר דקות. שעה ועשר דקות של חפירות, של עשי ולא-תעשי, של טיפים והמלצות וגישות והחדרת מוטיבציה.
שעה של ספויילרים בשבילה על מי עושה מה בבסיס ואיך לראות את כולם, שעה של הכנת שטח, שעה שבה אני מקווה שהצלחתי להעביר מספיק ממה שאני מקווה שיצא ממנה.
שעה בה היא שומעת ממני את מה שהייתה צריכה לשמוע,
ומספרת לי איך הם לאט לאט הורסים את הבסיס שלי ומחריבים את כל מה שעמלתי עליו שנה וחצי. כי הם לא יודעים לתפקד. כי משהו שם חסר.
ואני מקווה שזו היא, אני מקווה שהיא תשלים ותמלא את זה, והיא נשמעת כאילו טמונה בה ההבטחה הזאת.
והרגע הזה שהיא אמרה לי שוואו, כנראה באמת נקשרתי לבסיס הזה אם ככה אכפת לי- הרגע הזה שנחרט אצלי, כי הוא נגע כל כך נכון וכל כך עמוק.
מי אני ומה שמי,
למה לא חתמתי קבע.
פה אני נאלצת להזכיר לעצמי שוב שרציתי חופש. פה אני נאלצת להזכיר לעצמי שוב שאזרחות זה טוב.
פה אני נאלצת לדרבן את עצמי כמו שדיברנתי אותה עכשיו שעה, לדבריה, פה אני צריכה ליישם את זה גם אצלי ולזכור שהכל קורה לטובה, שהכל תלוי בהחלטות שלי, ושגם אם שום דבר לא מוצלח אצלי עכשיו בחיים זה יהיה בסדר מתישהו.
זה עדיף על צבא, נכון?
כל השגרה שלי כרגע זה לימודים והתעסקויות בחיי האהבה של האנשים סביבי, דברים שיכולים להכאיב או לא להכאיב, זה לא משנה. מה שמשנה זה שבסוף היום אני מסוגלת למצוא את עצמי עומדת מול המראה וחותכת לעצמי את המותן. בוחנת בריתוק מהופנט עד כמה ארוך ועמוק יכול חתך להיות בלי שהדם ילכלך לי את המכנסיים. מזעזע.
העברתי עכשיו שעה בלדבר על הבסיס. בלהזכיר לעצמי מי הייתי. בלספר לאדם אחר איך שיניתי חיים של חיילים.
יש היום משהו כמו 20-30 אנשים אחרים שיושבים בבית ושאתה החיים שלהם שיניתי, ולו רק במקצת.20-30 אנשים שיזכרו אותי בתור המפקדת בצבא. לא חשבתי על זה עד הרגע. מבחינתי יש עכשיו 20-30 אנשים בבית ששינו לי את החיים שלי, בעצמם.
אני מתגעגעת לעצמי. מתגעגעת לבסיס.
אין שום דבר שעושה לי טוב היום, וזה מפחיד אותי.
כלום כבר לא משמח.
מה עושים מכאן, ואיך גוררים את זה עוד חודשיים?
11.2.13, בזמן פגישה של ועדת בריאות בבית הפתוח:
לא בא לי להיות קיימת.
לא בא לי להיות פה.
לא בא לי.
בא לי להיעלם, להתפוגג, לכמה דקות לא לקחת חלק בכל זה. איזה כמה דקות. כמה שעות. כמה ימים. עולמות.
בא לי לשקוע בתוך זה, בדיכאון שלי,
לשם שינוי לתת לעצמי לטבוע קצת ולהתפלש ברפש הזה. מתחשק לי להתלכלך בזוהמה של עצמי.
לנשום את הבור האפל הזה שבי, לצנוח אליו צניחה חופשית, לשרוט את הקירות.
מתחשק לי להיחנק קצת בתוך זה, להיות מסוגלת לבכות, שיהיה לי מותר לבכות. שיהיה לי בסדר עם עצמי לחתוך. כבר בסדר עם עצמי לחתוך. אני מתה לנסות על עצמי את האזמל החדש שלי, וזה בסדר גמור מבחינתי.
לטבוע.
פעם ב מותר.
"
הלקאה עצמית.
מקשיבה ותוך כדי כך בוחנת את עצמי, מרגישה לאורך כל הדרך כמו ניסוי מדעי.
כמה זמן האש צריכה לעכל אותי מבפנים עד שאתפרץ ואעלה בלהבות לפתע?
כמה זמן יקח עד שיכה בי ברק צורב ויעלים אותי בעננה סגולה?
כמה אני מסוגלת לספוג לתוכי, לשבת ולהקשיב ולשאול שאלות ענייניות, בלי להתאדות באמצע?
אם ארוץ עכשיו לבתי, כמה חזק אבכה?
כל האיברים הפנימיים שלי נשרפים, נמעכים, ואני מרגישה כאילו אני חותכת יותר חזק ויותר עמוק,
כמו הרגע הזה שכבר חתכת ואתה עובר על הפצע שוב עם הלהב וזה עושה לך צמרמורת,
אז ככה זה מרגיש, לנסר עוד יותר פנימה.
ולחייך, ולהיות בסדר עם זה,
וכשהכל נגמר ועברנו את זה ואני עדיין בחיים זה לצאת החוצה, לרוץ לעשן בשרשרת, ולפלוט בקול את כל מה שהרגשת עד עכשיו.
תוצאות הניסוי.
לרעוד ולדבר, לברבר ולקלל, שוק מזועזע של כמה הסתגפות יכול אדם לעבור
כדי לשמור את החברים שלו קרובים.
"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
