פצעים ונשיקות

העולם נשטף בצבעי מים עדינים, שנמשחו במכחול דק עשוי משערות צובל.

הקווים החדים הטשטשו, התערבלו, התמזגו ועדנו הכל. מרככים את העולם ומאחדים אותו לאותה סקאלת צבעים רגועה ושלווה.

השמים שיחקו בגוון שבין אפור לתכלת, כשהאחרון כנראה מעט דומיננטי יותר, והתמזגו המדרכה האפורה.

כמעט אשליה אופטית.

הרוח הקלילה ששיחקה בצמרות העצים השיטה כה וכה עלי אקליפטוס, מסחררת אותם לערימות בין רגלי ולכל אורך מורד הרחוב.

נראה היה שכל העולם כולו ממש טובל בתכלת,

לא רק השמים.

הכל היה מוצף וחדור ערב קיץ סתווי, מהאווירה שרק שעת בין-ערביים נדירה יכולה ליצור, לשוות, להעניק.

ולמה בכלל אני יומיים ברצף בבתי קברות?

הר הזיתים, עולים לבקר את סבתא.

חם.

השמש היוקדת קופחת על ראשינו ללא רחם, ואין טיפת צל בכל המקום שכוח האל הזה.

כל האיזור צחיח, ומצבות האבן בולטות כמו שיניים עקומות מלבניות מתוך האדמה התחוחה- האספלט, הבטון, העפר וגושי האבן המתפוררים.

צמחים מדבריים להפליא מנסים להחיות את המקום המחריד הזה.

הקבר של סבתא הוא היחיד עם מעט הצל, שהטילה התרסה של החלקה שמעל.

צמח לה שיח חובזות עם פרחים סגולים גדולים ליד הראש. לפחות זה חי קצת, לא?

לפתע התחוור לי שמעולם לא שמתי לב שאותיות הנשמה לא רק פותחות את פרק התהילים שלהן, אלא גם כל פסוק בפרק.

אתמול בערב אחינעם חזרה מהעיר. רק הבוקר כשסיפרה לי שהיא ותרי קנו ספריי שלג,

נזכרתי מה היום הזה מסמל בשבילי. מה הוא אמור לסמל. לפתע חזרו אלי בפלאשים תמונות שלי עומדת בתוך מעגל עשוי מאותו הספריי ומעליו הכתובת idiot, צוחקת כמו מטורפת. ויותר מאוחר, בוכה כמו מישהי שאפילו טירוף לא נשאר לה.

לפני שנתיים בדיוק מאתמול ניסיתי להתאבד,

ושכחתי מזה בכלל.

אני מנסה כעת לדמיין את משפחתי יושבת בלעדי בארוחות שבת, ריקנות נבובה נשקפת מהבעותיהם.

כמה החלל הריק שלי היה בולט, זועק.

איזה חור שחור היה נפער במשפחה הזאת. איך היו יכולים להתגבר עליו ולהמשיך כאילו הוא לא שם, נוקב, ביניהם?

בדרך החוצה עברנו ליד מצבה אחת, והורי התעכבו לידה.

"תראו מה זו שואה. קבר של מישהי, עם מצבה שמנציחה גם את זכר הוריה, ושלושת אחיה שנספו".

אני מנסה לדמיין את משפחתי עולה לכאן רק עם שלושה ילדים, מתבוננים במצבה של אחד מאיתנו.

מנקודת המבט שלי היום ובמחשבה לאחור,

אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לסיים את זה-

לא הייתי מסוגלת לעשות להם את זה.

הר הרצל, שעת בוקר מוקדמת.

השמים כל כך צחים היום. יום בהיר, אביבי להפליא,

השמש מחממת בעדנה ועננים קלים שטים להם ברכות ומחליקים כחלום בשמים.

לא חשבתי שמקום כזה יכול להיות כה פסטורלי. שליו.

עלווה ירוקה סוגרת מכל הכיוונים. ציפורים מצייצות ומזמרות מבין צמרות העצים,

והעצים מטילים צילם על חלקות דשא מדודות ומטופחות הממוסגרות באבן לבנה, נקיה.

אפילו על הקברים צומח דשא, והמצבה נראית כמו מסגרת לתמונה הירוקה.

ופרחים. כל כך הרבה פרחים.

פרחים חיים, ערוגות מלבלבות בכל פינה, כתמי צבע עזים ומסודרים על רקע הלבן והירוק.

ופרחים מתים, המוני פרחים קבורים עמוק באדמה מתחת לחלקות קבר קטנות.

אני עומדת מול מצבה קטנה, לבנה, של חייל עם שם שלא אומר לי כלום ותאריכים שלא אזכור.

בקרבת מקום עומדת אשה זקנה, או אולי השכול הוסיף כמה עשרות שנים לגילה. במבט מצועף כמעט היא נאנחת ליד עוד מצבה עלומה,

שבורה מדי מהיגון והזמן שכבר אבד כדי לבכות.

בהיסוס אני נוטלת את זר הפרחים הענקיים והורודים שלי, ומניחה על הקבר.

מטיבה בחשש מה את הניילון שמרשרש וחובק את הגבעולים הארוכים.

משתהה עוד דקה קלה וחושבת על המת, צעיר כבן 22 שיכל באותה קלות להיות אחי. אבל הוא לא, הוא רק עוד אחד מאותם עשרות ואולי אף מאות שנקטפו טרם זמנם כדי שאני אוכל לישון בשקט.

אחי ישתחרר בעוד כארבעה חודשים; או אם לדייק בשפת צה"ל, לדבריו, החופש"ש יגיע עוד "ארבע חודש".

כל כך יפה מסביב, כמעט קשה לי לקשר את המקום לבית קברות צבאי. בתי קברות לא נראים ככה. הם מדכאים ומאיימים.

איך אפשר להיות מדוכא או מאויים במקום אוטופי-כמעט שכזה?

אבל כשאני מתרחקת מהקבר ומותירה מאחורי את האשה שתקונן שם לעצמה,

חולפת בראשי המחשבה שמתחת לאדמה עליה אני דורכת שתולות גופות של חיילים.

כל כך הרבה גופות צרובות אש טמונות מתחת לרגלי, מכוסות בשמיכה של פרחים ודמעות.

הר הרצל, 12:29.

בית הקברות הצבאי לחיילי צה"ל מלא עד תום במשפחות שכולות ובאנשים כמוני, שהגיעו רק כדי לספוג את האווירה והזכרונות שמתרחקים לאיטם.

כולנו עומדים ושרים "התקווה", מעטים מזייפים ומעטים צרודים, ויש כמה קולות באמת יפהפיים בתוך ההמון.

אני מתמלאת הערכה ואהבה עזה לעם ישראל לשם שינוי, ביודעי שברגע זה- וברגע הצפירה- כולנו מאוחדים בלבנו, ולא משנה כמה מחלוקות מנסות להעיב על כך.

ברגע הזה עומדים אנשים בכל רחבי הארץ, ושרים ביחד איתי עם דמעות בעיניהם. ברגע זה אין מקום בו לא שומעים את הצפירה,

ואני נוטה לחשוב על זה כעל צרחת הארץ. ארצי צועקת לדקה שלמה, ושכל העולם ישמע. לפעמים אני תוהה אם באמת שומעים את זה עד לארץ אחרת.

בסוף הטקס זרים אין-ספור מכסים כמרבד כל חלקת קבר, כל משטח פנוי.

המקום כל כך עדין וטהור, נראה כמעט כאילו המוות מנסה לפצות ולהטיב ככל שיוכל עם ההרוגים.

לא הייתי מתנגדת בעצמי להיקבר בחלקת אלוהים שכזו.

ואז נזכרת שכל הקבורים הם צעירים שנרצחו, לא אנשים שהחיים עשו עמם חסד אחרון בקבורתם במקום שכזה.

אני לא בטוחה עד כמה הפנמתי- פתאום כל דבר מחוץ ליער הזה נראה לי כמעט מנותק.

ולמרות זה,

ובגלל זה,

אני יודעת שתמיד אזכור.

מחר אלך לים, מחווה ליום העצמאות ולא לכל ההרס והחורבן.

עוד מקום לחשוב בו, עוד מקום למצות.

אני חושבת שיום הזיכרון מהווה בעצם איזה סוג של דרך למלא אדם בלאומיות נרגשת ואהבה עזה לעמו. לגרום לו לחוש קשר פנימי ומחייב, כי כשרואים פרח מת קשה שלא לסמפט ולאהוד...

כל זה רגע לפני יום העצמאות, כי אז הלאומיות והאחדות מתפרצת במקום טוב יותר, נובעת ממקום טוב יותר שרק יום לפני הכאיב כל כך.

ואי אפשר לחגוג ולשמוח במדינתו מבלי להודות קודם לבחורים ולבחורות שהקריבו את עצמם כדי שנוכל לעשות זאת.

אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה תודה...

וסליחה מכל הלב שאני ממלאת את מקומכם בחגיגות הכחול-ולבן.

כבר קראתי את זה. אני לא בדיוק זוכרת את התחושה המדויקת שהייתה לי בפעם הראשונה...

אני מניחה שחשבתי שזה ספר מדהים והכל, ובלה בלה.

אבל עכשיו, פתאום, אני רואה אותו באור שונה לגמרי.

תוך כדי קריאה אני כמעט נחנקת עם עצמי. כל הדיבורים על זריקות וצנתרים והכל... אני כל הזמן על סף הקאה,

ואני ממש מרגישה את הגוף שלי נחלש פיזית ואני מפחדת להתעלף שוב. ובכל זאת אני ממשיכה לקרוא בכוח. מידי פעם עוצרת ומנסה לחשוב על כמה שיותר דבירם אחרים, רק לא להקיא ולצרוח ולהקיא עוד קצת.

וכל הזמן העיניים שלי מוצפות בדמעות. כבר שכחתי איך זה להרגיש שמסוגלים לבכות. אני כל הזמן בוכה בזמן האחרון- טב, לא כל הזמן, אבל הרבה יחסית לבלוק הזה שהיה לי רוב השנה. בכיתי היום עם המורה שלי בשיחת חונכות ובכיתי באוטובוס ואעהעה.

והספר הזה פתאום מראה לי כל כך הרבה דברים... שמטלטלים אותי כל כך חזק. פתאום דברים מזעזעים בי איזה משהו, מזיזים לי משהו,

דברים שהם לא הזיזו אז כשהייתי בשלב ההדחקה.

פתאום הכל רגיש ופגיע יותר, כואב וחי יותר. פתאום אני חושבת על הסרטן שאני הכרתי מקרוב. ועל אהבת האם שאני איבדתי איכשהו.

אז אני מחזיקה את עצמי לא להקיא ולא לבכות, ומתחיל ממש לכאוב לי הראש פיזית ברמות נוראיות מכמות הדמעות שאני חונקת ועוצרת בפנים.

ואז אני יוצאת מהאוטובוס ומכבה את המוזיקה כי אני אוהבת ללכת בשקט בכביש עד הבית,

והציפורים מצייצות, השמיים כחולים צלולים עם עננים בדיוק בידה הנכונה, ושקט תמים,

ואני חושבת לעצמי... "אלוהים, כמה שהיום הזה מקסים."

זה כל כך משונה, לאור העובדה שכל מה שחשתי בשבועות האחרונים היה חוסר אמון כלפי העולם. איבדתי תקווה שדברים יסתדרו בגילי, וחשבתי שרק בעתיד אוכל לחייך שוב. איבדתי את האמונה שיש משהו טוב בעולם הזה, ולא משנה כמה המציאות תחייך אלי ברגע מסויים.

שמיים כחולים? ציפורים? גלידה ומוזיקה נפלאה? מי חשב על זה בכלל? אז מה אם נראה טוב? מי אמר והבטיח שזה באמת גם ירגיש טוב?

ופתאום עכשיו. לא טוב, אבל הספר הזה גורם לי להסתכל כל כך אחרת על הכל.

זה די הלם.... מהמם שכזה.

אני עדיין צריכה זמן לעבד את הכל,

נכון?

 כך עמוק שלמי כבר אכפת בכלל.

הייתי קטנה.

נהגתי להתרוצץ בתמימות, רגלי יחפות, חלקות ואחידות, כשל ילדה רכה בשנים.

תלתלי הבהירים והטבעיים כל כך התפזרו לכל כיוון, ועיני שהיו אז גדולות ועגולות צחקו או בכו כמו שצריך, לא קימטו ומרחו את העור הרך של הילדה הקטנה.

השמלה שלי תמיד התנופפה וזה מעולם לא הפריע לי. לא הייתי שמנה ולא רזה. הייתי ילדה קטנה והייתי אני.

גם אם לא הייתי מאושרת תמיד, היה לי טוב בעולם בסה"כ.

היתה לי משפחה אוהבת, הייתי טבעית מכל ילד אחר שפגשתי- אני והכלבים שהיו השמרטפים והחברים הכי טובים שלי,

כל בעלי החיים שגידלתי ואהבתי כמו הבובה היקרה לי מכל,

הבובות שאהבתי כאילו היו יצורים חיים...

הטבע שנשמתי בכל צעד שלי,

התמימות התהורה הזו, השחוק והגיל בו ילדים מתברכים.

בלי כתיבה מעופשת שהרקיבה והזקינה מבעוד מועד במגרה,

בלי מילים מפוראות ומיותרות, בלי סגנון הביטוי והשחרור השבור והמאוס שסיגלתי לי.. אפילו לא ידעתי אז לכתוב אחרת מרגיל.

בלי מחשבה עצמית עמוקה על כמה אני לא מושלמת וכמה עוד הרבה יש לי לעבור.

לא הודאגתי במיוחד לחשוב על העתיד.

הייתי תמימה. כל כך תמימה.

איפה אני ואיפה זה עכשיו?

כל כך עצוב לי להסתכל אחורה... אולי בגלל כל מה שאיבדתי.

"אני כבר לא ריקה", היא לחשה לי לפתע כממתיקה סוד, שולחת מבט נרגש ועיניים מלאת צפיה כמהה. תקווה.

"יש לי סרטן", היא הגתה את המילים כמתענגת.

"מה... מה? סרטן?!" שאלתי בבעתה. "לא נכון, את עובדת עלי!" חזרתי שוב ושוב כסהרורית.

"סרטן, את קולטת? ולא, אני לא עובדת עליך. אני יודעת איך את מגיבה לדברים כאלה. למה שאנסה להבהיל אותך שוב?"

אם הייתי יכולה- אני נשבעת שדמעות היו מציפות את עיניי.

שיניה הבזיקו לעברי בחיוך מסנוור, גדול ואמיתי, מאושר.

ועיניה. סופסוף העננה הכבדה שכאילו רבצה עליהן נמוגה כלא הייתה.

היא חייכה מאושר צרוף וטהור לראשונה שוב מזה שנים. כאילו איזו מסכה הוסרה ממנה- הושלו והתקלפו מעליה בבת אחת 10 השנים האחרונות.

"תודה, אלוהים!" היא צעקה לפתע, פורשת ידיים לכביש הרחב שהשתרע מתחתינו, בעמק ליד צלע ההר עליו עמדנו.

בדיוק היינו בדרך הקיצור לבית שלי כשהיא סיפרה לי.

"תודה, אתה שומע?!" היא צרחה שוב,

מתענגת על התהודה והתחושה הסוחפת.

סרטן.

מעולם לא ראיתי אותה קורנת כל כך.

היא עמדה שם על פיסגת התהום, עם המכנסונים הלבנים הקצרים והקוקו המתנפנף בשמש,

ונראתה כאילו בזה הרגע כבשה את העולם.

"לא", ענתה היא.

ידעתי, חשבה.

"לא במקרה שלנו, בכל אופן..." היא הוסיפה.

לרגע ארוך אחד, ננעצו עיני הראשונה- כחולות ממסמרות, כאובות- בעיני השניה, חומות בעלות עומק אין-סופי, בל יתואר, מטביע.

"קאט!"

הו. קריאה.

אורות, פלאשים מבזיקים. קולות עמומים, חסרי חשיבות, נשמעו ברקע.

לרגע ארוך אחד, המבט נותר נעוץ. ואז ניתק, נקרע, כאיול משהו מביך נחשף שם, ערום לעיניהן.

בשתיקה, בלי להוסיף ולו מילה מיותרת אחת, פנו השתיים לפינת החדר הגדול. המקום היה שרוי בבלאגן, אנדרלמוסיה מוחלטת- כיסאות, מתלי בגדים, שידות איפור קטנות על גלגלים, המון אבק ורעש וליכלוך, זרקורים ומיני עזרי במה שונים גובבו בערימות, חסרי סדר. 

הן התיישבו על פינות של במה מוגבהת קטנה, מאובקת- ואולי זו הייתה תיבת תלבושות, מי ידע. המקום שימש כחדר הלבשה מאולתר לרגעים שכאלה.

האחת החלה להסיר את האיפור הכבד שטישטש את תווי פניה, משתמשת בפודריה קטנה.

השניה, בעלת המבט הכחול, התכופפה והחלה למשוך את גרבוניה במורד רגליה, בועטת בניסיון להשתחרר מהסבך שעמד להיווצר בהם.

תוך כדי השפלת המבט והרכננת הראש, היא מילמלה בקול עמום, "התכוונת לזה, נכון?"

"מה?" עצרה חברתה בהפתעה, חצי פניה עוד משוכות בצבע כזה ואחר.

"הטקסט. מעולם לא שמעתי אותך מדקלמת אותו בכזו בהירות, בכזו כוונה. והמבט. הבמאי לא היה צריך לעצור אותך אפילו פעם אחת".

כעת היה זה תורה של השניה להתכופף, להתחמק מהמבט שהזדקף משפיפותו ונינעץ בה. היא הכניסה את הפודריה לתיק קטן, נמנעת מלהביט בעיני חברתה.

"אני לא יודעת על מה את מדברת."

"אני חושבת שאת דווקא יודעת".

שתיקה.

"גם אם כן... תראי שזה רק מיטיב עם הדמויות בסוף הסרט." נאנחה היא.

רציתי להמשיך את זה כבר המון זמן... למען האמת כתבתי את זה ב12.4.2009 ופשוט אין לי מושג איך לקדם את זה הלאה.

היה לי רעיון אבל הוא קצת נגמר.

אקיצר אני משחררת את זה ומקווה להמשיך בקרוב..

ביפ.