פצעים ונשיקות

איזה כיף, איזה כיף שדווקא בשישי שלפני ה21 משהו הצליח לי. 

כי סוגרת 21 עכשיו, ומשהו בהחלט יכול להתפרק בדרך בין שלושת השבועות הקרובים. שלושה שבועות הרי כמעט פירקו אותנו, ככה היא אמרה לי בעצמה אתמול. שחשבה סיים את זה מתישהו במהלך הימים האחרונים.

אבל כשהיא רואה אותי משהו משתנה והיא כן רוצה את זה. מזכיר לי אותי ואת.. לא יודעת כבר את מי, מזכיר לי תחושות ישנות שלי מפעם.

כי התחושה מוכרת, וזה מה שמפחיד אותי - שאני מכירה את מה שהיא מרגישה כלפי הקשר שלנו, ויודעת כמה קשה להיחלץ מהתחושות האלו בסופו של דבר וכמה קלושים הסיכויים שנצלח את זה ביחד במציאות.

אני מקווה שישתפר, אבל לא נאיבית מספיק כדי להאמין שאתמול שינה הכל.

כן, היה ערב מדהים [למרות שיכל להיות טוב יותר בדיעבד- אם רק הייתי יודעת ובטוחה מראש שאני הראשונה..] אבל הוא בטוח לא שינה הכל. אולי שינה את הקשר לשבוע הקרוב, אבל יש לנו עוד שני סופ"שים [ושבועיים] שלמים להעביר בנפרד ומי יודע אם אח"כ בכלל יסתדרו לנו היציאות כחופפות אחת עם השניה, ועוד אחרי פסח והכל.

אבל היה כיף.. לפחות זה... והיא כן שינתה כמה דברים מיידית. למשל, שלחה לי הודעה בצ'אט של הפייסבוק. עשתה את זה רק פעם אחת קודם, וגם זה אולי. לא ממש זוכרת מי פתח את השיחה היחידה ההיא. יצאה מהסטטוס של ה"סינגל", למרות שעוד לא שינתה מעבר לכך. 

ישבנו בחוץ, בחתולות, בקור המקפיא של ירושלים ב1 בבוקר באמצע מרץ. ישבנו ודיברנו על סיגריה.

כמו שצפיתי מראש- לא הצלחתי לדבר על חצי מהדברים שעברו לי בראש, אבל זה היה גם [ואולי בעיקר] כי שלא כמו במונולוג שלי עם עצמי - פה גם היא דיברה, גם לה היה צד בעניין ומה להגיד, וזה ניתב את השיחה קצת אחרת ממה שתיכננתי. זורם.

מאוחר יותר חזרנו [מפאת הקור] לנאדין, ושם מאיו ודודו כבר התחליטו לסגור את הבאסטה אז הזמנו חשבון וקיבלנו ממנה טרמפ הביתה. היא הורידה אותן ואז נסעה אלי, ובמקום לעזוב נשארה לדבר וקצת להסתובב בשדה [לפני שעלינו על זה שקר ובוץ ושלוליות]. והיינו באוטו, נישארנו בו עד שש ומשהו בבוקר, 

וזה אחרי שיחות ארוכות מהסוג שאני אוהבת, מהסוג שמכירים בו, ועוד כל מיני דברים שלא ציפיתי להם.

אבל כיף שהיה, טוב שהיה, ומקווה שזה יחזיק אותנו. לפחות קצת, לפחות בינתיים. לפחות עד הפעם הבאה.

רק מה? מבאס שהיא ראתה את החדר שלי בשיפוצים. הוא במצב כלכך מביך שלא טרחתי אפילו לנסות לסדר אותו, כי לא תיכננתי להביא אליו אף אחד עד שיסיימו לסדר שם את הדלת והארונות. ואופס, דווקא היא ראתה אותו ואותי במצב כזה. משפיל משהו, אבל היי- זה לא הבריח אותה...

כנראה יש לה קיבה חזקה P=

נ.ב. מתה מפחד מה21. מתה מפחד.  כנראה שאהיה מ"כש בשלב מסויים בין הסגירות הקרובות, ויש שבוע ניווטים, ואוגמ"ר 80, ואמאלה אמאלה הכל עוד יכול להתחרבש. אולי לא כדאי לנסות להיגמל מהפאראנויות שלי,

כי בעצם השלב הכי פגיע שלי בקשר הוא אולי עכשיו. כשאני כן מתחילה לבטוח בה ולהאמין שיהיה לי טוב, ודווקא אז היא תפיל אותי. אז לא לשכוח להחזיק חזק.

ואמאלה 21.

קראתי 25 דברים שהיא כתבה על עצמה, עובדות כאלו בפייסבוק.

על כל אחד מהם אמרתי "אווו, היא כזאת מתוקה! והיא דומה לי כל כך!".

אחרכך קראתי את 25 בדברים שאני כתבתי, אי אז מזמן.

מביך. ממש מביך. כל מיני דברים שאני כילדה מתוסבכת-חלקית ניסיתי להחצין או לספר על עצמי. לשווק, ותוך כדי כך לרדת על עצמי ולתעב. ילדה קטנה, ממורמרת. עוד לא עברה כמו שצריך הכל.

והיום? מה אני היום?

איך הייתי מספרת את עצמי ב25 נקודות?

קשה לי להחליט. אבל לפחות את הידיעה שהתבגרתי כל כך מאז ושהכל כבר מאחורי, אף אחד לא יכול לקחת ממני.

היא אמרה למאיו שאני מנוסה כל כך, ואני, חרף ההכחשות שרציתי לספר לה- נזכרתי בשיחה ההיא עם אגי על כמה שהב"פ פיתח אותנו, ופתאום הבנתי שהיא צודקת למרות הכל. מוזר לי. אני רגילה להיות... קטנה.

בכל אופן,

טוב לי אולי. קצת. אני מפחדת להגיד שטוב, כי הרגע שאלתי אותה אם אכפת לה שאשנה סטטוס בפייס והיא שאלה אם אכפת לי שהיא לא תשנה. משמע היא עדיין מפחדת, עדיין מתלבטת, כלומר גם אני צריכה להיות כך. אחרת אני יכולה להיפגע.

אבל זה קשר קצת שקט, קצת רגוע, כי אני יודעת שיש מה שיעסיק אותי וימלא גם אם ניפרד. אני קצת פחות היסטרית מבדר"כ, יחסית לעצמי כמובן. ואני חושבת שזה טוב יותר ככה.

מכל מקום טוב לי יותר... אני בקורס [ולא ישנה בלילות כי חושבת של שבוע המכ"ש], והוא מעניין מאוד בינתיים. יש לי מקוצר וכאלה. ונחמד יותר.

יש לי גם מפקדת חדשה שפיצית על, והיא עדיין מקסימה. למרות שנוקשה מאוד.

והכי חשוב? היא עובדת בדיוק על הערכים שהנחו אותי לאורך כל הטירונות, וזה אומר שאם היא תכיר אותי טוב יותר היא גם תצ'פר אותי נכון יותר מהמפקדת הקודמת, מבחינתי. משמעת, מקצועיות ורעות. אלו הערכים שלי. זה מה שאני הייתי בוחרת להנחיל לחיילים שלי לפני שאר הערכים. והקווים האדומים שלה? הקטנת ראש וויתור עצמי? הקווים האדומים שלי. אני אוהבת אותה ומפחדת לאכזב.

זאת אומרת שאני הולכת לתת הכל, הכל, ולקוות לטוב.

ויהיה טוב. 

יהיה טוב.

:)

לא רוצה שתיגמר הרגילה הזאת,

 פשוט לא רוצה. לא רוצה לחזור לצבא, רוצה להישאר בבית. כמו ילדה קטנה.

לא רוצה.

כמה חוסר אונים יש במצב הזה, שמכריחים אותך לחזור למקום שאתה יודע שיהיה לך קשה בו. 

אין מצב לצאת מזה, אין מצב. כמה משביז כבר יכול להיות שבוע בבית?! איך זה הגיוני?!

שבוע אחד של לטעום את החופש ואת מה שאתה מפסיד בכל יום אחר שאתה קם והולך לישון שוב בבסיס.

פתאום כל דקה בסופ"ש יקרה מפז, אפילו יותר מהסופ"שים הקודמים, כי אני יודעת שמכאן אני חוזרת לקורס ואין לי שום רגילה לצפות לה בעוד שלושה חודשים. אין את ה"להחזיק מעמד עוד שבוע, עוד שבוע אחד", בידיעה שאחרי 12 שבועות כאלו אני בבית לשבוע שלם.

יש את ה"אוקי, שלושה חודשים. אני אשרוד אותם, נכון?" בידיעה שאח"כ יגיע השרוך הירוק הנכסף... ועוד שנה וחצי תמימות של שירות צבאי. אולי רגילה או שתיים בין לבין, אבל כל זה כל כך רחוק ממני.

זה מתסכל, מתסכל עד טירוף, לדעת שאני כאן ולא יכולה לעצור את זה או לשלוט בזה. אני מרגישה כמו בהמה שמובלת לשחיטה, באמת. הידיעה הזו שבסיום הסופ"ש אני חוזרת לסגור שם שבועיים, ובמזל אצליח לצאת שו"ש קצרצר לאחר מכן ואם באמת יתמזל מזלי אוכל גם לראות את הדר. אם היא בכלל תצא באותו שבוע.

אני רואה את הקץ לחופש הזה מתקרב, ומרגישה שוב כמו לפני הגיוס. מין פחד ממחוייבות שכזה.

אני מנסה להזכיר לעצמי שאני רוצה את השרוך הזה, שאני אחזור ויהיה לי נשק מקוצר מקסים וקטן משלי [3>!!!!!!! וואו, באמת שזה ממש עושה לי טוב!], אבל אז אני חושבת על לחזור לאוהל המעפן הזה ולהתמודדות בלתי פוסקת עם חוסר פרטיות מצד בנות אחרות... וקצת נשבזת שוב.

לפחות כיף לי בשבוע האחד הזה, לפחות אני מרגישה סיפוק ושניצלתי אות [כמעט] כיאות.

חסר לי עוד לילה שיכור להחריד, מופרע כזה, ואני מקווה שהערב יהיה זה. הולכת להיות בת"א במסיבת גיוס של הדר.. ושוקלת לקחת קו לילה אחרון לירושלים ואז להישאר בעיר ולהתהולל בשתיה עד הבוקר. אם לא זה, אז סתם לחזור הביתה בקו האחרון ואז בבוקר מקווה להפתיע את הדר בביקור בבסיס. אולי להביא איתי סושי..

עצוב שאני כחיילת אמורה לדעת מה להביא לביקור בשבת, ועדיין לא מצליחה לחשוב על שומדבר פחות מסובך מזה. אולי סתם מלא מלא חטיפים? הצילו. וזה בטח לא יצא לפועל גם ככה... אני בלבטים אם בכלל לסוע אליה מחר או לצאת הערב וזהו. לא נראה לי שאחזיק מעמד בשילוב של השניים. מתיש מידי.

או שלא?

אעה. אני מתחילה לדבר עם עצמי. שוב.

לילה טוב מוח!!

בשביל מה לאהוב?

מה חסר לי ביומיום הריקני, נטול התוכן והרגשות?

בשביל מה למלא את הלב ברגשות בלתי מוסברים שעוד רגע ופורצים מבית החזה, בשביל מה לתת לפרפרים להשתולל בבטן מבפנים ולמפלצות לכרסם בה ברגעים פחותי ביטחון? 

הרי כשיש נפילות באהבה, אין דבר שכואב יותר מזה. כשלא בטוחים בקשר, המתח הורג ואוכל אותך מבפנים במשך כל דקה ודקה מהיום, ולא משנה עד כמה תצליח להעסיק את עצמך בדברים אחרים. וגם כשטוב, כשרק מתרגשים... גם אז קשה לנשום, קשה לזרום עם היום, קשה לשבת בחוסר מעש כשלא רואים את מושא האהבה בכל רגע נתון. והנורא מכל- גם כשרואים אותו מתגעגעים אליו.

בשביל מה לחשוב על אותו האדם כל היום, בשביל מה לשבור את שגרת היום הפשוטה של לקום, לחיות את הרגע ולחזור לישון?

בשביל מה להתחיל להתעסק בדברים שמסכנים את הלב, שעלולים להזיק לו ולשבור אותו, שעלולים לצלק אותך לשארית החיים ולמנוע ממך לחיות בשפיות את מעט הרגעים בהם אתה בודד? הרי אם נפגעת מקשר ולאחר מכן תחיה לבד לתקופה מסויימת, קצרה או ארוכה ככל שתהיה, לא תחיה אותו הדבר. משהו בך יכאב, ישתנה, והכל הודות להתמכרות הדפוקה הזו לסם שלך, לאהבה שלך, ללהרגיש משהו מיותר למישהו אחר.

בשביל מה לאהוב?

בשביל מה להרהר באובססיביות במישהו שאינו אתה? התחושה יכולה להיות מענגת, זה נכון, פורשת לך את הכנפיים ממש,

אבל כך זה גם עם כל סם אחר.

הזיות טרופות שמרגישות נפלא, אבל ללא הן שפועמות בורידיך ועורקיך אתה שבר כלי, כלום ממש. אדם נטוש.

אני חושבת שמחשבות כאלה ["עכברושים שחורים" שכאלה] מקננות לי תמיד באי נוחות בבטן כשאני מתחברת ריגשית מחדש לאדם. כל פעם אותו הסיפור.

אבל הפעם אני שוב מנוסה יותר משהייתי קודם, כלומר גם פגועה יותר. הפעם אני אחרי תקופה ארוכה של התעללות עצמית, ולא רק עצמית בעצם. אחרי התקופה של מור. הפעם אני מפחדת יותר להיכנע ולהרגיש.

ואני מרגישה, ברור שמרגישה, אבל כל הזמן ניזהרת שלא להחליק מעבר לקצה, כל הזמן נזהרת להחזיק במעקה ולדעת מתי לעצור את עצמי. אני מפחדת להשתחרר, וכל כך עוצרת את עצמי בגלל זה. אני לא רוצה ליפול שוב, כל כך לא רוצה. אז אני דואגת לא להגיע למצב שאפשר ליפול ממנו.

כל הזמן מספרת לעצמי שזה כלום בינתיים ושלא כדאי להיסחף, לא להתחיל ממש להתאהב, כי זו רק תחילתה של התחלת ההתחלות. אין לאן לעוף מכאן, אין לאן להיגרר. אין כלום עדיין. רק להחזיק חזק ולקוות לטוב.

אז אני מחזיקה... ומקווה לטוב, תמיד.

הלוואי שלא תישבור אותי, הלוואי שלא תישבר.

הלוואי שביחד ננפץ לי את האשליות ולטובה, אני והיא.

אני והקטן שלי.

עריכה:

נ.ב. איזה חיוך ענק יכול לעלות לבנאדם על הפרצוף כשאתה קולט שאנשים באמת קראו והגיבו על התוכן של הפוסט עצמו, ולא רק על הכותרת או ספאם מגעיל אחר. :) תודה לאנשים כמוכם.