פצעים ונשיקות

נסענו לצפון, יצאנו באחת עשרה וחצי בלילה והגענו ב3-ומשהו לפנות בוקר.

לא ישנו הרבה, לא ישנו בכלל איזה שלושה ימים,

אבל הכל היה שווה כל רגע.

שמש כזו של קיץ, צהוב בלב,

דשא מתנודנד ברוח ושיער שמתבדר. תלתלים מזהיבים על רקע העצים,

מסתלסלים בורוד של קרן אור.

הכל נעים כל כך.

נרגילה על קו המים, הרגליים משכשכות, וויש לנו תותים עם וופלים למאנצ'. מה צריך אדם יותר מזה.

לא הספיק לי, לא הספיק לי,

לחלוטין לא מספיק לי. זה רק נטע בי טעם של עוד. אני חייבת לנסוע שוב, לקחת אוטו לאנשהו ועם היד זרוקה אל מחוץ לחלון פשוט לכוון את דרכי לאיזה שדה, נחל, משהו.

היינו חמש חברות ברכב שטוף שמש ושמחה, צוחקות ומצטלמות עם משקפי שמש כאילו אין מחר.

אני רואה את העולם דרך אינסטגרם, מצלמת עם העיניים, כותבת עם הריח של הזהוב הזה בלב. אני חושבת בפילטרים של צבע ואור ועונג.

אני חייבת להמשיך לצלם, להמשיך לטייל, להמשיך להירגע.

אני רוצה להירשם לבריכה שוב, להתחיל לצאת יותר באור היום וקצת פחות בלילה, לעשן פחות ולחיות בריא יותר. אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי כמו שהרגשתי אתמול ושלשום וכל הטיול הזה. אני רוצה לא רק להתכרבל באוטובוס עם קפוצ'ון בשעות לילה מאוחרות בדרך חזרה מקריית שמונה, אני רוצה להיות מסוגלת לעשות את זה שלוש פעמים בשבוע אם ארצה ואפילו קרוב לבית. רק להזיז את עצמי כבר.

זה עושה לי בריא, וטוב.

וזה היה קצר כל כך. כל הדרך safe and sound  של מאיה איזקוביץ' באוזניים, כל הדרך. תוך כדי הליכה על חלוקי הנחל במסלול, תוך כדי הישענות על שמשת האוטובוס וצילומים חפוזים של נוף הכינרת, תוך כדי אריזה של ארוחת הבוקר ותוך כדי בהיה בעננים חולפים ומצילים מעלינו כשאנחנו שוכבות על הגב באחו ליד המים ודשא מתייבש בשיערנו. כל הזמן סייף אנד סאונד, לאורך כל הדרך.

בא לי שוב. :)

שאף אחד לא מחבק אף אחד כשהוא יורד מהאוטובוס.

היה מדהים בצפון, מחר פוסט.

אני עייפה.

עייפה מהכל.

אני עייפה מההיא שמתחילה איתי, עייפה מחלפש מערכות יחסים. בא לי פשוט לא לחפש כלום ויום אחד מישהי מאוד קרובה אלי תתברר כקצת קרובה מידי, כי ככה מתחילים הקשרים הכי יפים, וזהו זה. יום אחד מישהי שאוהב פשוט תאהב אותי ובזה יגמר הסיפור. לא אצטרך להכיר אותה משומקום מיוחד.

אני עייפה מהפייסבוק שלי. נורא בא לי לפרסם שאני עוזבת לכמה ימים כדי שלא ינסו להטריד,

ופשוט לימוג. להיעלם. קצת שקט.

אני עייפה מיציאות, ומאלכוהול, ומסמים, ומלחפש אושר במקומות קטנים ונידחים. אני עייפה מהוידאו וממסיבות. אני עייפה מבנות ומבנים ומכל החרא הזה.

אני עייפה מהכל.

אני עייפה.

אני לא רוצה לישון הרבה. אני רוצה לצאת ולטייל יחפה בהרבה הרבה טבע ולספוג הרבה הרבה ירוק ולא לדבר עם אנשים לכמה זמן. אני רוצה לצלם המון אינסטגרם ולא להעלות כלום מתוך זה. רק שיהיו לי תמונות יפות. האמת שאני כבר ככה עושה את זה.

אני רוצה לחזור לשורשים של עצמי ובמקום זה רק שוקעת עמוק יותר בחיי האזרחות האלו.

יצאתי לצפון, לילה טוב.

אמרו לי שאסור ללמוד יום לפני הפסיכומטרי. אמרו לי שצריך לנוח ולהנות ולצבור כוחות.

להירגע.

שבת בצהריים ואני יושבת בחדר בחוסר מעש. אובייסלי, הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו זה הפסיכו.

ואז עולה בי הדחף לצייר, הדחף הנפלא והנדיר הזה שאתה באמת מרגיש שאתה יכול להשקיע את עצמך כמה שעות במשהו מופלא ממך, נשגב ממך, להתרפק ולשכוח. לעבוד.

אז במקום להמשיך לראות סדרות זולות, חיטטתי קצת במגרות והוצאתי הכל. מכחולים שאחינעם קנתה לי ליומולדת. פאלטה. צבעי מים. עוד צבעים שסבתא נתנה לי בגיל 10 ומעולם לא השתמשתי בהם כי נראו לי יקרים מידי. צבעי עיפרון. ניירות. כוס מים. בלוק. עפרונות גרפיט.

זה מצחיק, רוב האנשים חושבים שהעפרונות האלו עשויים מעופרת. טוב, הם לא. גרפיט שונה בהרכב הכימי מעופרת. אף פעם לא הבנתי איך המיתוס הזה נוצר, אבל מה שאני כן יודעת זה שאני מכורה לתחושה הזו של הפירורים הרכים והזערוריים האלו שנמרחים על הנייר. היד שלי ששולטת באחיזה וכמות הלחיצה, היא שמניבה את התוצאה של קו שחור. קו עשוי מיליון גרגירים קטנים שיתפזרו לאן שאכוון אותם. מדהים.

וצבע, קשה לי לצייר בצבע.

בהיתי בדפים קצת. שוטטתי ועברתי על תמונות שאני נורא רוצה להיות מסוגלת להכיל. לצבוע. להקרים עור וגידים, להעלות באוב, להעלות על הנייר שלי.

תמונות שאין לי ולו טיפת אומץ להתחיל להתעסק בהן.

הכוחות נטשו אותי, לעמוד ולהתמודד עכשיו מול התוצאות. מול חוסר המכניקה של העיפרון בידי. מול חוסר היכולת הזה.

פשוט משותקת.

התחשק לי להתפרע, להוציא מתוכי משהו גדול, יפה, אמיתי. חי. לא עוד בובת שעווה בדמות ציור שחור לבן שלי, כזה שמתאמץ להיות היפר ריאליסטי אבל בעצם כבר לא מאתגר אותי בשום צורה כי אולי אני מתחילה לשפשף את הרמה המקסימלית שלי.

הפנים שלי.

נעמדתי מול המראה ובחנתי אותה. מה מפחיד אותי כל כך?

טבלתי קצה של עיפרון ירוק רך בכוס המים החד פעמית. שרטטתי קו ברור וחד הישר ממרכז האף שלי אל מתחת לעין. סיימתי בעיקול קטן.

עצרתי, בחנתי בעיון.

יצאתי מהחדר להביא מגבונים, שיהיו. חזרתי ונעלתי את הדלת.

.

שלוש שעות מאוחר יותר סיימתי, או לפחות, לא היה לי מה לעשות ואיך לעשות יותר.

כל הפנים שלי צבע.

כל הפנים.

לא בדיוק מה שתכננתי שיצא כשהתחלתי מתחת לעין, אבל ההנאה הייתה ברורה. שחרור. הבעה. משהו.

צבע.

ציירתי בצבע, והפכתי את עצמי לקנבס.

צילמתי המון, מלא תמונות, ואז מחקתי את הכל מפני ביסודיות עד שלא הותרתי זכר, מלבד אולי גוון קצת ורוד בזוית הגבה.

יצאתי מהחדר כאילו כלום, ואף אחד לא ידע מה עברתי שם כל אחר הצהריים.

אני חושבת על זה עכשיו, ללמוד את זה. להתעסק בזה.

לדעת ליצור מעצמי, לא לפחד.

אני חושבת שלקחתי את עצמי בשבת לכיוון שבכלל לא התכוונתי או כיוונתי להגיע אליו, אבל כנראה מתבהר לי שמאוד טבעי ונוח לי שם.

ואני מתחילה לחשוב על באמת ללמוד את זה. אומנות.

למחרת ניגשתי לפסיכומטרי.

היה מבחן, ואני מניחה שאני יכולה להגיד שטוב שהיה.

לא הלך משהו בכלל, אולי חוץ מהחיבור. אבל נקווה לטוב. העיקר שסיימתי, אלוהים.

יצאנו הערב, אכלנו ושתינו ועישנו כמו בהמות ופתאום תפסתי את עצמי באמצע וחשבתי שאלו החיים המושחתים. לאכול ולשתות כאילו אין מחר, להאביס את עצמך ולהתהולל, להתפטם עד אפס מקום, מלא תענוגות תועבה של אנשים ששורפים כסף על בילויי סרק, לחינם. זה החליא אותי קצת לתפוס אותנו ככה,

אבל חזרנו הביתה ועכשיו אני סופסוף כותבת. גם אם פורץ ממני מוזר,

כי אני לא מצליחה לכתוב כבר כמה חודשים.

אולי יכולת הכתיבה שלי קשורה לסקס.

(תלחצו עליהן והתמונות יגדלו).

מול הבלוג שלי, זה רק אני והמקלדת.

כתיבה.

כל הך הרבה זמן שנובעים ממני כאן דברים.

כמה כעסים, אהבות וחלומות הוצאתי על העמוד הלבן הזה.

איך אין בי מה לכתוב יותר?

האם את מאמינה באהבה, יוליה?
“מובן מאליו שאיני מדבר על אותו פרץ תשוקה שאנו חושבים שלא ייפסק כל ימי חיינו, זה הגורם לנו לעשות ולומר דברים שעליהם אנו מתחרטים אחר כך, זה הרוצה לגרום לנו להאמין שלא נוכל לחיות בלי אדם מסוים, זה הגורם לנו לרעוד מרוב פחד מעצם המחשבה שאנו עלולים לאבד את האדם הזה. זה רגש ההופך אותנו עניים יותר ולא מעשיר אותנו, כי אנו רוצים להחזיק בזה שאין ביכולתנו להחזיק בו, כי אנו רוצים להיצמד אל זה שאין ביכולתנו להיצמד אליו. איני מתכוון גם למשיכה הגופנית או לאהבה העצמית, הטפיל הזה הנהנה כל כך להתחפש לאהבה אלטרואיסטית.
“לא, אני מדבר על האהבה ההופכת את העיוורים לרואים. על האהבה החזקה יותר מהפחד. אני מדבר על האהבה המפיחה היגיון בחיים, שאינה מצייתת לחוקי הניוון, שגורמת לנו לגדול ואינה מכירה גבולות. אני מדבר על ניצחון האדם על האנוכיות ועל המוות"...

-אמנות ההקשבה לפעימות הלב.

הם הנפלאים מכל.

הם הרגעים בהם אני מסוגלת לחשוב קצת מעבר, לראות קצת מעבר. קצת צלול יותר.

אם משווים את זה לציטוט שלנו, אז אני קצת פחות infected וקצת יותר נושמת, את קצת פחות disease במובן המדבק והחיובי וקצת יותר במובן השלילי שמתרחקים ממנו.

ברגעים כאלו אני צריכה אותך פחות לוריד, ואפילו קצת פחות מסמפטת אותך. 

רואה אותך במין אור אחר, לא רלוונטי שכזה, מתעלם. מתנכר.

זה לא שאני שונאת, אל תביני לא נכון,

הרגעים האלו שונים לגמרי מהרגעים של השנאה.

מה שיפה ומיוחד ברגעים של הפחות אוהבת זה שאני פשוט סתם פחות אוהבת.

שאני מסוגלת לחשוב על עתיד אחר בשבילי עם מישהי אחרת שמשמחת אותי בצורה אחרת.

שאני מסוגלת לשקול לרגע לא לבוא ביום חמישי כדי לראות אותך, פשוט כי אולי יהיו לי חברים מעניינים יותר לראות.

זה מהרגעים שהאלו שנורא שונים ממה שהרגשת אך אתמול, כשכולם ישבו בחדר אחד ובנוהל הלב שלך ישב בחדר השני ורק רצית לרוץ ולחבק בכל שניה נתונה.

אבל זה לא ככה יום למחרת,

וזה בסדר, נדמה לי.

אני בסדר.

ככה אומרים.

הרגעים הכי יפים שלי.