פצעים ונשיקות

אוף. עכשיו פחות טוב לי. כי הבנתי שחושבים עלי דברים כמו שאני מראה אותם, רק שמבפנים אני כל כך שונה.. אפשר לקרוא לזה פוזה בעצם, רק שזאתי הפוזה הלא רצויה.

אני יכולה לדבר על מה שאני באמת מרגישה רק פה, או בשחנש"ים. רק שבשחנש"ים אני יכולה להגיד הכל בלי לפחד, ופה פתאום פחות נוח. למה? כי אם אני אומרת דברים שוויצרים או משו בסגנון אנשים לא יאהבו את זה, זה ממש יהיה נוראי. אז אני יוצרת לאנשים תחושה כיאילו קורים לי דברים ואני לא מבינה אותם , לא מרגישה שומדבר לגביהם.

פעם, כשהייתי קטנה, הייתי כל כך כנה עם עצמי.. ופשוט לא אמרתי כלום לאחרים על מה שנאי באמת חושבת. לדוגמא... זה ישמע כל כך סנובי ושחצני, אבל הייתי עומדת מול המראה, מסתכלת עלי, קורנת מאושר ומדברת לעצמי בראש ואומרת "עדי, יש לך מזל. את מבורכת. אוהבים אותך, יש לך אחלה סביבה לגדול בה, את ניראית מצויין [זה לפני שהתבגרתי], כיף לך בחיים ויש לך מזל ענקי. אין לך צרות".

ואז הגעתי לגיל המחורבן הזה... ההערכה העצמית שלי כל כך ירדה! לא אהבתי את איך שאני ניראית, ודוגרי- זה השפיע לי על הביטחון. חשבתי שאני כבר לא מוכשרת בכלום, לא מוצלחת בשומדבר יותר מהממוצע, כל כך עלובה יחסית לאחרים... כל הזמן ערכתי השוואות ביני לבין חברות. נהייתי תחרותית בצורה מגעילה. כמעט התדרדרתי לשנאה עצמית. בקושי נשאר לי מה להעריך בעצמי.

ואז, כשסופסוף אני מקבל מחמאה... אני נהיית מאושרת עד הגג, אבל קשה לי להודות בה. אז אנלא יודעת לקבל מחמאות. אם יגידו לי "יש לך עיניים מהפנטות [זה קרה בסדנא..]" אני אגיד "לא, הן לא. שלך באותו צבע." או סתם "איכסה, לא. מה את/ה מוצא/ת בהן?"

ואני לא יכולה... עד שנהיה לי טוב, מתחשק לי לצעוק את כל ההשווצות הכי סנוביות בעולם בכתב ענקי בבלוג שלי, ואני מרגישה רע עם זה כי זה חסר טאקט, ומה לעשות- אפילו שזה יומני הפרטי ואפשר לכתוב כאן הכל, אנשים עדיין מעיינים בו בקביעות.

אז מה אני עושה? מסתובבת לי בישרא וכותבת בפונט עצום "אוהבים אותי, פווול בנים התחילו איתי, יש לי יופי [כלשהו], יש לי שכל, טוב לי בבית, אני מצליחה חברתית, תתאהבו בי כי אני מושי מושלמת"?!?!?!?!?! פאקינג לאאא!!!!!!!!!!!

אי אפשר!!!!!!!

אז מכחישים הכל... מספרים ככה "כמה בנים דיברו איתי ובאו לשבת לידי בחדר אוכל"... ואז אנשים יכולים להסיק את המסקנות שלהן כי סיפרתי להם בעקיפין שהתחילו איתי.

ואז טלטל אומרת לי שאני לא מבינה כלום, או סתם משחקת את עצמי דפוקה ואטומה.

אלוהים אדירים, איך מתמודדים בכלל עם דבר כזה? איך פאקינג אומרים לאנשים שאני מודעת לכל מה שיש לי, ולא מוכנה להודות???

בבקשה תכתבו לי את כל המגרעות שאתם מוצאים בי, בכנות הכי כנה שאפשר... אם ממש קשה לכם תכתבו בתור השם שלכם "אני מכיר/ה את דושי" וזה יספיק לי להבין שאתם חברים שיודעים מי אני ויכולים לתאר לי את המגרעות.. למרות שעדיף עם שם כדי שאני אוכל לדבר איתכם, ללבן תעיניינים.

אין לכם מושג כמה זה יעזור לי. רק עכשיו אתם רואים שהצלחתי להוציא פוסט בגלל משו שמישי סתם זרקה לאוויר ישרא.

תודה, ולא לשכוח להגיב,

דושי.

יוווווווואווווווווווו איזה מצברוח אדיייייייייייייייר היה לי עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!

אני אמורה להיות בבאסה מטורפת כי את הדף מבחן במתמטיקה שהיה לי היום הגשתי ריק, וסתם בגלל שאני עייפה ואיך שחזרתי הביתה באתי לאמא שלי לעזור לה לקנות בסופר, ואז עפתי לתופים...

אבל כל כך טוב לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

השיעור תופים היה מ-ד-ה-י-ם, סופסף אני מרגישה שאני משתלטת על העיניין הזה- תופפתי היום ממש סבבה,והיה מגניבי בטירוף.. ובדר"כ כשהמורה שלי מתופף הוא עושה את זה באטרף של שיא ההתלהבות, ואני שומרת מרחק שלא יקרע לי עור-התוף.. ואני ממצמצת כל פעם שהוא מכה בסנר, אז אני נראית כיאילו יש לי עיוות בפרצוף.. :P והיום נתתי לעצמי להקשיב לו ולהנות, ופתאום ההד שהתופים עשו בחדר הפצפון עשו לי קצב בגוף וזה טיפס לי לגרון במין הרגשה כזאת כיאילו הוא מתופף לי בתוך הגוף, ונכון הקטע הזה שמקפיצים את הראש עם המוזיקה? אז נאי כמעט הקפצתי את כל הגוף מרוב התלהבות, פשוט התמכרתי למוזיקה וכמעט רקדתי לו מול העיניים... חחח..

קיצר התיפוף פשוט שיחרר אותי ועשה לי הרגשה טובה. :)

אח"כ יצאתי מהשיעור והלכתי לאוטובוס, והרגשתי ממש טוב עם עצמי כי השיער שלי נראה נורמלי לשם שינוי [אני מתחרטת ומודה לספר שלי :)] ואז ממש רציתי לשמוע את going under ואיך שהדלקתי תאמ.פי זה היה השיר שזה הדליק... ושמעתי אוונאסנס, ובמקום להיכנס למוד של אדישות מפחידה פשוט חייכתי חיוך ענקי כזה שהיה בעיקר מבפנים, אבל יצא גם לפרצוף. וממש ממש התרכזתי בתופים שלהם והיה כיפי בטירוף כי זה עשה לי מצברוח עוד יותר טוב של טרה-לה-לה-לה-לה-לה!!!

ואז עליתי ל154 שהגיע ממש מהר, והסתבר לי שהנהג מודע לזה שהחופשי חודשי שלי לא תקף מחוץ לירושלים.. אבל הוא נתן לי לעלות בכל זאת!! והוא גם הסביר לי למה זה לא תקף.. והוא היה ממש נחמד, ואז לקראת התחנה שלי התקדמתי לדלת הקידמית להודות לו והוא הוריד אותי רחוק מהתחנה וקרוב יותר לבית שלי! איזה חמודי!

ובכלל כל הנסיעה היה לי טוב.

ואז אחרי שירדתי מהאוטובוס התחשק לי לשיר.. אז שרתי!! פצחתי את פי בזיוף נוראי [יצא לי חרוז?] והתחלתי לזייף את imaginary ! וממש נהניתי וקיפצתי לי כל הדרך הביתה והרגשתי שהשמחה פשוט ממלאת אותי וחונקת לי את הפרצוף, מין חיוך כזה שמתחיל בפנוכו ואז בגלל שהוא ענק ואין מקום הוא מציף את הפרצוף, ובגלל שהוא גדול מידי גם לפרצוף הוא פשוט יוצא במין צווחת אושר וריקוד מתפרע...

ואז הגעתי הביתה וטסתי להתקלח, ועכשיו אני יושבת רגועה ושומעת epica [מוזיקה מעולה] ומדברת לי עם חגית,

וטוב לי.

אני כל כך שוויצרית. כל הפוסטים שלי מרוחים בשוויצריות. אני אכתוב על זה בהמשך...

הנה קטע שכתבתי באמצע שיעור תנ"ך [תתפלאו..] בסדנא, ולאחריו תוספת שאני כותבת עכשיו, לאחר סיום הסדנא:

הדיוקן הנשי ברנסנס הופיע משתי סיבות עיקריות, והן-

אוייש, רגע, זה משיעור תולדות האומנות. צד שני של המחברת... אהממ.. הנה:

חברה שלי חמודה. יש פה הרבה בנות חמודות. זה טוב.

כרגע אני יושבת בשיעור תנ"ך, וזה ממש הזוי [אני חורשת את המילה הזאת כל הסדנא!] כי אני, אנאלי [קוראים את זה אנאלי כמו המילה הכחולה] ועידו הם שלושת הדתיים היחידים. אפילו המורה לא דתי.

אז בכל אופן, חברה שלי החמודה [חן] שיעשעה אותי היום מכמה סיבות-

1. היא גרמה לי להרגיש פקאצה בטירוף כי שרנו "im sexy, im hot, im everything u'r not" ואת ההמשך... כל כך כמו הפאקצות בחטיבה. אבל היה מצחיק.

2. היא הסתכלה עלי ועל הדברים שלי כשהכרנו בחדר שלנו ואמרה שאני "מגניבה של אומנות".. [יש סטריאוטיפ גם כזה, מתברר]. והיא גם התנדבה לכתוב לי דברים על התיק! כולל את הקטע עם המגניבה של אומנות!

3. אנאלי אמרה לה שהיא שומעת מטאל, ואז חן אמרה לה שהיא לא נראית כמו בנאדם שישמע מטאל [חחח], אז שאלתי אותה, "למה, אני נראית לך כמו בנאדם שישמע מטאל?" ואז היא אמרה שכן, קצת מדמיינים אותי שומעת מטאל!...

4. היא סתם חמודה, מחבקת אותי הלי הפסקה וגורמת לי להרגיש אמיתית, חסרת פוזה, וטוב עם עצמי. אני כל כך שמחה שמצאתי כאן מישי שתחבק אותי.

5. היא הבנאדם הראשון שפגשתי שאומר ראסמי!! [במקום דוגרי, היא אומרת ראסמי]... חיחי.

האוכל כאן טעים, אוכל כמו של... נו, כמו של פנימיה. או אכסניה, או מלון. ואני כל הזמן אוכלת סויה. וכל הזמן אוכלים פה!!!

אני מתגעגעת לכל החברות שלי. ביום ובלילה הראשון הן ממש חסרו לי, אבל התחברתי עם המון אנשים ועכשיו, ביום השני, כבר ממש טוב לי. אני כבר חושבת על כולם פה כחברות וחברים שלי.

גם חברים יש לי פה, ויש פה פול בנים חתיכים. בנים שמישומה מצלים לי את העיניים בלי הפסקה. מוזרים שכמוהם.

השיעורי אומנות כאן הם גן עדן!! כל כך נהדר לשבת שעה וחצי, שעתיים, ולצייר.

בשלב הזה הפסקתי לכתוב... זה רק מה שהרגשתי ביום שלישי, הוא היום השני לסדנתנו.

עכשיו, ביום רביעי, אני ממש... טוב, מתגעגעת למקום ההוא. היה כל כך כיף! הינה תיאור פרטני יותר- [סליחה אם יוצא ואני משוויצה, מה שבטח יצא]-

טוב, אז השיעורים באמת היו כיפים.. היה לי [המערכת שונה לילדים מקבוצות שונות] פיסול, תולדות האומנות, רישום, וידיאו ארט, תנ"ך, חינוך ופווול פעילויות חברתיות. החדרי אומנות מדהימים, באמת.

המגורי פנימיה ממש אחלה- 4 בחדר, החברות שלי היו אחלה! תודה לכן, קרן חמודה שלי, ענבר חביבתי [אחלה טעם במוזיקה], וחן יקירתי! הלכנו לישון כל יום ב12 וקצת, וקמנו באיזה שבע וחצי, וכאב לי הגב כי ישנתי בשק"ש ואני מפונקת ורגילה למזרון בעובי מטר, אבל הלילות היו כיפים כי דיברנו והבקרים היו כיפים כי אני רגילה לקום ב6 וחצי להשכמת אימי ונחירות אחותי...

יואו! היה שם בן שדיבר כמו נחירה, היה מהזה מצחיק כי ירדנו עליו נון-סטופ [חנון דפוק כזה]... אבל היו שם בנים כאלה חמודים!!! סליחה לבנים שקוראים פה, אני אתאר עכשיו את כל הבנים שממש מצאו חן בעיני כי חברות שלי מתעניינות...

היה אחד שלא הפסיק להחמיא לי, כיאילו דוגרי, דברים כמו לצלם לי את העין, לספר לי איך המורה התלהב מהרישום שעשיתי של אחד המחשבים שם, וכל מיני כאלה.. חח. והוא סתם חמודי כזה, והוא נישק אותי על הלחי כשניפרדנו [היו שם חיבוקים של שעות- לחבק את כל הפנימיה!!] ונראה לי שנשמור על קשר... יש לי את המסן' שלו נדמה לי, השגתי את מסנ' של כל העולם.

והיה איזה רוסי חתיך אחד בלונדי בהיייייר בהיר, עם שם רוסי ממש ממש מגניבי, והייתי הרבה גם איתו והוא היה ממש חמוד...

והיה עוד אחד חתיכי בקבוצה שלי שחברה שלי נסתה לפלרטט איתו נון-סטופ, ואז הוא בא וישב לידי... וכשנתתי לו חיבוק כשנפרדנו הוא אמר שיש לי ריח טוב XD

וסתם, היו עוד פול כאלה ואנלא אתחיל עם פירוט יותר מידי... אולי אני אדבר על חברות שלי?

איזה חמודות, הכרתי פול בננות חדשות, כאלה מהקבוצת אם וכאלה שהיו איתי באומנות... כישרונות מהלכים :) מהזה מקווה שאני אצליח לשמור על קשר... השגתי כאמור את המסנן', איסי וכאלה של כולם, ועכשיו אני רק מקווה שיצא לי לדבר איתם קבוע.

אבל עם כל הכיף, חברות שלי חסרו לי. ממש היו רגעים שחשבתי שכמה מחברות שלי יכלו להיות שם ואז היה עוד יותר כיף... ו.. לא יודעת, הרגשתי כיאילו.. טוב, היה לי טוב ואנשים שם חברים שלי, אבל לא הכירו אותי באמת, והיה- לא ממש הבית שלי. סה"כ, ככה גם היה בפלך בתחילת השנה, וכמה שאני מכחישה- התרגלתי לקרוא לפלך הבית החדש לי. אבל זה נורא, כי דרור זה המקום שממנו באתי, ובכל זאת הסתגלתי לפלך ממש טוב, וכבר החברות שם הפכו להיות החברות שמכירות אותי וצכות להיות איתי.

ואם אני אי פעם אעבור, אני אנטוש שוב את הבית, אבל הפעם את הבית החדש- אולי יהיה לי פחות קשה, וממש לא יזיז לי לעוף מפלך, אבל יזיז לי מאוד לעזוב את החברות שלי והחברים שלי, אפילו שהילדים שם פשוט אחלה אנשים.

טוב חברים וחברות, היה נחמד לספר, אני משאירה פה לינק של האתר של הבצפר/הפנימיה כי יש תמונות מסוף היום ויהיה נחמד אם תיכנסו ותציצו.

תשאירו תגובות, חסר לכם שלא!

אוהבת את כולם.... דושי.

שיט הם עוד לא שמו תתמונות אז אני אוסיף לינק אח"כ

אנשים תקראו את הפוסט הקודם כי הוא חדש ומושקע.

אוווווווף!!! הלכתי למספרה בתיכנון של לעשות פסים בשיער, גם פסים אדומים זועקים וגם פסים כחולים כהים. [כן קיפי, כמו דגל אמריקה].

אז דיברתי עם הספר... והכל נדפק... כי:

1. עשיתי החלקה היום במקום להתחיל עם הפסים, וזה אומר שרק ביום חמישי אני אוכל לעשות את הצבע. אז לא יהיו לי פסים עד יום חמישי.. ואנלא אהיה איתם במדעים ואומנויות בשביל להתלהב מול החברים וכזה...

2. אין כזה דבר צבע כחול שנשאר, אז אני לא אעשה כחול כי זה בזבוז כי הוא יורד אחרי חפיפה אחת... במקום זה אני אעשה רק אדום.

3. הוא הוריד לי קצוות מפוצלים וכזה, מה שאומר- הוא הוריד לי איזה 6 סנטימטר מהשיער, ורק כשחזרתי הביתה וניסיתי לתפוש את השיער כשהיד שלי באה מהלמטה של הגב ולא הצלחתי, קלטתי שהשיער שלי קצר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

4. אמא שלי מממנת לי את השיער, אבל היא אומרת [והיא צודקת] ש300 ש"ח להחלקה + 200 לפסים זה יותר מידי, אז היא נותת לי רק 100 לפסים ואם אני ארצה יותר זה על חשבוני. מה שאומר שיהיו לי כל כך מעט פסים...

אני רוצה שיער ארוך עם פסים כחולים. מה שלעולם לא יקרה...

אבל היי, לפחות השיער שלי חלק כמו שצריך עכשיו. -_-

פאק.

וחוצמיזה, אני שמנה שוב.

וואו. השבת מצאתי ספר בערימה שעל השולחן בשם "הטאו של פו" - וכשאני אומרת פו, הכוונה לפו הדב.

בספר הזה מדברים על זה שפו הוא בעצם "הלוח החלק"- משו בתורת הטאואיזם.

ופה נשאלת השאלה מהזה לעזאזל טאואיזם? אז לאחר קריאה מעמיקה יותר של הספר [מרתק!!!] מסתבר לי שטאואיזם היא דרך חיים שדוגלת במספר דברים, וכמו שאני הבנתי, הנה כמה מהם:

הטבע קיים כמו שהוא. השכל לא מסוגל להבין את דרכי הטבע, אם תנסה להבין אותו ולשנות אותו תגרום רק לצרות. אי אפשר לשנות את דרכי הטבע. אפשר לקבל אותן, לחיות על פיהן ומכאן מקבלים רוגע ושלווה פנימית. צריך לקבל את הטבע כמות שהוא בלי לנסות לשנות אותו- לא צריך לנסות לעשות אותו פשוט יותר, לנסות לחקור כל פרט ופרט כדי להבין אותו כי ממילא אי אפשר להבין אותו. אל תנסה לעשות דברים בכוח, אל תתאמץ. תחיה בספונטניות ותקבל דברים כשהם קורים, ותשתמש במוח כדי לחיות במצב הנתון- אל תנסה להכתיב את תנאי המצב בעצמך.

עוד דבר שהטאואיזם מאמין בו- יש את האנשים החכמים, ויש את המלומדים. זה משהו שכבר מזמן למדתי בעצמי, אבל עדיין היה מעניין לקרוא שיש דרך חיים שדוגלת בזה- המלומדים הם אנשים לאו דווקא חכמים שירשו ידע, אלא- איש מלומד הוא מלומד קונפציסטי יבש שרוכש ידע לשם ידע, כותב מאמרים מנופחים שאפחד לא יבין חוץ ממנו, בטוח שהעולם הוא מקום עם הרבה מכשולים ובעיות שצריך לעבור כדי להגיע למשו מעבר לעולם ולמיכשוליו, משו טוב יותר. האדם הטאואיסט, לעומת זאת, הוא אדם ששלם עם העולם ועם עצמו, אדם רגוע ורוחני יותר. אדם שלא מתאמץ.

עכשיו, לאורך כל הספר הכותב מראה כמה שפו הדב הוא טאואיסט מושלם, הדוגמא המושלמת ל"לוח החלק". לדוגמא, הנה שיר שפו הדב כתב:

עוגות מוקפצות, מוקפצות, מוקפצות,

תנין חי במים, ציפורים ביערות.

תנו לי חידות כי לי פתרונות;

עוגות מוקפצות, מוקפצות, מוקפצות.

עוגות מוקפצות, מוקפצות, מוקפצות,

דגים לא שורקים וגם לי מגבלות.

תנו לי חידות כי לי פתרונות;

עוגות מוקפצות, מוקפצות, מוקפצות.

עוגות מוקפצות, מוקפצות, מוקפצות,

למה דבורים אין לי תשובות.

תנו לי חידות כי לי פתרונות;

עוגות מוקפצות, מוקפצות, מוקפצות.

ניתוח קצרצר להחריד של השיר: בבית הראשון מדברים על זה שאנשים לא שמים לב לזה שהם מנסים לשנות את העולם, והם לא מייחסים לכל דבר את הערך הטיבעי שלו.. כמו לדוגמא, שמישו יתלונן על זה שיש עץ שאפחד לא מצליח לנסר אותו כי הגזע קשה והענפים מפותלים וקשים ויש בו פול בליטות ושקעים. אבל האם מישו יחשוב בכלל שאפשר לעשות שימוש טוב יותר וטבעי יותר בעץ כמו להינות מצילו, לנוח מתחת לענפים, לטייל סבבו ולהעריץ את נוכחותו המרשימה? לא, אנשים לא חושבים על דברים כאלה.

בבית השני מדובר על זה שאנשים צריכים להיות מודעים למיגבלות לשהם, ולחיות איתן, לא להתעלם מהן וכך רק ליצור לעצמך עוד יותר בעיות. אל תנסה לעשות משו מעבר ליכולתך, זה רק יסבך אותך.

בבית השלישי מדברים על זה שאנשים לא יודעים למה דבורים עושות את מה שהן עושות, לדוגמא. אז אם המדע משתחצן ומדביק תויות כמו "גנים" ודי.אנ.אי" לדברים, זה רק מוכיח שהוא לא יודע /  מבין כלום, ומנסה לחפות על כך ב"ידע" שרכש. הקטע הוא, שלא חייבים לדעת הכל! לא צריך לחפור כדי לגלות ולהבין כל דבר שמימלא לא תוכל להבין- זה רק הורס את ההנאה הפשוטה מהחיים.

ויש את בקטע שאנשים מנסים למצוא דרכים לחסוך זמן- לגרום לעצמם להיות צעירים יותר ולנצל כל דקה מהחיים בדרכים למצוא עוד דקות לחיים. הם לא מבינים שאי אפשר להוסיף ולחסוך עוד זמן, אפשר רק לא לבזבז אותו. לנצל אותו כמו שצריך, להנות מכל רגע. לא צריך כל הזמן לרוץ עד שמגיעים למטרה- צריך להבין שהרגעים שלפני שמגיעים למטרה ולפרס שבסוף הדרך הם הרגעים הכי טובים. הצפיה למימוש המטרה, ההמתנה, כל אלה הרבה יותר טובים מלהגיע למטרה עצמה ואז לרוץ ולהספיק עוד אחת. צריך להבין שאין צורך לחפש את מה שטוב יותר, את מה שמעבר לעולם- תשלים עם העולם כמו שהוא ותאהב את מה שיש. תסתכל מסביב, כל מה שאתה צריך כבר נמצא מסביבך.

טוב, אני עכשיו ממש חירטטתי לכולנו כי ניסיתי לתמצת את הספר בקיצו נמרץ, ומה שיצא לי בכלל לא דומה למה שרציתי שיצא. מה שכתבתי נראה כמו גיבוב שטויות שלא מובילות לשומקום. אני אנסה להתנסח יותר טוב, כשאעתיק את השיר שפו כתב בדף האחרון של הספר: [זה מתמצת את הספר, כעיקרון, רק שצריך לחשוב שוב ושב על המילים כדי להבין אם לא קראתם את כל הספר]:

כדי לדעת את הדרך,

אנחנו הולכים את הדרך;

אנחנו עושים את הדרך

בדרך שאנחנו עושים

את הדברים שאנחנו עושים.

הכל כבר כאן

אבל אם תתאמץ לראות את זה

תהיה רק מבולבל.

אני אני,

ואתה אתה,

כמו שאתה רואה;

אבל כשאתה תעשה

את הדברים שאתה יכול לעשות,

תמצא את הדרך,

והדרך אחריך תתחקה.

וסה"כ, [אביטל], פו הדב הוא ספר הרבה הרבה הרבה יותר עמוק ממה שנראה לעין, והוא מסתיר כל כך הרבה דמויות חשובות מהחיים.

הספר הזה הוא אחד הספרים שאני הכי הכי ממליצה עליהם בחיים, כתב אותו "בנג'מין הוף" והכריכה בצבע תכלת.

ועכשיו, לעינייני השבוע:

חופש פסח התחיל! איזה כייייייף!!!!!

הכל כל כך עמוס, אני כל כך מאושרת.

מחר אני עושה פסים בשיער, ואנלא מגלה איזה צבעים אז תצטרכו לחכות ולראות.

יום שני-שלישי-רביעי יש את הסדנא של מדעים ואומנויות, איזה אושר. 3 ימים עם חברים מחוץ לבית... XD

יום חמישי אני מקווה שהתכנון יצא לפועל ואביטל תבוא אלי, אבל בטח אמא שלי תשתגע בגלל הניקיונות ולא תרשה בסוף. קקי.

ואזזזזז יש פוווול חופש וצריך דחווווף למצוא זמן לעשות מפגש כיפי כזה בבית של  מישו... כנראה שהקמפינג לא יצא לפועל כי אמא שלי [כמו שאמרתי] משתגעת מהניקיונות אז זה יחרפן לה את השכל, וקיפי רוצה בירה אז בכלל אין טעם ליד ההורים שלי. [טוב, זה מה שהוא אמר, ולא טרחתי לתקן אותו.....]

החלטתי שאני טואיסטית גאה. אני רגועה ומאושרת סופית, מצאתי את הדרך לחיים [תרתי משמע- המילה טאו אומרת "דרך".].

משו אחרון- אני מוסיפה כאן קישור לפוסט של נגע [נגה פרי למי שלא מבין] כי ממש ממש הזדהתי עם מה שהיא כתבה, ואני חושבת שזה מספק המון חומר למחשבה. בייחוד לאור העובדה [הלא משמחת] שנאי מכירה כל אחד ואחד מהסוגים שהיא מדברת עליהם באופן אישי.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=73258&blogcode=6084859

טוף, אז יש לי חשק מטורף לכתוב פוסט בסיגנון היום-למדתי-פקהפקה-ואז-הלכתי-לפקהפקה-והיה-נורא-כיף....כמעט כמו חשק לגלידה.

קמתי עם כאב ראש, כמו עדת פטישים קטנה שדופקת מבפנים, וממש לא רציתי לבוא לבצפר עם פטישים דופקים בראש, זה בטח היה מפריע למורה ללמד. ואיך לא, היה חייב להתווסף לנגריה בראשי כאב גרון כמו עדת מסורים שמנסרים לי מבפנים, וכאב אוזניים שמתלווה למחלה [כמו חום], כמו... טוב, כמו כאב אוזניים טיפשי. ממש מבאס. אבל, כמובן שבכל זאת באתי לבית העינויים [בצפר], וכל זה הודות לערב דיאלוגים של חגיתוש- 1. הבטחתי לבוא, וזה נראה עקום להיות חולה כל היום ואז לקום מהמיטה כדי ליסוע לאופק. הממ, אמא שלי לא הייתה מאושרת. 2. הייתי אמורה לאסוף איתי חבורת בנות דוסות באוטובוס לרמות, ולהרגיש כמו מדריכת טיולים שבודקת אם כל הקבוצה באה.

אז באתי לבצפר, הברזתי כל היום מרוב השיעורים והתבטלתי להנאתי [כן בטח, שיעמום טוטאלי שהסתיים בטחינת גלידות] בחדר מחשבים בזמן שכל החברות שלי שחיות בישרא גם כשהן לא מול המחשב בבית ישבו על המחשבים המתפרקים ויבשו אותי...

וקניתי המון גלידות, כיאילו רציני, סה"כ יצא לי לאכול 4 גלידות היום.

אז אחרי בצפר התקשרתי לחביבה של המחויבות וסיפרתי לה שאני על סף להיות חולה, ושאלתי אם זה בטוח שכדאי לי לבוא כי אחרי הכל, ילדים בני 4 יכולים להידבק ממני. וכמובן שהיא אמרה שזה פסדר. אז אין לי מחוייבות עד אחרי פסח, thanks god.

אז תוך כדי הברזה מאושרת מאנגלית [מאושרת מלשון אישור... כי הייתה לי שיחת חונכת, ושחכתי להגיד למורה שהיא לא נגמרת בסוף היום, אלא בסוף השיעור הראשון..] ויצאתי לי בחדווה לפגוש את מיודעי היקר, מי אם לא קיפי.

so, אני וקיפי נפגשנו בקניון הדר, והוא הלך לאכול בורגר קינג בזמן שאני ליקלקתי לי את הגלידה ה-3 במספר שלי באותו יום. ואז קנינו לו מפרטים, השמצנו את התופים האלקטרוניים בכלי זמר ופרחנו לנו לגן הפעמון. בדרך לשם קיפ'ה קנה גלידה של טחונים [כדור ב8 ש"ח, בזבוז] ואני קניתי [אוקי, קיפוש שוב שילם, אבל אני אחזיר לו!] ארטיק פרילי שאותו אני מחשיבה כגלידתי ה-4. לא התחתנו בגן הפעמון כמובטח [זוכר, אנחנו מאורסים?!] אבל כן רבצנו על הדשא ועשינו מלחמת דשא אחד על השני.

ודיברתי המון בטלפון. התיכנון שלי להיום היה להיות עם קיפי ואז לעזוב בשלב מסויים, לסוע עד לאביטל, לאסוף אותה מביתה ולחזור לתחנת האוטובוס שממנו ירדתי כדי לקחת ביחד 32 ולהגיע לערב דיאלוגים של חגית. אז דיברתי עימה בטל' כדי לברר מתי להגיע, ואז מה מסתבר לי? שהתכנון שלי היה לשווא ונדפקתי, כי היא לא תבוא.

ואז נורא התעצבנתי כי לא היה בראש שלי ליסוע  לבד, כי התכנון המקורי היה לקחת איזה 5 בנות, שבסוף כולן השיגו טרמפים [או הבריזו לי בדקה האחרונה בלי להתקשר כדי להודיע, ואז אחרי שהתקשרתי זה מה שהסתבר לי]... אז אסתר היקרה התקשרה בדיוק בזמן, והודיעה לי שאני יכולה להצטרף אליה ולאביה שהסיע גם את רותי תותי.. איזה יופי לי. [אבא של אסתר חמוד ממש, והוא רוסי (סליחה, הייתי חייבת לכתוב את זה...). כמה משעשע, התרגלתי כבר לאריה ופתאום נכנס לי מישו שלא ראיתי לפני זה... lol].

אז חיכיתי בעמק רפאים כי קיפושון הלך לו, והתחיל לרדת גשם וזה היה נורא, אממ, 'במקום', כי בדיוק הייתי מעט מבואסת [שונאת שמבריזים לי גם אם זה לא באשמת המבריז], אז נכנסתי לי לתחנה והצטנפתי עד שאסתר הגיעה.

ואז נסענו לנו לאופק ואני התרגשתי והייתי נלהבת כמו לא-יודעת-מה, והדרכתי את אסתר ורות בכל אופק וכזה והיה נורא נחמד, ואז היה את הדיאלוגים.... אנשים שיחקו מדהים!! והיה קורע! נכון שפעם ב_ עלה לבמה מישו שיותר קרא את הטקסט מהזיכרון מאשר שיחק, אבל סה"כ היה מאוד מרשים. וקצר, כן. חגית, עבודה טובה. [אגב, במשך כל הדיאלוג שלה אני מילמלתי ביחד איתה את הטקסט, וזה היה נורא מצחיק כי באשכרה זכרתי את רובו בע"פ]...

ואז לא ידעתי איך לחזור הביתה, אז לקחתי טרמפ עם עדי. עדי המנהלת. היה מוזר. אבל גם ממן נסע איתי וישב מקדימה אז זה היה פסדר כי הוא זה שדיבר איתה רוב הזמן.

ואני מרגישה נורא שמנה כי איך שחזרתי גם אכלתי קצת, וזה לא כיף.

ובא לי לדבר עם אנשים, אז אני מדברת עם דוד והוא נורא חביב.

יום מעניין, אם אני לא אבוא מחר זה כי אני חולה.

להיתראות אנשים, ולא לשכוח להגיב!!!!!!!!!!!!!!!!

הנה סיפור קצרצר מאוד, וסתם כתבתי את זה כי אני במצברוח כזה... קקי:

היא לא יודעת מה קורה איתה.

היא אוהבת אותה, אבל היא שונאת אותה מהצד השני.

לפעמים היא איתה וטוב לה, ממש ממש טוב לה והיא מאושרת ומחייכת. ולפעמים, יש את הרגעים, שהיא שונאת אותה, פגועה ממנה כל כך, ובוכה מבפנים. ואז היא שואלת את עצמה- "למה, למה אני איתה בכלל? כמה שאני אוהבת אותה, ככה היא רק מכאיבה לי יותר כשהיא פוגעת בי. למה אני אוהבת אותה ולמה אני חברה שלה? אם אתרחק ממנה הכל יהיה יפה יותר מכל הבחינות. כן, זה יכאב. אבל זה ימנע הרבה מאוד כאבים שיבואו אם לא אפרד ממנה."

ואז לא נעים לה, כי היא מרגישה שהיא עושה עיניין גדול מכמה מילים פעוטות שהן החליפו ביניהן באותו יום. היא בסה"כ דיברה איתה קצת, ונפגעה ממשהו כל כך קטן, פרט חסר ערך, ואז היא מופתעת שכואב לה כל כך.

"אז היא לא התייחסה אליך היום כמו שרצית, מה קרה? נחרב העולם?" היא שואלת את עצמה. "כמובן שלא," היא מנסה לעודד את עצמה ולחזור לחייך במתיקות כשהיא נזכרת בה. אבל החיוך לא מושלם. יש בו מין עקמומיות כזאת, זיוף גדול. היא מרגישה כיאילו חור גדול ושחור מתפשט מבפנים ועוקר את החיוך. הוא מחליק ממנה, סתם חיוך מזוייף ולא קשור. "את חייבת להתרחק ממנה," היא אומרת לעצמה. "זה לא עושה לך טוב," היא מוסיפה. "היא ממילא כל הזמן אדישה כלפיך", חשבה בניסיון למצוא עוד סיבות ולתרץ לעצמה את התרחקותה ממנה. "היא לא מתעניינת בך. את יכולה לדבר איתה המון ולא יזיז לה. אז אולי תפסיקי לדבר איתה וזה..." צביטה בלב.

ואז היא רואה את חברתה, מדברת איתה, ושוב אוהבת אותה.

כל כך אוהבת, וכל כך כואבת.

אוף, קל להגיד לצאת מהפוזה. היום הייתי ממש מאושרת, וכל היום הייתי קפיצית, ואז התעצבנתי על כל מיני דברים שטותיים ולא חשובים, והכל נדפק. ועכשיו אני שוב עצבנית ומדוכאת, והתחכים שלי שוב פתוחים. פאק, הבטחתי לעצמי לצאת מהפוזה ולא לעשות כלום יותר, כי זה סתם לצומי וכזה. אבל זה כל כך קשה, כל כך לא צודק וכל כך נוראי.

בא לי לצרוח... נכון בשיר nymphetamine? אז אני עכשיו שמעתי אותו, ויש את הקטע בסוף שהוא צורח... אז חשבתי על הקליפ [היפה!] ו.. פשוט הרגשתי כיאילו הקירות סוגרים עלי... אוף, אני רוצה להיות מאושרת, אבל יש את הקטע הזה שאנלא יכולה להיות מאושרת לגמרי כי עוד יש לי כמה כתמים על הלב, ורק ברגע שהם ירדו אני אוכל להיות שלמה עם עצמי ולהיות מאושרת בלי ההפסקות עצב המייגעות האלה... אם לא היו לי את כל הקטעים הקטנים שאני צכה להתמודד איתם, היה לי אושר מוחלט, אושר נטו. כיאילו... אני מנסה להיות מאושרת, ואני מצליחה לקצת זמן. ואז חוזר להציק לי אחד מהכתמים הקטנים שרובצים עלי, וזה חוזר לבאס אותי.

אני פשוט צריכה לדבר עם כולם עד הסוף ולהשלים עם כל אחד ואחד מהאנשים שהיו לי איתם בעיות, להשלים סופית, בלי שום נושא שלא חרשנו בשחנ"ש. ואז אני ארגע.

אבל אוף, זה לעולם לא הולך לקרות.

הלוואי.

יונתן, בהצלחה. אוהבים אותך מאוד, אני ופצלש"י.