פצעים ונשיקות

אוי, שיט.

עריכה / עידכון:

אני נראית כמו סמרה- שיער רטוב [נראה שחור כרגע] שגולש על הפרצוף, כותונת ארוכה לבנה, חיוורת כמו שלד. רק שהעיניים לא מתאימות.

בכל אופן, הרגליים שלי עומדות לנשור מקור ואני בכל זאת כותבת פה.

למה?

לא יודעת.

משוגעת...

סתם, מין דחף כתיבה.

השניה גיליתי שאני לא מצליחה לכתוב סיפור ולסיים עד הסוף.

תמיד יש לי רעיונות ממש טובים ואז אני מתחילה לכתוב, ואז אני עוצרת.

כמו רוב האנשים שאני מכירה.

אתם קולטים שמילאתי מחברת שלמה? הגעתי עד שני פרקים חפני סוף הסיפור ונגמר לי מזה.

בכל אופן... טוב, כן כתבתי כמה דברים, אבל לא כאלה שאני יכולה לשלוח לעיתון עכבראש וכזה.

אתם יודעים, סיפורים על סרטן וכזה. לא משו שהייתי רוצה שכל ירושלים יקראו.

אז...

איך אצלכם?

אה, אצלי נחמד, תודה ששאלתם.

תנו לי לספר לכם סיפור.

היה הייתה ילדה, שאחותה הגדולה לא הפסיקה לדבר על הבגרויות שלה. כל ארוחה שבת כשהיו מעלים נושא לשולחן, האחות הגדולה קפצה עם "הייתה לי על זה בגרות השנה!!!", ובסוף זה הפך לבדיחה משפחתית.

ונחשו מה?

עכשיו האחות הקטנה מבינה מה עבר לאחותה הגדולה בראש.

באמת! זה לא יוצא לי מהראש! כל מה שאני חושבת עליו זה המגמות והבגרויות השנה...

ואתם יודעים מה? לשם שינוי זאת אובססיה שמוצאת חן בעיני.

כמו האובססיה שלי לשפות, שכשאני רוצה- יכולה להיות ממש חולנית. לא עזבתי את מחברת צרפתית לאיזה שבוע סתם כי אני נהנית לחרוש אותה.

ועכשיו אני אשכרה מצפה לימים שאני ורות נלך לשבת על המיקוד בתנ"ך בארומה.

כי כשיש חשק, זה ממש כיף לחרוש. וזאת אהבה שאני רוצה לפתח... לבגרויות.

היה ערב מגמות, ויצאתי מעט פחות מבולבלת. היה לי ברור מה אני רוצה- כימיה, אומנות וקולנוע, שיפתחו [את קולנוע] רק אם יש איזה 11 בנות.

אניווי, מסתבר שאני לא יכולה גם קולנוע וגם אומנות. וגם, מסתבר שיש לי בכל זאת איזושהי משיכה בילתי מוגדרת לביולוגיה. אבל החלטתי שאין לי כח להתעסק עם ביוטופ אז אני פשוט משתדלת לא לחשוב על זה. אני הולכת עם הראש בקיר. רציתי בהתחלה כימיה וזהו- אני נשארת עם זה. זה עדיף..

גם ככה אני היסטרית בין קולנוע לאומנות.

בסוף אני כנראה אלך על קולנוע, למרות שזה מנוגד לכל מה שרציתי.

מכיתה א' ידעתי שאני רוצה לסיים בצפר עם משו באומנות... ועכשיו אני הולכת לותר על זה, בשביל משהו שאולי יביא לי פרנסה בעתיד.

טוב, נחיה ונראה. זה לא שאני אפסיק לצייר רק כי אני לא עושה בגרות *הולכת לדפוק את הראש בקיר*.

טוב, אני שוב חופרת מעבר לרגיל.

היה פעולת חורף ונמאס לי סופית משוקולד. אבל רק להערב, ככל הנראה.

לילה טוב אנשים, מקוה שיסתדרו לכם החיים...

אגב, אני במצברוח טוב, למי שלא הבין מהפוסט. במבט לאחור הוא לא נראה מאושר מי יודע מה. אבל כנראה שעושה לי טוב להתרכז בבצפר קצת.

למרות שהוא אפילו לא קורא פה.

הוא בעצם לא יודע שיש לי בלוג.

נייס.

הבן שאני יוצאת איתו חוקי רשמית, אבל היציאות שלנו לא חוקיות. ממש נהדר.

בכל אופן, היום היה יום ספורט מטומטם אז הברזנו כהרגלנו בקודש [יום רביעי] והלכנו כרגיל לעיר.

טשי שוב ניגנה ואני וחגית שוב הסתובבנו, ורוב מה שיש לי להגיד [חוצמיזה שהיה כיף ומצחיק] זה שזכיתי לסקירה מקרוב של רוב השירותים בחנויות בעיר...

חחחח חגית תבין  [מסתבר שהסמיילי הזה מוציא לשון. מוזר, לא?]

אח"כ פגשתי את שמעון והייתי אמורה להוביל אות למסיבת ההפתעה שלו בגן הפעמון...

אני עשיתי את התפקיד ממש טוב, הובלתי אותו לשם לגמרי בתמימות, הגענו בול ב7 והתנהגתי כאילו לגמרי לא ידעתי שיש לו יומולדת.

רק מה, כשהגענו לשם דפקו הכל. כולם התחילו לזרום לכיוון שלנו ולהגיד לו מזלטוב אפילו לפני שעשינו את ההפתעה, וממן איחר רצח אז לא זכינו לעשות את ההפתעה אפילו שרצינו, ובקיצור קצת נהרס.

אבל אח"כ היה נחמד...

לא שאני ממש ידעתי, כי הלכתי עם קיפע ושירלי לקונצרט של חגית ושלה,

והיה ממש טוב.

חגית יותר טובה מההרכב שלה ביחד, וההרכב של שירלי אדיר, וזהו בעצם.

אח"כ רציתי להסתובב עוד קצת עם קיפ וחגית, אבל הרגליים שלי הרגישו כמו גוש כאב אחד גדול ומתתי מעייפות ורעב.

זה מצחיק שפעם לא הזיז לי לחזור הביתה מאוחר כל כך, לא הזיז לי לאכול יום שלם רק אייס, קצת שוקולד וקצת גלידה,

לא הזיז לי שכאבו לי הרגליים ולא ישנתי שבוע,

פשוט הייתי מסתובבת עם כל החברה עד שהיה נגמר לנו.

ועכשיו זה כאילו פחות מלהיב משומה. זה כאילו התבגרתי או משו. זתומרת, פשוט לא התחשק לי להישאר עם החברה מאופק שחגגו לשמעון בגן.

טוב, על מי אני עובדת, אני יודעת מה הסיבה העיקרית לזה שלא נשארתי...

זה פשוט שכולנו נהפכנו ל.. לא יודעת, כזה, מישו איכשהו חייב להכניס אלכוהול ועישון לכל מקום? מה הולך פה? איפה הכיף והסוטול שידענו לעשות באופן טבעי? הרי אנחנו אופקיסטים, גאד דאמט!

כל כך הרבה זמן לא הייתי סתם עם חגית ושאולי, שלושתינו, וממש התגעגעתי לזה והיה נורא כיף איתם.

אבל פשוט לא הייתה לי שום כוונה להישאר כדי ללכת לשתות משו.

לא שאני כל כך נגד זה, אין לי זכות דיבור אחרי השטויות שעשיתי, אבל זה מתחיל להעיק.

אולי כי יש לי זכרונות לא מדהימים משתיה וכי אני לא ממש אוהבת אלכוהול, ואולי סתם כי זה מתחיל להגעיל אותי שבכל מקום שרוצים להכניס קצת כיף צריך ללכת ולתפוס ראש עם משו.

מילא, פעם פעמיים בכמה חודשים זה סבבה, כאילו לעשות שטויות ואז לתת לחוויה להדהד קצת לפני ששוב עושים את זה.

אבל על בסיס קבוע? לשתות כל הזמן? להסריח מוודקה? לעשן דברים מסוכנים? לעשן בכלל? מה כל כך מדהים בלחיות רק חצי מהחיים כשאתה פיכח, ואת החצי השני להעביר בלדפוק לעצמך את האיברים הפנימיים?

לא יודעת.

אבל חצי מהחברים שלי עושים את זה כל הזמן, וזה לא נחמד.

מילא עם המשפחה וזה, אבל סתם..

לא יודעת.

טוב, לא התכוונתי שזה יצא כזה פוסט נאצה.

התפלק לי.

באופן כללי, אני בקטע של ללכת לישון עכשיו.

מישו קנה כריות שוב, אז אני קצת אוכלת שוב לפני השינה, ואני שוקלת לקחת שקית למיטה ולקרוא ולהירדם תוך כדי.

או אולי אני פשוט אשן, במחשבה שניה. העיניים שלי ישרפו.

מחר לומדים עד 6, ואני חושבת שסופסוף אקבל תשובה אם עברתי לדוברי אנגלית.

ברור לי שלא, ולמי ששואל כיצד ומדוע- התחרפנתי מספיק מהמורה בתחילת המבחן כדי לכתוב טעויות כמו listen בתור  leasen, ואז להתלבט אם להוסיף עוד s כי אחרת זה יוצא צליל מוזר.

עזבו, נשרטתי קצת.

טוב, בכל אופן, לילה טוב לכולם ותודה על הדגים!

התחפשתי לאסתר המלקה, ויצא די טוב.

כולם בבצפר פחדו מהשוט, כולל אני, בעצם. וכולן טרחו לשאול אם הוא אמיתי, מאיפה הוא וכאלה.

נתתי ארבעה משלוחים [אחד ענק כי זה היה גם גמד ענק וגם בעצם חגית... היא יצאה לי בהגרלה.. חח] וקיבלתי בינתיים אחד...

lol.

אה, והיה פסטיפלך ממש טוב.

ציפיתי שהוא יצא נורא יחסית לפסטי של שנה שעברה, אבל אני חייבת להודות שהשמינית ממש התעלו על עצמן. החיקויים של המורים יצאו די אדיר.. גם חיקו אותנו ממש טוב, וגם את שאר השכבות. אפרופו שאר השכבות, ח"ח [חת חת] לחמשושות שהעלו ריקוד ממש טוב. יותר משלנו, למען האמת. אבל גם שלנו היה טוב...

בכל אופן, היו לי שני פורימונים [שוק פורים] שעשיתי אתמול-

אחד עם בצפר של ילדים קצת בעיתיים [מטעם פלך] והשני של צמרת לכל שכונת גוננים.

ומה אני אגיד לכם? יותר משאני שונאת את הילדים הקטנים, הצוחניים והבכיינים [והחצופים!] זבי החוטם, אני שונאת את האמהות הפרחולות הדוחות שלהם. האמהות שצועקות על ילדים אחרים כי הם דחפו את הבנים שלהן בתור, האמהות שמבקשות להחליף לילד שלהן את הפרס [למרות שהוא ממש אהב אותו לפני שהוא הראה לה אותו], האמהות שבטוחות שהילדים שלהן מושלמין [כשהם ממש לא] וכו' וכו'. הן ממש יכולות לעלות לפיל על העצבים.

בשלב מסויים, בסוף הערב [אחרי שנגמר הפורימון ונשארנו רק אנחנו לסדר] ממש הייתה לי בחילה.

אני לא מאשימה אפחד, לאור העובדות שלא שתיתי כל היום, כל מה שאכלתי היו שוקולדים מהמשלוחים [ופיצה ממש מיותרת אח"כ שתהילה דחפה לי למרות שלא רציתי], התרוצצתי כל היום אחרי ילד קטן בין תחנות ואז בפורימון השני הלכתי הלוך ושוב לאורך המסלול של התחנה, וישנתי בערך 5 שעות כל לילה בשבוע האחרון.

ומשומה אנשים מצאו לנכון להתנהג ממש מוזר לידי, ולעשות סיפור מזה שרק רציתי לישון.

אז הברזתי מהיפהופ והלכתי הביתה למיטה.

ועכשיו אני בבית בחופש ומרגיש לי פשוט מדהים לקום מאוחר ולא לעשות כלום. כמו חופש גדול. לא ידעתי שחופש קטן כל כך יקל עלי.

בכל אופן, איך שהגעתי אתמול הביתה אבא שלי החליט שהוא חייב לצלם אותי עם התחפושת, כהרגלנו בכל פורים. רק שממש כאב לי הראש, אז זייפתי בטירוף חיוכים מזוויעים, ועמדתי בתנוחות לא מחמיאות וכזה.

רק לפני שנכנסתי למקלחת קלטתי שאני לא אזכה לראות את עצמי שוב עם האיפור המלחיץ וכאלה, אז לקחתי את המצלמה לאמבטיה ועשיתי בוק זעיק של הפנים שלי.

במבט לאחור אני רואה שבטח הייתי ממש מטושטשת בלילה, כי כל הפרצופעם באותה פוזה והבעה ואפילו שכחתי את הכתר.

טוב, אני בכל זאת אעלה לפה את התמונות, אבל אל תצפו ליותר מידי...

 [חע! גיליתי איך לשים כתובת שתופיע על התמונה אם תשאירו את העכבר יותר מידי זמן עליה...]

ובתחושת ייאוש זו, אני אסיים את הפאדיחה שעשיתי לעצמי...

חח, סתם, חג שמח לכולם!!!

מממ.

אני עכשיו בסיפרית בצפר.

אתמול היה מעניין.

היה ממש כיף בישב"צ עם תהילה [אכלתי שוב שני ארטיקים ברצף. חשבתי שנגמלתי..] ואז היה גם כיף נורא עם שמעון בעיר.

ועישנו את הנרגילה הראשונה שלי.... אני לא רוצה לעשן הרבה וכאלה כי זה לא בריא, אבל מה אני אגיד לכם... לצערי, סופסוף מצאתי משו ממסטל שלשם שינוי אני כן אוהבת. בניגוד לאלכוהול וכאלה.

אני לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון לעכשיו אבל שיהיה.

זה יעזור לי להתגבר.. או לפחות ככה אני מקווה.

הנשפורים הולך להיות כל כך מגניב. אני הולכת ללבוש את השמלה הוורודה הענקית של הנסיכה משנה שעברה, וכפפות כאלה עד המרפק [קניתי בשחור שיתאים גם לאסתר המלקה], ורות הולך להיות הבן זוג שלי [היא תתחפש לבן] ואז אנחנו בריקודי זוגות שבהתחלה...

אח"כ באמצע הריקוד זה הולך להתחלף ל"רבי נחמן, נחמן מאומן".... ויהיה ממש מצחיק. כל כך כיף.

אניווי,

שיחנש"תי עכשיו קצת עם טשה [אנחנו כאלה מבריזניות. וזה רק תחילת השליש!] ויותר טוב.

אוף.. אין לי יותר מידי מה לכתוב.

רק לאס[תר]- סליחה.

ואני אוהבת אותך.

מישו שונא אותי שם למעלה.

ברצינות.

זה כמו כזה מן קטע, שמישהו יושב שם למעלה עם פטיש ומסתכל על כל הדפוקים שמשפילים את הראש.

הוא נותן להם לקוות, אבל ברגע שמישו מרים תראש ונושם יותר מכמה שניות- הוא דופק להם מכה ומוריד להם את הראש בתוספת "לא כל כך מהר, לוזר".

ככה אני מרגישה. ראיתם את הפוסט הקודם?

היה נורא נחמד, נכון.

ועכשיו אני מרגישה כל כך מגעיל.

הכל מגעיל. אני נגעלת, אני אפילו מוגעלת.

זה לא רק אני, זה גם אנשים מסביב. כל העולם. וזה כולל אותי, שלא תחשבו.

אני מרגישה מלוכלכת, מטונפת.

אבל אני גם מרגישה שאני לא היחידה שמזוהמת.

וזה עוד יותר רע.

אלכוהול מגעיל אותי, והידיים שלי מגעילות אותי, ואנשים כאלה מגעילים אותי, ומעשים כאלה מגעילים אותי, וכל התחושות הישנות האלה שגורמות לי להקיא עולות חזרה משנה שעברה, ואני לא יודעת מה לעשות.

אני צריכה את הנקודות אור שלי.

אני צריכה לישון, אלוהים, כמה שאני צריכה לישון.

ואתם שואלים למה לא? כי השיער שלי רטוב וכי אני חוזרת מאוחר.

סיבה מטומטמת.

אבל אני פשוט מתמוטטת.

וזה לא עוזר שאני לא בבית....

אני פשוט מתווכחת עם עצמי ללא הרף.

אני יודעת מה עלי לעשות.

אני יודעת מה אני צריכה לעשות.

אני יודעת מה יעזור לי להשלים עם החיים.

וזה פשוט לא הולך, כל הדברים האלה.

אני לא מצליחה לעשות כלום, או לא רוצה, או לא מוכנה.

אוף.

היה היום נחמד.

קצת.

היינו בעיר ולא קניתי כלום,

אח"כ ראיתי אצל מיכל סרט [ג'ונו] ועכשיו אני סחוטה אחרי היפהופ.

ורות, אם את קוראת פה- אני מקווה שאת לא חולה, אבל אם כן רפואה שלמה!

אני לא ממש אוהבת שמש חמה.

כאילו, אני אוהבת שמש, אבל אני שונאת שחם לי.

אבל עכשיו משומה זה עושה לי טוב.

לצאת מהבית עם מכנסיים קצרים, גרביי קרסול וקרוקס פשוט עושה משהו למצברוח.

אני פשוט מאושרת.

אני מרגישה שוב כמו ילדה קטנה, או כאילו אין לי דאגות יותר או משו כזה.

ולא שזה נכון, אבל זה פשוט נוח להרגיש ככה.

היה לי היום שיעור ספרות, וכל כך התנהגנו כמו ילים תמימים בכיתה ד' שעושים כל מה שהמורה אומרת. פשוט מדהים, איך שרותי רביצקי השתלטה על הכיתה בלי בעיות. אפילו עם חיוך והכל.

קיצר, נחמד לי ממש.

אני סתם שואלת את עצמי אם לא תבוא ירידה ענקית אח"כ...

ד"ש אנשים...

אח שלי עומד לנשל אותי כל רגע מהמחשב. אולי אני אמשיך את זה אחרי שהוא ילך אם זה יקטע באמצע...

בכל אופן,

ראש חודש היה מדהים.

השמיניסטיות התעלו על עצמן...

מה שהן עשו לבצפר!

הן הפכו אותו להוגוורטס!!!!!!!!!!!!

המגרש הפך למגרש קווידיץ'- הן מתחו חוטים שקופים בין הסלים ותלו באמצע מטאטא כך שנראה כאילו הוא מרחף, והוסיפו 3 חישוקים על כל סל.

הביתן של אברהם הפך לביקתה של האגריד- הם הציבו לידו ביצת דרקון וכמה זחלים ציבעוניים במיוחד.

השביל גישה מהחניה הפך לרכבת האקספרס- משומה הפסים נהיו צרים באמצע, אבל יצא מדהים.

קומת הכניסה הפכה לאולם הגדול- ארבעה שולחנות ארוכים, על כך אחד מהם צלחות וסכום חד פעמי מכוסים בנוצצי זהב, נרות לא אמיתיים] נתלו מהתיקרה בחוטים  שקופים, ורוחות רפאים [מנייר שקף שצוייר עליו] נתלו בכל מקום.

האודיטוריום הפך לסימטת דיאגון והוגסמיד- מכרו לכל שיכבה את צעיף הבית שלה ב2 ש"ח [חמשושיות סלית'רין, אנחנו הפלפאף, שביעיסטיות ריבנקלו, שמיניסטיות גריפינדור.. כמה לא צפוי  ].

חדר המורים הפך לאזקבאן- לא הספקתי לראותותו אבל אמרו לי שהוא יצא אדיר. והרעיון עצמו טוב. 

המזכירות לינשופיה- נסורת מילאה את הרצפה וינפושים מזוייפים נתלו בכל מקום. 

החדר של שירה .ב. הפך לחדר של דמבלדור- וברגע מחריד למדי עברתי לידו כדי להציף, והיא הזמינה אותי להיכנס כדי שהיא "תוכל לעשות לי קסם ולהראות לי משהו מיוחד". בידיעה ברורה שאני עומדת להפוך לקרבן אונס דידתי פנימה, ורק נינזפתי ואויימתי על קוצר החצאית. הו, מילא. 

חדרי השירותים של הכיתות הפכו אחד לשירותי המדריכים והשני לשירותים של מירטל המייללת [וכרגיל דפקו את הכיתה שלי עם השירותים המטונפים]. שירותי המדריכים נצבעו וקושטו בזהב- כולל את הבפנוכו של הכיורים, שאני תוהה איך ישטפו ידיים כשהם עטופים בנייר מוזהב. יש שם גם את כל התכשירי רחצה שאי פעם יצו בשביל מלונות, וצפר גפן מסגר את המראות וכאלה. אצלנו בשירותים יש רגליים של טרול מתחת לדלתות וכתובת בגועש אדום על המראה- "חדר הסודות נפתח, גורו לכם אוייבי היורש". יש גם מושב אסלה [!] תלוי על הדלת וממנו יוצאת דמותה השקופה של מירטל המייללת.  

המסדרונות הפכו למסדרונות הטירה [לפידים והכל],

וברחבת הקומה העליונה הוצב גביע האש [כוול קו גיל המגביל כל תלמידה שאינה בשמינית] בנוסף על חדר גילוי עתידות [כל הפופים של בצפר רוקנו לשם] והמועדון של גריפינדור [אליו נלקחו כל הספות מהסיפריה, ורק לשמינית מותר להיכנס! ].

בקיצור, להיכנס לבצפר גרם לי להיות מאושרת. וממש קשה לי להגיד את זה בנסיבות רגילות. אבל מדהים שם. אני לא יכוכלה לחכות למחר.

אה כן, וקיבלתי תעודה.

אני בשוק מההורים שלי. אבא שלי משומה אמר שהיא טובה, כשרוב הדברים שציינו שם הם שאני לא נמצאת באף שיעור [איך הגעתי למב הזה בכלל?!]. אמא שלי אמרה שהכל ביידים שלי, ושכבר אין לה כח לנזוף בי. כאילו, שהיא פשוט נותנת לי להמשיך עם זה.

ציפיתי לעוד ריב נוסח שישי שבת. אבל נדמה לי שהעניינים בינינו הסתדרו מאז השיחה שלי איתם... זה טוב.

גם הייתה שבת נחמדה. בערך שמתי סלט פירות על הראש, כי נזכרתי שמשעמם לי ויש לי הרהב תפוזים ולימונים בבית. ושזה אמור להיות טוב לפנים. אז יצאתי החוצה, שמתי פרוסת תפוז על כל לחי ועל כל השאר פרוסות לימונים, ושמתי מלפפונים על העיניים. כמו שאני וחגית היינו עושות פעם כשהיינו מתארחות בשבתות אחת אצל השניה, והיינו מנסות להשתמש בכל תכשירי הפנים והשיער שמצאנו. וגנבנו מהארון של אמא שלה קרם גזר וכאלה. ואכלנו בסוף את כל המלפפוניי-עיניים שלנו.

קיצר. נחמד לי קצת. אולי אפילו לא קצת. אולי סתם פשוט נחמד לי. אני קונה מחר מיכנסיים, וכנראה גם סוודר כלשהו שלא מטונף [לדברי אמא שלי. אבל אני אוהבת אותם כמו שהם!].

ויש לי מערכת חדשה עם שעות קצת שונות. זה גם סביר.

יאללה, הלכתי לי.

אל תשכחו להגיב